מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1154 - כל המדורים ברצף
	כל יום הקול שלך מכריע
	יש חדש
	כל התורה עניין אחד
	אמונה בה'
	מי מקדים שלום
	בארבע עיניים
	לתקן עולם
	כוחה של מצווה
	'סעודת יתרו' של עדת תוניס
	ביעור פירות שביעית

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1154, ערב שבת-קודש פרשת יתרו, י"ט בשבט תשס"ט (13.02.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כל יום הקול שלך מכריע

ימי הבחירות מזכירים לנו את כוחו של היחיד. התורה מלמדת אותנו כי כל אדם צריך להרגיש שבמעשיו הוא קובע עולם ומלואו

הבעש"ט אומר שכל דבר שיהודי רואה או שומע נועד ללמדו דבר-מה. הלוא כל דבר הוא בהשגחה פרטית, ואם האדם ראה או שמע דבר-מה, ברור שהביאו זאת לידיעתו כדי שילמד מזה משהו הנוגע לתפקידו העיקרי עלי אדמות – לעבוד את הבורא. ידועים כמה וכמה סיפורים כיצד הבעש"ט עצמו המחיש גישה זו, ולימד את תלמידיו להפיק לקחים מכל דבר שראו או שמעו.

מה אפשר ללמוד מההמולה הגדולה שברוך-השם מסתיימת השבוע? בחודשים האחרונים לא יכולנו שלא להיחשף לתעמולת בחירות, מסוג כלשהו. היא פרצה אלינו מכלי-התקשורת האלקטרוניים, מהעיתונות, מלוחות המודעות, ממרפסות הבתים, מכרזות שחולקו בתיבות המכתבים. כל מפלגות חיזרו אחרינו, האזרחים הפשוטים, וניסו לשבות את ליבנו.

מאות מיליונים הושקעו בתעמולת הבחירות, אף שהציבור רובו ככולו חש אדישות גמורה לכל ההצגה הזאת. איש אינו מייחס אמון רב לדברי התעמולה של המפלגות. הסיסמאות שדופות, הטיעונים רדודים, המסרים לעוסים, ובעיקר – כבר נוכחנו שאין שום קשר בין מה שאומרים ערב הבחירות למה שעושים אחריהן. ובכל-זאת, מה אפשר ללמוד מכך?

היחיד קובע

ימי הבחירות מזכירים לנו נקודה שבימים כתיקונם אנו נוטים לשכוח – כוחו של היחיד. כל ימות השנה אנו, האזרחים הקטנים, מרגישים עצמנו חסרי חשיבות מול המנגנונים השלטוניים והמפלגתיים. הם קובעים, הם מחליטים, ואין הם טורחים כלל וכלל לשאול את פינו. אבל בימים האלה מתברר פתאום שבלעדיי ובלעדיך, כל המנגנונים הללו חסרי ערך. לכן הם מוציאים מיליונים במאמץ לשכנע אותנו, כי עכשיו מתברר מי קובע באמת את הדברים.

בכך טמון בעצם הקסם של יום הבחירות. אחת לכמה שנים מגיע יום שבו אתה, האזרח הפשוט, מרגיש שהכוח בידך. אתה הולך לקלפי מתוך תחושה שאתה תקבע את אופי השלטון. ברצונך – אתה מוריד, ברצונך – מרומם. אתה חושב היטב בטרם אתה מחליט למי להצביע. אתה יודע שאתה אוחז בידך נכס יקר מפז – את מפתח השלטון. הפתק שלך, כך אתה חש, חורץ גורלות.

למעשה, התורה מלמדת אותנו כי כל אדם צריך להרגיש שבמעשיו הוא קובע עולם ומלואו. "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", אמרו חז"ל. אדם אינו צריך להרגיש בורג חסר-חשיבות, אלא כמי שכל העולם תלוי בו. יעשה מצוות ומעשים טובים – יביא גאולה לעולם כולו; יסטה מדרך הישר – יגרום נזק וירידה לעולם כולו. כל העולם נתון בידי הפרט, בידיי ובידיך.

אתה מביא גאולה

הרמב"ם מדגיש נקודה זו וכותב, כי אדם צריך תמיד לראות את עצמו ואת העולם כולו כאילו הם מונחים על כפות מאזניים והכפות שקולות. מעשה טוב אחד מכריע את העולם לכף זכות ומביא תשועה והצלה.

