בהיותו בן שלוש התייתם מאביו. שנתיים אחר-כך התייתם גם מאימו. דודו אספו לביתו ומסרו למלמד ללמוד תורה, אולם בחלוף הזמן התברר כי הילד לא ניחן ביכולת לימוד. בעוד חבריו מתקדמים, נותר הילד היתום מאחור, ואך בקושי רב הצליח ללמוד את ברכות הנהנין.
כשהיה הילד בן שתים-עשרה התייאשו קרוביו מהסיכוי שיצליח להתקדם בלימוד, ומסרוהו לעבודה אצל פחח. שם לפחות ילמד מקצוע ויוכל לפרנס את משפחתו בעתיד.
הפחח היה יהודי ירא-שמים, ובמהלך עבודתו עם הנער לימדו את הברכות וכמה פרקי תהילים. את מלאכת הפחחות קלט הנער היטב, ולאחר שנים אחדות פתח, בעידודו של הפחח, בית-מלאכה משלו. הנער השתכר היטב והברכה שרתה במעשי ידיו, אולם תמיד בכה על שאינו יודע ללמוד.
כשהגיע לפרקו נשא לאישה בת יהודי כפרי פשוט, זַפָּת. ידיעותיה של האישה הצעירה היו פחותות אף משל בעלה, אך היא הייתה תמימה וכשרה.
פעם אחת תינה האיש את כאבו לפני תלמיד-חכם בן העיירה, ושאלו בבכי מה יוכל לעשות כדי שיזכה בתורה. תשובתו הייתה כי אם יחזיק בסתר ידי לומדים, ייחשב הדבר בעיני הקב"ה כאילו למד תורה בעצמו. מאז תמך הפחח בבני-תורה ביד נדיבה.
בעיירתם נהג נוהג נאה, שכאשר אורח בא לעיירה, היו בעלי-הבתים עורכים הגרלה והזוכה היה מקבל את האורח לביתו. פעם אחת, כאשר הגיע לעיירה תלמיד-חכם שהיה חולה ומלא פצעים בכל גופו, זכה בגורל מיודענו הפחח.
הוא לא חסך מאמץ כדי להקל את סבלו של אורחו. במו-ידיו טרח לנקותו ולמשוח את פצעיו, והעמיד חדר מיוחד לכבודו, ואף הפציר בו להישאר עוד בביתו. יום אחד, במהלך הטיפול בו, שאל את האורח לסיבת תחלואיו. ענה לו האורח, כי לאחר שהשיג בקיאות בש"ס שאף להיות בקי גם בראשונים ובאחרונים ובשאר מכמני התורה. על-כן התענה תעניות רבות, מתוך לימוד בהתמדה גדולה, ומרוב התעניות חלה.
הדבר הכניס מחשבה לראשו של הפחח: גם הוא ירבה בתעניות, ואולי על-ידי כך יזכה להיות בן-תורה. הוא צם ימים שלמים והִרבה לשבת ביער בין חרקים ונמלים ולקרוא תהילים בבכיות.
פעם אחת, בישבו ביער, ניגש אליו הלך יהודי, ושאלו לסיבת בכיו. התרשם מאוד הפחח מארשת פניו של האיש, והשיב: "אני שואף בכל ליבי ללמוד תורה, אולם לא זכיתי להבין בה. על כך אני מצֵר ובוכה, אולי יזכני ה' להאיר את מוחי בתורה".
"יכול אני לתת לך את מבוקשך", אמר האיש, "אם תסכים לתנאיי".
פני הפחח נהרו והאיש המשיך ואמר: "את כל רכושך עליך למסור לי במתנה ולחתום על כך בשטר. תיאלץ לעזוב את ביתך ולהתלוות אליי לשלוש שנים. ואני מבטיחך שתהיה בן-תורה".
מיהר הפחח להביע את הסכמתו, אך ההלך שלחו להתייעץ קודם-כול עם אשתו ועם חמיו, ואמר כי בעוד שמונה ימים ישוב לשמוע את תשובתו.
האישה ניאותה מיד. "הלוא כל השנים אתה מצטער על שלא זכית להיות בן-תורה, ועתה ניתנה לך ההזדמנות", אמרה. "אני מוותרת על הכול ובלבד שתזכה לכך. אך אמור לאיש כי גם לי תנאי: קודם שנעביר לרשותו את כל רכושנו, יבוא להתארח אצלנו לסעודת ערב, ונזכה בעוד מצווה של הכנסת אורחים".
לעומתה, טען חמיו כי לא מתקבל על הדעת לעזוב אישה וילדים הצריכים לפרנסתו. בליבו של הפחח התעוררו לבטים. ושוב אשתו היא שעודדה אותו: "אם התעורר בך ספק, סימן שרצונך להיות בן-תורה לא היה כן ואמיתי. לוּ רצית בלב שלם, היית מחליט מיד להיענות לדרישותיו של היהודי ולזכות להיות בן-תורה".
דבריה הכריעו את הכף. בהגיע המועד מסר לאיש את הסכמתו. האיש נענה לבקשת האישה ובא להתארח בביתם. הוא מצא שולחן ערוך ועליו מפה חגיגית, כלים נאים ומאכלים משובחים, וגם נרות חג רבים. כששאל לסיבת החגיגה, לא ידע הפחח לענות, וביקש מאשתו להסביר זאת.
אמרה האישה: "יום חג לי משתי סיבות: האחת, מצוות הכנסת אורחים. אולם השנייה והעיקרית היא, שאם הקב"ה רוצה לקחת מהאדם את רכושו, הרבה דרכים למקום, ומקצתן כואבות מאוד. לנו עשה הקב"ה חסד בלקחו מעמנו את כל רכושנו, ותחתיו הוא נותן לנו את התורה. האין זה יום חג?".
העסקה סוכמה. הבית וכל אשר בו עבר לרשות האיש. בבוקר, לפני צאתם, אמר היהודי לאשת הפחח כי הוא מתיר לה להשתמש בבית ולזרוע בשדה, ובירך אותה ואת ילדיה.
ואכן, בשלוש השנים האלה התפרנסה האישה בכבוד מיבול השדה. כשנסתיימו השנים חזר בעלה. הם העתיקו את מגוריהם לעיר אחרת, ושם הוסיף האיש לעסוק בפחחות בהצלחה, אך עתה היה צדיק נסתר ובעל ידיעה נרחבת בתורה.
את הסיפור סיפר רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, והוסיף: "בעולם האמת ניתן לפחח מקום בהיכל בני-התורה, ולאשתו מקום בהיכל הנשים הצדקניות. ובכל פעם שמעלים אותו למדרגה נעלית יותר, מעלים גם את האישה ומכריזים כי כל לימודו בזכותה הוא".
וסיים: "היהודי ההלך היה הבעל-שם-טוב, קודם התגלותו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
