"ורבים ביד מעטים"

אפשר להפיק מכאן שני לקחים בעבודת הבורא.

א) למרות היותנו "חלשים" ו"מעטים" בגשמיות - בני גוי קדוש אנו, "טהורים", "צדיקים", ו"עוסקי רצונך", והקב"ה עושה לנו לא רק ניסים סתם אלא "ניסים", "פורקן", "תשועות" ו"נפלאות", ועד ל"תשועה גדולה".

ב) אמנם החשמונאים עשו 'כלי' טבעי לניצחונם במלחמה, אך הם עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה. לכן לא התחשבו כלל בעובדה שאויביהם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אמנם היהודי חייב לעשות 'כלי' טבעי לברכת ה', אך עם זאת (והוא העיקר) עליו להיות חזק בביטחון גמור שההצלחה תבוא מהקב"ה, כנאמר - "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".

(לקוטי-שיחות כרך י עמ' 284)

"גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך"

ויש לדקדק בזה: בשלמא בשני פרטים הראשונים ("גיבורים ביד חלשים" ו"רבים ביד מעטים") בא לידי ביטוי גודל הנס והפלא; אבל כיצד מבטאים שלושת פרטים האחרונים ("טמאים ביד טהורים", "רשעים ביד צדיקים", ו"זדים ביד עוסקי תורתך") את הנס? וכי זה בלתי-טבעי שטמאים ינוצחו על-ידי טהורים וכו'? ויש לומר שב"טמאים", "רשעים" ו"זדים", אין הכוונה ליוונים, אלא לסוגים אלו בתוך עם ישראל עצמו. ולפי זה מובן הנס והפלא שבדבר, כי החשמונאים היו מיעוט בתוך בני-ישראל, ואילו הסוגים הנ"ל היו הרוב; והפלא הוא שאף-על-פי שזה היה המצב - הטמאים נמסרו ביד טהורים כו'.

המוסר השכל מזה לזמננו: גם כיום שומרי התורה ומצוותיה הם מיעוט בעם-ישראל. אך אין להתרשם מכך, כשם שהחשמונאים לא התחשבו בכך; ובאם רק נעשה כמוהם הנה בסופו של דבר יהיו כל ישראל 'טהורים', 'צדיקים', ו'עוסקי תורתך'.

(משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ב - בלתי מוגה)

"וטיהרו את מקדשיך... וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול"

ידועה השאלה הנזכרת בספרים - מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש והרי קדושתו הקודמת לא בטלה? ויש לומר שאין הכוונה כאן לחינוך כמו בדין ד"עבודתן מחנכתן", אלא לחינוך כפשוטו - התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. על-פי זה יומתק הנאמר "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל ידי) להודות ולהלל".

(לקוטי-שיחות כרך י עמ' 279)