אלא שבימים רגילים קשה לנו לאמץ תחושה זו. סוף-סוף, אומר האיש הקטן לעצמו, אני רק אדם אחד; מי שומע לי, מי רואה את מעשיי, על מי אני יכול להשפיע. והנה באה מערכת הבחירות וממחישה לכולנו עד כמה אין אנו קטנים. החיזורים הנמרצים של כל המפלגות אחרינו נובעים אך ורק מההכרה בכוחנו. הן פונות אל כל אחד ואחת מאיתנו משום שהן יודעות שאנחנו, רק אנחנו, הקובעים.

והאמת היא שזה כך לא רק ביום הבחירות, אלא בכל מערכות החיים. כשאומרים ליהודי שמצווה אחת שלו, שעה אחת של לימוד תורה, מעשה חסד אחד, יכולים לעזור לעם-ישראל כולו ולהביא את הגאולה האמיתית והשלמה – אין זו מליצה. באותה מידה של אחריות שאנו מתייחסים אל הכנסת הפתק לקלפי, עלינו להתייחס לכל פעולה שלנו. במעשינו אנו קובעים עולם ומלואו, ועלינו לחוש שגורל העולם כולו תלוי בהחלטה אחת, בדיבור אחד ובמעשה אחד שלנו.

  יש חדש

כינוס השלוחות

השבוע נפתח הכינוס העולמי של השלוחות – נשות השלוחים מכל קצווי תבל. הכינוס נערך במרכז חסידות חב"ד בברוקלין, ניו-יורק. הוא מתקיים בכל שנה סמוך לכ"ב בשבט, יום-השנה להסתלקות הרבנית חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש. כאלף שלוחות, מכל קצוות תבל, באות לכינוס והן ידונו בבעיות המיוחדות שעמן מתמודדת שליחת חב"ד, מחינוך הילדים במקומות נידחים ועד פעילות ציבורית בקרב נשים ובנות.

שבת של מוּדעות

עמותת 'תניא – מוּדעות עצמית ביהדות' מזמינה את הציבור לשבת במלון כינר, עם הרב יאיר כלב, שתיוחד ל'אהבת ישראל'. שבת פרשת משפטים, כ"ו-כ"ז בשבט (20-21.2.09). פרטים והרשמה טל' 6169770-052 או באתר www.tanyaor.com.

ספר-תורה לזיכרון

ביום שני הקרוב, כ"ב בשבט, יוכנס לבית-כנסת חב"ד בקצרין ספר-תורה לזכרה של אישה ניצולת שואה, שאיבדה שם את כל משפחתה והיא עצמה לא זכתה לילדים. היא הניחה חלק מסויים מירושתה לאחייניתה, הגב' שפרה גולומבוביץ'-מרוזוב מכפר-חב"ד, וזו החליטה לכתוב את ספר-התורה לעילוי-נשמתה. טל' 9606237-03.

ספרי ילדים

הוצאת פלדהיים מגישה מבחר ספרים חדשים לילדים: חלומות מתוקים, מאת צ' קרן-אור, ציירה רחלי דוד – ספר לילדי הגן וגיל הקריאה, על מידות טובות. ספר אחד ושני ילדים, מאת אמה של לאה'לה, ציורים רות בייפוס – ספר שמלמד ילדים לקבל החלטות ולבצען. טל' 02-6513947.

  שלחן שבת

כל התורה עניין אחד

בעניין לימוד התורה מצאנו דעה, שכאשר יהודי בא לשאול שאלה, עליו להקדים ולציין את אופייה של השאלה: אם זו שאלה למעשה, עליו לומר "מעשה אני שואל", ואם הוא שואל בעניין אחר מזה שעוסקים בו, עליו להקדים ולומר "שלא כעניין שאלתי". אולם דעה זו היא דעת יחיד, ואילו חכמים קובעים (וזו גם ההלכה) ש"אינו צריך, שכל התורה עניין אחד".

תפיסה זו דורשת ביאור. בתורה יש שישים מסכתות ושמונים ברייתות, והן שונות מאוד זו מזו. כמו-כן יש גדרים מיוחדים לכל אחד ואחד מהתחומים של התורה, עד שאין לומדים ענייני איסור מדיני ממון. בגמרא גם נאמר שאי-אפשר להקשות מדברי חכם אחד על דברי חכם שני, כי ייתכן שיהיו להם דעות שונות. איך אפשר אפוא לומר "כל התורה עניין אחד"?

