ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)

מפרש הרב המגיד ממעזריטש:

אדם המתפלל לה' ומבקש על מילוי צרכיו הגשמיים, יהיה עיקר כוונתו שימלא הקב"ה את בקשתו למענו יתברך, שתימשך ברכה והשפעה לחלק הבורא הנמצא בתוכו. תפילה כזו מתקבלת ואין השטן מקטרג עליה, שהרי כוונת המתפלל היא לשם-שמים.

זהו שרמז הכתוב:

"ויגש אליו יהודה" - כשיהודי ("יהודה") ניגש אל ה' ועומד לפניו בתפילה,

"ויאמר בי אדוני" - עליו לכוון שיש בתוכו ("בי") חלק של "אדוני": נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה", ולמענה הוא מבקש ומתפלל. אזי,

"ואל ייחר אפך בעבדך" - כי לא יקטרגו על תפילתו.

(אור-תורה בראשית, דף יט ע"ב)

* * *

יוסף - מסמל את לימוד התורה, "תלמוד".

יהודה - מסמל את קיום המצות, "מעשה".

"ויגש אליו יהודה" - יהודה ("מעשה") ניגש אל יוסף ("תלמוד") כדי לקבל השפעה ממנו, שהרי תלמוד נעלה ממעשה, כמאמר רז"ל (קידושין מ): "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה".

"ויאמר בי אדוני" - תומשך בי השפעתו של יוסף.

אלא שרק עתה, בזמן עבודת הבירורים, תלמוד גדול. אבל לעתיד-לבוא, בזמן ביאת המשיח, בגמר ושלימות עבודת הבירורים, הנה אז תתגלה גודל המעלה שבמעשה ויהיה מעשה גדול, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לכן לעתיד-לבא המלך המשיח יהיה משבט יהודה דווקא ולא משבט יוסף.

(ספר-המאמרים תרצ"ט עמ' 191)

* * *

יהודה - מלשון הודאה וביטול, מסמל אדם שהוא בבחינת "עובד ה' בגופו". פירוש: הוא עובד את בוראו על-ידי ביטול גופו וחומריותו; עבודת הבירורים שלו היא בדרך "התלבשות" במתברר - "העלאה" מלמטה למעלה.

יוסף - מסמל אדם שהוא בבחינת "עובד ה' בנשמתו", בחלק הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף. פירוש: עבודתו היא בדבקות וייחוד באלוקות; עבודת הבירורים שלו היא בדרך של "גילוי אור" ו"המשכה" מלמעלה למטה, ולא בדרך התלבשות בדבר המתברר.

המשמעות הפנימית של הגשת "יהודה" אל "יוסף" היא - העלאת בחינת יהודה והתכללותו בבחינת יוסף. זאת אומרת שניצוצות הקדושה שנתבררו מלמטה למעלה בדרך "התלבשות" יעברו "בירור שני" מלמעלה למטה בדרך "גילוי אור".

זהו שכתוב במדרש (רבה) כאן - "אין לשון וייגש אלא לשון שלום":

בירור בדרך "התלבשות" מחייב מלחמה ומאבק עם המתברר. לעומת זאת, בירור בדרך של "גילוי אור" הוא באופן של שלום ומנוחה, כי בהתגלות אור אלוקי מתברר המתברר בדרך ממילא.

(המשך תרס"ו ע' תפח)