בא אל פרעה (י,א)
מדוע נוקט הכתוב לשון 'בוא' ולא כפי שלכאורה מתאים יותר – 'לך'?
ההסבר הוא, שפרשתנו מספרת על הגאולה ממצרים, ועל כך רומז הכתוב כי עבודת הבורא באופן של 'בוא' – מקרבת את הגאולה.
כאשר אדם קובע עיתים ללימוד התורה, ייתכן שאמנם הוא 'הולך' אל הלימוד ומשתתף בו, אך הלימוד אינו פועל ומשפיע עליו והוא והעניין הנלמד נשארים שני דברים נפרדים. על כך נאמר 'בוא' – על האדם 'לבוא' אל הלימוד, שהתוכן הנלמד 'יבוא' וייכנס בפנימיותו, ישפיע עליו ויתאחד עמו בהתאחדות גמורה. זו גם צריכה להיות השאיפה בכל ענייני עבודת ה' – התאחדות והתקשרות פנימית בין העובד לעבודה.
על-ידי עבודת ה' בבחינת 'בוא', מחישים את בוא הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.
(משיחת שבת פרשת תש"מ)
כי אני הכבדתי את לבו (י,א)
גזֵרות פרעה וקושי גלות מצרים לא באו מרצונות החופשי של פרעה אלא מפני שהקב"ה הכביד את ליבו, כדי שיתגלו ניסי ה' ונפלאותיו.
כשיהודי נתקל ב'מיצר' – בדברים המונעים אותו מעבודת הבורא, ייתן את ליבו שמקור המניעות הוא למעשה הקב"ה עצמו, המבקש לנסותו, כדי שיגלה את כוחות נשמתו.
(משיחת מוצאי ש"ק פרשת וארא תשל"ח)
למען שתי אתתי (י,א)
"למען שתי אותותי" (מלשון אותיות) – למען אשים את אותיות סיפורי המכות בתורה.
הקב"ה רצה לברר ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, אף המצויים בדברים בטלים של פרעה ושל מצרים. הדיבורים והאותיות האלה נתבררו על-ידי שהקב"ה עשה מהם צירוף אחר, של קדושה, והכניסם בתורה.
אילו לא הביא את שלוש המכות האחרונות על מצרים, היו חסרים כמה סיפורים (אותיות) בתורה, וממילא לא היו מתבררים כל הניצוצות.
זה שאמר הכתוב "למען שתי אותותי": הקב"ה אומר שרצונו לברר את האותיות הנ"ל על-ידי התורה; ולכן מן ההכרח להביא עוד שלוש מכות על המצרים, כדי להכניס גם את האותיות האלה בצירופים שבתורה.
(אור תורה דף כט עמ' ג-ד)
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך (י,ב)
מדוע רק במכת ארבה נזכרו "בנך ובן בנך"?
אפשר לבאר זאת בדרך הרמז: על הפסוק (יהושע כד) "וארבה את זרעו" איתא בכתבי האריז"ל ש'ארבה' (208) בגימטרייה ארבע פעמים 'בן' (52) – היינו, בנים ובני בנים. לכן במכת ארבה דווקא נזכר "בנך ובן בנך".
(תורת לוי-יצחק הערות למסכת תענית עמ' כא)
ויהי חושך אפלה (י,כב)
ולמה הביא עליהם חושך?... שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים: אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (רש"י)
כל העניין אומר דרשני: הלוא בני-ישראל היו מן הסתם מוכנים לוותר על הכלים ששאלו ממצרים, ובלבד שייצאו שעה אחת קודם מהגלות המרה?!
בהכרח לומר שה'רכוש גדול' שעמו יצאו ממצרים לא היה דבר צדדי וטפל בגאולה, אלא זו היתה המטרה והכוונה של גלות מצרים, שבני-ישראל יקבצו את כל הניצוצות האלוקיים שהיו במצרים ויעלו אותם לרשותם – רשות הקדושה.
ללמדך: הגלות איננה רק עניין של עונש ומירוק חטאי בני-ישראל, אלא היא נועדה גם ל'בירור הניצוצות', הנעשה על-ידי קיום מעשים טובים באותם דברים שבתוכם חבויים הניצוצות. מכאן, שאין אדם רשאי לומר, "מוותר אני על העלאת ניצוצות ואני מעדיף להסתגר בארבע אמות של תורה ותפילה", אלא עליו לעסוק בבירור הניצוצות שבעולם.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 824)
ויקחו להם איש שה (יב,ג)
רז"ל אמרו (חולין ה) "אדם ובהמה תושיע ה' – אלו בני אדם שהם ערומין בדעה (כאדם הראשון, רש"י), ומשימין עצמן כבהמה" (דכאי דוח, רש"י).
זהו שרמז הכתוב:
"ויקחו להם איש שה" – על האדם לקנות את מידת הביטול בנפשו, ולשים את עצמו כשה, שיש בה מידת הביטול יותר מבבהמות.
(אור התורה, שמות כרך א' עמ' רפה)
ראשו על כרעיו ועל קרבו (יב,ט)
קרבן הפסח היה שה – האליל של מצרים. בשחיטתו בא לידי ביטוי ביטולה המוחלט של העבודה זרה ופולחן האלילים.
גם כיום יש העבודה של שחיטת הפסח וביטול 'אלילים', ובשלושת הפרטים של 'ראשו', 'כרעיו' ו'קרבו'.
ראשו: אסור לאדם לעשות את ראשו – שכלו והבנתו המוגבלים – 'אליל', ולקבעו לסמכות הכי עליונה, אלא עליו להיות בטל לרצון העליון.
כרעיו: אסור לאדם לעשות 'אליל' מהתאווה לכוח ועוצמה (תאוות השלטון), למשול ולתבוע את כל הנמצא סביבו.
קרבו: האדם אינו רשאי לעשות 'אליל' מצרכיו הגשמיים, עד שאינו נרתע מכלום וכל האמצעים כשרים כדי להשיג את פרנסתו.
(ממכתב כללי לחג הפסח י"א ניסן תשכ"ו)
ופסח ה' (יב,כג)
ופסח: ודילג (רש"י)
כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע נהג בשנים הראשונות לנשיאותו לומר פתגמים קצרים. פעם אחת אמר: "ופסח – ודילג".
לכאורה, מאחר ש'פסח' פירושו קפיצה, מה מוסיף עוד ב'ודילג'? אלא בשעה שאדם קופץ, עליו לדעת מאיפה הוא קופץ ולאן הוא קופץ, ורק לאחר הקפיצה הוא יכול לראות ולדעת אם היתה קפיצתו למקום הראוי. הרי שלאחר 'ופסח' עדיין צריך להיות 'ודילג'...
(ספר המאמרים תש"י, עמ' 187)
וינצלו את מצרים (יב,לו)
פירוש: בני-ישראל ליקטו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.
(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ' ד)
* * *
בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו ומקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי; כיצד אפוא היא מוסיפה להתקיים?
אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה.
(משיחת שבת פרשת קדושים תשמ"א) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