נתן את עצמו

כאן באה לידי ביטוי הנקודה השורשית הפנימית של התורה, עצם התורה, שמעל לכל התחלקות. בנקודה הפנימית הזאת כל התורה היא אכן עניין אחד, ואין הבדל בין סוגיה תלמודית חמורה ללימוד אלף-בית על-ידי תינוקות-של-בית-רבן. רק כאשר ענייני התורה יוצאים מאותה נקודה פנימית ומתגבשים לתחומים נפרדים, נוצרת ההתחלקות בין ענייני התורה.

מהי אותה נקודה פנימית שהיא עצם התורה? זאת רמז הקב"ה בתחילת הפסוק הראשון שבעשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוקיך". הגמרא אומרת שהמילה 'אנכי' היא ראשי-תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי. אם-כן, עצם התורה היא אותה התלבשות של הקב"ה עצמו בתוך ענייני התורה.

ביטוי של העצם

לכן נפסקה ההלכה, שכאשר יהודי שבדרגת משה רבנו יושב ועוסק בעניינים החמורים ביותר שבתורה, ובא אליו ילד פשוט ושואל כיצד מבטאים אלף-בית – אמנם הפער ביניהם הוא מן הקצה אל הקצה, ובכל-זאת אין זה 'עניין אחר' אלא 'עניין אחד'.

הדגש הוא על האחדות – 'עניין אחד'. כל חלקי התורה מאוחדים בפנימיותם וכולם מבטאים נקודה אחת, את הקב"ה המלובש בתורה. וכפי שביאר הבעש"ט, ש"העצם, כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו". כשילד יהודי לומד אלף-בית הוא 'תופס' כביכול את הקב"ה עצמו, כי גם האלף-בית הוא ביטוי של עצם התורה.

בלי 'תכלית'

בדברים האלה יש תשובה לשואלים מה יתווסף להם מלימוד של עוד שעה בתורה. להבנתם, מעלת לימוד התורה היא כשאפשר להפיק ממנה 'תועלת' כלשהי, ולפחות לצורך ידיעת הלכה למעשה; אבל לימוד תורה ללא שום 'תכלית' אלא לשם הלימוד עצמו – אינו מתקבל על דעתם.

עליהם לדעת שעל-ידי לימוד התורה האדם מתקשר עם הקב"ה עצמו, עם 'אנא נפשי', עצמותו ומהותו יתברך ש'הכניס' את עצמו כביכול בתורה. אין מקום אפוא לחישובים של 'תכלית', אלא הלימוד עצמו הוא המטרה, מכיוון שעל-ידו 'תופסים' את הקב"ה והקב"ה אומר לאדם: "אבוא אליך וברכתיך" – הרעפת כל טוב בהרחבה אמיתית.

(תורת מנחם כרך לא, עמ' 50)

  מן המעיין

אמונה בה'

שהעולם כולו ידע

"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי ה' אלוקיך" (שמות כ,א-ד). התורה ניתנה כדי שכל העולם ידע ש'אנוכי ה' אלוקיך'.

(רבי אלימלך מליזנסק)

התבוננות שמצילה

הדיבר "אנוכי ה' אלוקיך" קדם לדיבר "לא יהיה לך אלוקים אחרים", כי על-ידי התבוננות גמורה של האדם ב'אנוכי ה' אלוקיך', מתוך אמונה ברורה במציאות ה', הוא ניצל מ'לא יהיה לך' ונשמר מכל מיני הירידות והסטיות מרצון ה'.

(רבי צדוק הכהן)

השגה אישית

נאמר "ה' אלוקיך" לשון יחיד, כי הדעת בהשגת גדולתו של הקב"ה אינה דבר השווה לכל נפש. כל אחד ואחד משיג על-פי מדרגותיו הרוחניות וידיעתו בתורה. לכל יהודי הבנה והשגה אחרת ב'אנוכי'.

(שפתי כהן)

למעלה מכל שם

המילה 'אנוכי' מורה על מהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל תואר או שם. דרגה זו נמשכת לנשמות ישראל עד שנעשה 'אלוקיך', א-לוה שלך, כוחך וחיותך.

