כמה זמן ומשאבים אנו משקיעים בשאלה העיקרית והמרכזית – דמותה של המדינה היהודית? ואולי רבים חוששים מהעיסוק בסוגיה זו משום שבסתר ליבם הם יודעים את התשובה?
בעולם המודרני מקובל לדבר על משבר גיל העמידה. אחת הסיבות למשבר הזה היא, שפתאום האדם קולט כי השקיע את מיטב שנותיו בדברים צדדיים ולמעשה החמיץ את החיים עצמם. שאיפותיו של אדם צעיר, בעולם הכללי, מתרכזות בעניינים חומריים – משרה טובה, רכישת דירה, קניית מכונית, השגת ביטחון כלכלי וכדומה. הוא מרוכז כל-כך ביעדים האלה עד שאין הוא נותן את דעתו למשמעות החיים.
השנים חולפות והוא אכן משיג את יעדיו. כבר יש לו דירה מרוּוחת ומכונית יוקרתית וחשבון-בנק תפוח. הוא רוצה להתחיל 'לחיות', ואז מתברר לו שלמעשה אין הוא יודע מה לעשות בחייו. זה הרגע שכל הדברים שהיו חשובים לו מאבדים פתאום את משמעותם והוא שוקע במשבר. רוב בני-האדם חושבים שיפתרו את המשבר על-ידי עיסוק בתחביבים, החלפת תחום העיסוק או מקום המגורים. רק מעטים מתחילים לחפש את המשמעות האמיתית של החיים.
לאן אני רוצה לנסוע?
גם המדינה, המציינת הימים האלה שישים ואחת שנים להולדתה, שרויה במשבר מעין זה. במשך כל השנים האלה הפנתה את תשומת-ליבה ומשאביה לשאלות שהן בבחינת אמצעים ולא מטרות. ביטחון, יחסי חוץ, כלכלה, תעשייה, התיישבות – כל אלה הם דברים חשובים וחיוניים, אבל אין הם אלא אמצעים לקיומה של מדינה. השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא – מה תכליתה של המדינה ולשם מה היא קיימת.
הבה נדמה שהצלחנו לפתור את כל הבעיות: השגנו ביטחון ושלום, יש פריחה כלכלית, נסגרו הפערים החברתיים, אין עוד נזקקים, הממשל יציב, הפשיעה הודברה, משבר המים נפתר, אפילו הארגונים הירוקים מרוצים. תאמרו: הלוואי שנגיע לימים כאלה. אכן, זו תהיה מדינה שנפלא לחיות בה, אבל דווקא אז נתחיל לשאול את עצמנו מה התוכן שיש לצקת בתוך המסגרת ששמה מדינה יהודית.
משל למה הדבר דומה, לאדם שהייתה לו שאיפה גדולה – להשיג מכונית. כשהצליח סוף-סוף לקנות מכונית, מצא את עצמו עסוק יומם ולילה בתיקונים ובשיפוצים של כלי-הרכב. אחרי כל המאמצים, כאשר הצליח להתניע את המכונית מצא את עצמו תוהה – לאן בעצם אני רוצה לנסוע?
כמה זמן ומשאבים אנו משקיעים בשאלה העיקרית והמרכזית – דמותה של המדינה היהודית? מתי בכלל מישהו מוכן להתפנות ולדון בשאלת התוכן שצריך להיות למדינה היהודית? ואולי רבים חוששים מהעיסוק בסוגיה זו משום שבסתר ליבם הם יודעים את התשובה?
ארמונו של מלך
ארץ-ישראל אינה ככל הארצות. אפילו אומות-העולם מכנות אותה 'ארץ-הקודש'. היא נחשבת 'פלטרין של מלך' – היכל ארמונו של הקב"ה. לא לשווא המעבר לארץ-ישראל נקרא עלייה; כי זו אכן עלייה רוחנית. יהודי שעולה לארץ מתעלה לדרגה גבוהה יותר של קדושה, ונדרשת ממנו התעלות רוחנית לעומת הדרגה שבה עמד קודם לכן.
החובה המוטלת עלינו היא לבנות כאן חיים יהודיים אמיתיים, הראויים למדינה יהודית בארץ-ישראל. איננו עם ככל העמים. דווקא כשזכינו לחזור לביתנו גוברת מחויבותנו להציג לעצמנו ולעולם כולו איך חי עם יהודי, המודרך על-פי תורת ישראל ומצוותיה.
זו האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, אחריות למעשינו-שלנו ולהשפעה על זולתנו. ככל שאנחנו מקדשים יותר את חיינו כאן, ומשפיעים על החברה שסביבנו להשתית את אורחות-חייה על ערכי היהדות, אנחנו מעמיקים את אחיזתנו בארץ ומגבירים את יכולת עמידתנו מול אויבינו. כל מצווה נוספת, כל שיעור תורה נוסף וכל הוספה של נקודת-אור יהודית בחיינו, מבטיחים לנו יותר את שמירתו של הקב"ה, ומחישים את גאולתנו האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
