בעיני תושבי העיר ויטבסק הם נחשבו מנודים, ולא הורשו להיכנס לבית-הכנסת. אלה היו ימיה הראשונים של תנועת החסידות, וההתנגדות כלפיה הייתה עזה. החסידים המעטים שהתגוררו בוויטבסק סבלו רדיפות קשות, אך ניחמו את עצמם באומרם, שאילו היו המתנגדים זוכים להכיר את המגיד ממזריטש, לא היו נוהגים כן.
כשגברו הרדיפות, לא הייתה להם ברירה אלא להקים 'שטיבל' משלהם, שבו יוכלו להתפלל כאוות-נפשם, באווירת ההתלהבות והחמימות המיוחדת לחסידים.
הקמת ה'שטיבל' הייתה לזרא בעיני המתנגדים, והם החליטו כי כל חתן יידרש לחתום בכתב-ידו לחותנו, שרגלו לא תדרוך במשכנם של החסידים.
אברך יקר, למדן מופלג, היה בוויטבסק. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, ואת כל עיתותיו השקיע בלימוד התורה. יום אחד טרדה את מנוחתו קושיה חזקה. לא נמצא מי שידע להשיב עליה, וגם כשחיפש בספרים לא העלה דבר.
התהלך האברך חסר-אונים, ולפתע נזכר בבית-מדרשם של החסידים. "ספרייה גדולה להם, עמוסה ספרים ישנים וחדשים", הרהר בליבו. כוח פנימי דחף אותו לגשת ל'שטיבל' ולחפש שם את מבוקשו.
ההתלבטות הייתה קשה. חותנו העשיר עמד בראש המאבק עם החסידות. הוא, האברך עצמו, התחייב בחתימת ידו שלא להיכנס אל ה'שטיבל' החסידי. איך יוכל לעשות זאת?
אולם הקושיה לא הרפתה ממנו, וערב אחד יצא בלאט מביתו אל בית-מדרשם של החסידים. מיד פנה לארון הספרים ושקע בין דפיהם. את התשובה לשאלתו לא מצא, והוא קם לחזור לביתו, אולם אז נפגשו עיניו בחסיד שלמד בדיוק אותה סוגיה.
שטח האברך לפני האיש את קושייתו, והלה ענה לו עליה מיד, בבהירות ובפשטות. הדברים הקסימו את האברך והוא נוכח כי לשווא השמיצו את החסידים, בטענה שאין הם למדנים. בליבו נוצר סדק ביחסו אל החסידים.
מפעם לפעם הוסיף לבקר ב'שטיבל'. שאלות רבות עדיין העסיקו אותו על דרכה של החסידות. מדוע הם מתפללים בשעה מאוחרת. למה בית-הכנסת משמש גם להתוועדויות-רעים, שלא כאווירה הרצינית והקרירה בבתי-כנסת אחרים, ועוד.
חסידי המגיד הסבירו לאברך כי בית-הכנסת הוא בעיניהם דירת-קבע, ולכן מורגשות בו שמחה וחמימות אמיתיות. עוד אמרו לו כי התפילה היא עבודה שבלב, ולכן היא דורשת הכנה רבה ואורכת זמן.
ההסברים קירבו את ליבו של האברך, אולם החסידים הוסיפו ואמרו כי כל עוד לא ראה בעיניו את רבם, המגיד ממזריטש, לא יוכל לעמוד על הבנת הדברים לעומקם. בליבו של האברך התעוררה תשוקה עזה לנסוע למזריטש ולהתראות פנים עם הרבי.
חודש אלול הגיע. חסידי ה'שטיבל' התארגנו לנסוע אל רבם, לקראת הימים הנוראים. האברך התלבט התלבטות קשה. היה ברור לו שנסיעתו אל המגיד תיוודע בעיר וחותנו לא יסלח לו על כך. אולם תשוקת-הנפש גברה, הוא לקח את תרמילו ועלה אל העגלה בדרכו אל הרבי.
את חוויותיו הרוחניות אצל המגיד בקושי היה מסוגל להכיל. הימים עברו במהירות, ופתאום הגיעה השעה לחזור לוויטבסק. האברך ידע איזו קבלת פנים מצפה לו, אך חש שלווה גמורה, בהרגשה שעשה את הדבר הנכון.
החותן העשיר שפך על חתנו את כל זעמו, והודיע לו כי לא יוכל עוד להיכנס לביתו. בתו נכנעה באין ברירה להחלטת אביה. כך מצא את עצמו האברך מתגורר בבית-המדרש, סועד את ארוחותיו בבתי ידידיו החסידים.
עברו הימים וחמת חמיו שככה. הוא הסכים להחזירו בתנאי אחד: שייתן לו תקיעת-כף כי לא ייסע עוד אל הרבי, ואם יפר את התחייבותו, ייתן גט לאשתו. לאברך לא הייתה ברירה והוא הסכים ונתן תקיעת-כף כרצון חותנו.
עברה שנה. חודש אלול הגיע ועמו התחדשו הגעגועים בליבו של האברך. נפשו, נפש של חסיד, יצאה לשוב ולנסוע אל המגיד ולחזות בעבודת קודשו בימים הנוראים. עם כל רצונו לשמור על שלום-בית, לא היה יכול לוותר על חוויה נשגבה ומרוממת כל-כך בצילו של הרבי. שוב מצא את עצמו על העגלה בדרך אל הרבי.
בשובו הפעם, לא הִרבה חמיו בדברים, אלא נטלו תיכף אל הרב, ותבע כי האברך יכתוב מיד גט לבתו. מכיוון שהאברך הפר את התחייבותו ואת תקיעת-הכף שנתן, פסק הרב כי הוא חייב לגרש את אשתו, וכעבור זמן קצר כבר היה הגט בידי בתו של העשיר.
ליבו של האברך נשבר. בלי אישה ובלי בית, התגלגל בבית-המדרש, סובל עוני ומחסור. חבריו ניסו לעזור לו, אבל הקשיים הכריעוהו. כעבור זמן קצר חלה ונפטר.
את הסיפור הזה סיפר הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, נכדו של המגיד ממזריטש, וכך סיים את סיפורו:
כשיבוא משיח-צדקנו, יקרא לדין את החותן, הרב והאברך. החותן יתנצל כי ציית לפסק-דינו של הרב, על פי דין-תורה. הרב יתנצל כי כך נפסק בשולחן-ערוך. רק בפיו של האברך לא תהיה כל התנצלות. הוא יאמר: 'חטאתי, אבל כלתה נפשי להיות אצל הרבי'...
אז יאמר משיח-צדקנו: "אתה החותן – זכאי; הרב – גם אתה זכאי; ואתה החתן – חייב אתה! אולם אני, אל החייבים באתי – לזַכותם ולצַדקם!...". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