(תורה אור)

קדושה בעולם התחתון

"מהו אנוכי? לשון מצרי הוא" (ילקוט שמעוני). במילה הראשונה של עשרת הדיברות מרומזת תכליתו ומטרתו של מתן התורה – המשכת קדושת התורה גם ב'לשון מצרי', במְצָרים של העולם הזה הגשמי והרוחני. על-ידי עבודה זו לוקחים כביכול את ה'אנוכי' – את מהותו ועצמותו יתברך.

(לקוטי שיחות)

ידיעה שהיא מצווה

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו... וידיעת דבר זה מצוות-עשה, שנאמר "אנוכי ה' אלוקיך".

(רמב"ם)

מידיעה ללב שלם

אף-על-פי שכל אדם מישראל מאמין בה' באמונה פשוטה, עליו להביא אמונה זו לידי הכרה. עליה להיות בתודעה ובהשגה, כפי שנאמר "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם".

(ספר המאמרים תרפ"ט)

האמונה יסוד המצוות

עשרת הדיברות מתחילים במושג נעלה – אמונה באחדות ה', ומסתיימים בדברים פשוטים אשר גם השכל האנושי מחייב לקיימם. ללמדנו שיש להחדיר את ה'אנוכי' גם ל'לא תרצח' ול'לא תגנוב', וגם המצוות השכליות יסוד קיומן צריך להיות הציווי האלוקי. אם יסוד קיום המצוות האלה יהיה השכל וההיגיון, הוא עלול לטשטש את הדברים כל-כך עד שעבֵרה תיחשב בעיניו מצווה.

(הרבי מליובאוויטש)  

  אמרת השבוע

מי מקדים שלום

רבי מאיר מפרמישלן ורבי שלמה קלוגר, רבה של העיר ברוד, הזדמנו יחדיו על אם הדרך, בקרבת העיר זלוטשוב. שלח רבי מאיר לשאול את רבי שלמה מי מהם צריך להקדים לרעהו שלום, כאשר שניהם אורחים.

השיב רבי שלמה שעל-פי דין צריך רבי מאיר להקדים לו שלום. הלך רבי מאיר לאכסנייתו ונתן לו שלום, ולאחר מכן שאלו מניין למד דין זה.

השיב רבי שלמה: "בפרשת יתרו נאמר 'ויצא משה לקראת חותנו... וישאלו איש לרעהו לשלום'. פירש רש"י, ש'איש' זה משה רבנו, ומכאן שהוא הקדים שלום ליתרו. אמנם שניהם היו אורחים במדבר, אבל יתרו הלך דרך ארוכה יותר. אף אנו כך: שנינו אורחים, אבל אני באתי לכאן ממרחק גדול, ולכן דין הוא שכבודו יקדים לי שלום"...

  מעשה שהיה

בארבע עיניים

זה קרה לפני יותר משלוש-מאות שנה. מוונציה נעלם פתאום המלומד והפילוסוף הנוצרי כריסטיאן די-לציאטה. שמו הלך לפניו מנעוריו, והוא נחשב לאישיות מבטיחה בכנסייה הקתולית. יום אחד אבדו עקבותיו ולאיש לא היה מושג על מקום הימצאו. שמועות אמרו כי נהפך לנזיר וכי הוא מתבודד אי-שם.

ופתאום, אחרי שלושים וחמש שנה, הוא הופיע ברומא. הופעתו המחודשת עוררה התרגשות גדולה בקרב ראשי הכנסייה. הם הזמינו אותו להתארח בדירה מיוחדת בקריית הווטיקן. כמו-כן הודיעו לו כי החליטו לערוך לכבודו קבלת-פנים מיוחדת, בנוכחות כל ראשי הכמורה.

הישיש דחה את שתי המחוות. הוא הבהיר כי זה כשלושים וחמש שנים הוא מתנזר מחברת בני-אדם. אין הוא חפץ בדירת הפאר ובקבלת-הפנים החגיגית. בקשה אחת לו – להיכנס אל האפיפיור לשיחה אישית. רצונו למסור לאפיפיור כמה דברים חשובים ובהם סודות כמוסים.

ראשי הכנסייה התקשו לקבל את הסירוב. לאחר התייעצות החליטו שלא לוותר על קבלת-הפנים הרשמית. "הלוא זו הזדמנות מצויינת להראות את כבודה של הכנסייה ואת פירותיה", אמרו.

העניין הובא לפני האפיפיור והוא תמך בהחלטה לערוך את קבלת-הפנים החגיגית ולהסביר לנזיר כי הדבר הוא לכבודה של הכנסייה, המעריכה אנשי-דת שהקדישו את חייהם לנצרות. כמובן התקבלה בקשתו המיוחדת, והאפיפיור ביקש למסור לו כי לאחר קבלת-הפנים ישמח לקבלו לשיחה אישית.

מרכבה הדורה יצאה לעבר משכנו של הנזיר כדי להביאו אל הטקס החגיגי. כאשר הגיעו המלווים אל מעונו, נודע להם מפי בעל האכסניה כי הנזיר כבר שילם את דמי השהייה ועזב את המקום.

באותה שעה היה הנזיר בדרכו אל ארמונו של האפיפיור, עושה את הדרך ברגליו. כשהגיע למקום ניגש אל הפקיד הממונה על קבלת הקהל וביקש להתקבל לשיחה אצל האפיפיור. הוא לא הציג את עצמו והפקיד לא הכירו. אין פלא אפוא שנענה בשלילה.

הישיש לא ויתר ועמד על דרישתו להיפגש עם האפיפיור. הפקיד קרא לממונה עליו, וגם זה לא הכיר את הנזיר. השניים הוציאו עליו את רוגזם על שהוא מפריע להם בשעת קבלת-הפנים החגיגית. רק ברגע האחרון, לאחר שרוב האורחים התפזרו, זיהה אותו לפתע אחד מראשי הכמורה. הפקידים לא ידעו את נפשם מרוב בושה והתנצלו ללא הרף.

במהירות הבזק עברה הידיעה כי נמצא הנזיר. ראשי הכנסייה הודיע על כוונתם לערוך עוד מסיבת קבלת-פנים מכובדת, במועד אחר, אולם הנזיר התעקש וחזר והודיע כי אין הוא מעוניין בשום מסיבה, ורק דבר אחד הוא מבקש – להיכנס אל האפיפיור לשיחה בארבע עיניים.

האפיפיור הורה להכניסו אליו והנזיר נכנס לחדרו לשיחה ארוכה, בלי נוכחות איש מלבדם. בתום הפגישה יצא הישיש מחדרו של האפיפיור, לא דיבר מאומה עם החשמנים ועזב במהירות את המקום.

עבר זמן-מה ואחד החשמנים החליט להיכנס אל האפיפיור. הוא מצא אותו במצב-רוח מדוכא עד מאוד ובעיניים דומעות. בהלה אחזה בחשמנים. מי יודע מה אירע? כמה שבועות סובבו הכול אובדי-עצות. אווירת נכאים השתלטה על הווטיקן. האפיפיור עצמו התהלך שותק ומדוכא, ולא הסכים לשתף איש בסודו.

לאחר זמן כינס האפיפיור את מקורביו. הוא אמר להם כי החליט לשתפם בתוכן הפגישה, אך הזהירם כי פרסום הדבר עלול לגרום נזק עצום ובלתי-הפיך לנצרות. האזהרה לא הועילה. בתוך זמן קצר דלפו הדברים וזעזעו את עולם הכמורה.

האפיפיור סיפר כי כאשר נכנס די-לציאטה הישיש לחדרו, קם לקראתו בחמימות והושיט לו את הצלב לנשקו, כנהוג. במקום לכרוע ברך ולנשק כמקובל, עמד הנזיר בגב זקוף ודחה מעל פניו את הצלב. מופתע ופגוע נשא אליו האפיפיור מבט שואל כאומר: האומנם עזב את אמונת הנצרות?!

הנזיר השיב: "אכן".

מיד לאחר מכן החל די-לציאטה לספר את אשר עבר עליו, והאפיפיור מאזין לו כמוכה-הלם, בלי להפסיקו.

הנזיר סיפר, כי העניין החל בצעירותו, בעת ויכוחיו עם היהודים. את הוויכוחים ניהל בכישרון רב ואף הצליח להביס את המתמודדים מולו, אך בליבו פנימה החלו לכרסם ספקות ולבטים. אט-אט הבשילה בו ההכרה כי היהדות היא דת-האמת, וכי הנצרות מסלפת את משמעותם האמיתית של פסוקי התורה.

עבר זמן והוא החליט להתגייר. היה ברור לו כי בוונציה לא יוכל לעשות זאת. לכן עבר לאמסטרדם שבהולנד, שהייתה אז מרכז תורה ויהדות, התגייר ונקרא שמו אברהם. באמסטרדם ישב ולמד תורה שנים רבות, בלי שיֵדע איש על עברו.

עתה, בהיותו בן לגיל שבעים, החליט כי לא יוכל לסלוח לעצמו אם לא ינסה להעמיד את האפיפיור על טעותה הגדולה של הכנסייה בכל הקשור ליהודים. הוא הוכיח את ראש הכנסייה על העידוד שהיא נותנת למעשי אכזריות כלפי היהודים, וביקשו לבחון את דרכו בחינה מחודשת. "זאת עליך לדעת", סיים הישיש את דבריו, "כי גם אם הכוח מצוי כעת בידי הכנסייה, הצדק נמצא ביהדות".

  לומדים גאולה

לתקן עולם

המשיח אמור להביא גאולה לא רק לעם היהודי אלא לעולם כולו. הוא יביא את העולם כולו לידי שלמותו, ויעמיד כל דבר במקומו הנכון. ממילא יזכו היהודים למעמד הראוי להם, וגם בני אומות-העולם יגיעו למילוי התפקיד שייעד להם הקב"ה בבריאה.

כידוע, תורת ישראל אינה שואפת להתגיירות המונים. להפך, גוי שבא להתגייר אנו מצוּוים לדחותו בראשונה (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'גרות'), משום שאין לנו שום עניין להפוך גויים ליהודים. מי שרוצה מאוד ומתעקש להיות יהודי – אנו מקבלים אותו כאחד מאיתנו, אבל אם בא גוי ושואל מה לדעתנו עליו לעשות, תשובתנו היא – עליך להיות גוי טוב.

תפקידם של הגויים על-פי התורה הוא – "לשבת יצרה" (לשון הפסוק ישעיה מה,יח) – ליישב את העולם ולעשותו עולם מתוקן, עולם של אמונה בבורא עולם, עולם של צדק ויושר. תפקידם של הגויים מתגלם בשבע מצוות בני-נח. המצוות האלה הן אבן-יסוד לחברה אנושית מאמינה ומתוקנת, ואנחנו צוּוינו מפי ה' בהר-סיני למסור את שבע המצוות הללו לכל בני-האנוש.

הגויים יסייעו ליהודים

לעומת זה, כאשר בחר הקב"ה בעם-ישראל ונתן לנו את התורה, אמר (שמות יט,ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מעמדם של יהודים בעולם הוא אפוא מעמד של כוהנים. כשם שבעם-ישראל עצמו יש לכוהנים תפקיד מיוחד, והם הקרובים אל המקדש וצריכים להקרין קדושה יתרה לכל העם, כך תפקידם של יהודים להיות ה'כוהנים' של העולם, ולהקרין את ערכי האמונה והקדושה לאנושות כולה.

הואיל וזו האמת של הבריאה, היה ראוי שהגויים יכבדו את העם היהודי, יעריכו את תפקידו הנעלה ויסייעו לו למלאו במנוחת-הנפש. כך היה צריך להיות אילולא הייתה גלות. אבל מאחר שאנו חיים בתקופת הגלות, שבה הדברים אינם עומדים במקומם הנכון והשתבשו היחסים הנכונים – הגויים אכן הרגישו שיש ביהודי ייחוד מסויים, אך במקום שהדבר יעורר בהם כבוד והערכה, עורר הדבר שנאה ואיבה.

מצב זה יתוקן בימות המשיח. אז יבואו הגויים ויסייעו ליהודים למלא את ייעודם, כפי שנאמר (ישעיה סא,ה-ו): "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נֵכר – איכריכם וכורמיכם". ומה נעשה אנחנו? הנביא ממשיך: "ואתם – כוהני ה' תיקָראו, משרתי אלוקינו ייאמר לכם". כאשר יגיע העולם כולו לתיקונו, יתוקנו גם היחסים שבין ישראל לעמים ויעמדו במתכונתם הנכונה כפי כוונת הבריאה.

כוחו של המשיח

על-פי סדר הגאולה המתואר ברמב"ם (הלכות מלכים פרק יא, הלכה ד) נראה שתיקון זה של העולם יבוא בשני שלבים: בתחילה יצטרך המשיח להילחם באומות הסוררות – "ויילחם מלחמות ה'... וניצח כל האומות שסביביו". האומות הללו יתנגדו לו ולא ייאותו להסתגל לסדר החדש של העולם שירצה המשיח להשליט, ואז הוא יילחם בהן וינצחן. בשלב השני יסכימו האומות לקבל את דברי המלך המשיח – "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד".

תיקון זה של העולם (על-פי הסדר של הרמב"ם) יהיה רק בסוף כל התהליך, לאחר בניין בית-המקדש השלישי וקיבוץ כל נידחי ישראל. אז יגיע השלב שבו יתקן המשיח את העולם כולו ויביאו אל שלמותו.

מבחינה מסויימת, עיקר חידושו ושלמותו של המשיח הוא בתיקון העולם דווקא. שכן שלמותו של עם-ישראל וקיום התורה מתוך מנוחה כבר היו במידה מרובה בימי שלמה ובימי חזקיה, אך תיקון אומות-העולם לא היה מעולם. זה כוחו הגדול של משיח-צדקנו, "אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו והייתה מנוחתו כבוד" (ישעיה יא,י).

  פתגם חסידי

כוחה של מצווה

"כשיהודי פשוט מנשק את חוטי הציצית שלו, הדבר יקר במרומים מהקילוסים הנעלים ביותר של המלאך מיכאל" (הבעל-שם-טוב)

  חיים יהודיים

'סעודת יתרו' של עדת תוניס

ביום חמישי השבוע יסבו משפחות רבות מבני עדת תוניס ל'סעודת יתרו'. זה מנהג ייחודי לבני עדת תוניס. הגאון הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת 'כיסא רחמים' ומנהיגם הרוחני של בני העדה, אומר כי יש שלוש מסורות על מקורו של המנהג.

ההסבר הראשון והנפוץ ביותר הוא שזו סעודת הודיה על סיומה של מגֵפה שהפילה חללים רבים, בעיקר בקרב בנים זכרים. המגֵפה נפסקה בשבוע של פרשת יתרו, ולכן מקיימים בשבוע הזה את הסעודה. על-פי המסורת הזאת, נהגו להאכיל את הילדים שנפגעו במגֵפה בבשר יונה, שנחשב בעל יכולת לחזק את החולים. לכן היונה היא במרכז שולחן הסעודה.

הזדמנות לילדים

הסבר שני הוא שהסעודה מקורה בפרשת השבוע, שבה נאמר: "ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים". לזכר הסעודה, שסעדו אהרון וזקני ישראל אצל יתרו, עורכים יהודי תוניס 'סעודת יתרו' בשבוע שקוראים בו את הפרשה.

הסבר שלישי קשור בקריאת עשרת הדיברות. שבת פרשת יתרו הייתה הזדמנות לילדים הקטנים שלמדו קריאת התורה ב'כותאב' (=תלמוד-תורה) לקרוא בתורה בפעם הראשונה את עשרת הדיברות. לציון האירוע היו ההורים עורכים חגיגה וסעודת מצווה, וכך נשתרש המנהג.

כלים מיניאטוריים

כמקובל בסעודות מצווה, הסועדים שרים פיוטים, לומדים מכתבי הקודש ואומרים דברי תורה. המנה העיקרית היא, כאמור, בשר יונה. שוחטים יונים כמספר הבנים במשפחה. "בבית אבא, שהיה יליד ג'רבה, נהגו לאכול בשר בהמה ולא בשר יונה, מכמה וכמה סיבות, אך בקרב בני העדה מקובל לאכול בשר יונה", מספר הרב מאזוז. בסוף הסעודה מגישים ממתקים וכמה מיני עוגות הנאכלות בפורים.

האירוע עצמו נחשב שמח ומיוחד מאוד. 'סעודת יתרו' נקראת גם 'חג הבנים', והילדים הם גיבוריה. לכן כל הסעודה מוגשת כסעודת ילדים, בכלים קטנים. הצלחות הן בגודל תחתיות של ספלי קפה ואף קטנות יותר. המזלגות בגודל מזלגות המוגשים עם עוגה. הכוסות הן בגודל כוסיות ליקר. בקבוקי השתייה או היין הם בגדלים של רבע או שליש ליטר, או בקבוקונים בגודל שמגישים בטיסות.

המאכלים מוגשים במידה קטנה: המנה העיקרית, העוף (לפעמים ממולא), הוא כאמור יונה, ויש שמעדיפים פרגית. בסעודת יתרו מוגשים פולים קטנים (על-פי-רוב ירוקים). על השולחן מניחים פמוטות קטנים, ובהם נרות צבעוניים קטנים.

ישיבה בהוראת הרבי

אף שהנס היה בתוניס ממשיכים בני העדה במנהג גם בישראל, וברוב עם. הרב מאזוז מספר כי כאשר שימש ר"מ בישיבת חב"ד בתוניס היה לַמנהג, שנחוג בישיבה, נופך מיוחד של שמחת לימוד התורה. הוא מבקש להדגיש את תרומתו של הרבי מליובאוויטש לחיזוקה הרוחני של יהדות תוניס: "מאות-אלפי יהודים חבים לרבי מליובאוויטש ולשלוחיו הפרושים בעולם את היותם שומרי מצוות. בין אלו גם יהודי תוניס. בהוראת הרבי נפתחה ישיבת חב"ד בתוניס, על-אף כל הקשיים שהיו כרוכים בכך, ורבים מילדי העדה ניצלו בזכותה מהתבוללות ונותרו שומרי תורה ומצוות. פעמים רבות בעבר ציינתי את הערכתי לחב"ד בכלל ולרבי בפרט, וב'סעודת יתרו' אני מזכיר את החסד הגדול שעשה עמנו בסייעתא דשמיא".

הרב מאזוז. שלוש מסורות על מקור המנהג

  פינת ההלכה ומנהג

ביעור פירות שביעית

שאלה:  מה היא מצוות ה'ביעור' שאמרו חז"ל בפירות שביעית?

תשובה: נאמר בתורה (ויקרא כה,ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". דרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה ובהמתך אוכלים ממה שבבית; כָּלָה לחיה מן השדה – כַּלֵה לבהמתך מן הבית.

בהגיע הזמן שבו כלה מין זה של פרי מן השדה (ולפחות כשמוּדעים לכך), יש לבער את מה שבבית. מי שיש בידו פירות שביעית ומוצרים המכילים אותם בכמות הגדולה יותר מזו שראויה לאכילה לו ולבני-ביתו בשלוש סעודות – חייב להוציאם ולהניחם ברשות הרבים, ולומר לפני שלושה אנשים: "פירות אלה הפקר לכול". בשלב זה יכול כל אדם (ואף הבעלים) לזכות בפירות וליטול כמות של שלוש סעודות. אם לא לקחו את הפירות, הבעלים רשאים לזכות בהם שוב, ולצרוך אותם בקדושת שביעית, ללא הגבלת זמן.

פירות שהיו ברשות אוצר-בית-דין בזמן הביעור פטורים מן הביעור. פירות שעבר עליהם זמן הביעור ולא נתבערו במזיד, אסורים באכילה. בשוגג – אפשר להפקירם מיד, ויזכו בהם ויאכלום כהלכה.

זמני הביעור: אגס, אפרסמון, אפרסק, גויאבה, חבוש, חרוב, לימה, מנגו, נקטרינה, צבר, קיווי, שזיף, שקד, תאנה, תות-עץ, תפוח – הזמן עבר. קרמבולה, רימון – כ' בשבט; פיג'ויה – כ"ח בשבט; תמר – י"ד באדר; קומקווט (תפוז סיני) – כ' באדר; אנונה, ענבי-יין – ט"ו בניסן; קליפים (כגון: קלמנטינה, מנדרינה) – א' באייר; אגוז פקאן – י' באייר; אתרוג – י"ח באייר; שסק – א' בסיוון; תפוז – ד' בסיוון; זית – ו' בסיוון; אשכולית, פומלה – כ' בסיוון; לימון – א' בתמוז; משמש – י"ט בתמוז; אבוקדו, גודגדן, דובדבן – א' באב; ליצ'י – כ"ו באב.

מקורות: משנה וירושלמי שביעית פ"ט. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ז. לוח – מכון התורה והארץ. וראה 'משפטי ארץ – שביעית' פכ"ח-לג. 'פירות שביעית' פ"כ.