נושאים נוספים
	שיחת השבוע 1148 - כל המדורים ברצף
	יש פיתרון לטרור העזתי
	חדש על המדף
	איך נפרדים מתוך שלום
	עצבות
	לקבל את אליהו
	ארוחה משמים
	משפט בהרחה
	לחוש קרבה
	לראות את האורות באופל
	מי פטור מהצום

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1148, ערב שבת-קודש פרשת ויגש, ו' בטבת תשס"ט (02.01.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

יש פיתרון לטרור העזתי

דווקא עכשיו צריך לקום באומץ ולומר את האמת: הטרור העזתי לא ייפסק כל עוד נהיה תקועים בתפיסה שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו

עם יציאתו של צה"ל למבצע 'עופרת יצוקה' הבהירו דוברי הממשלה כי עכשיו הולכים עד הסוף והמטרה היא לסלק אחת ולתמיד את איום הטילים ופצצות-המרגמה. סביר להניח שאלה הצהרות-סרק, כי יש דרך אחת ויחידה להשיג את היעד הזה, אבל לא נראה שהממשלה מתכוונת לעשות זאת.

שאלתם את עצמכם מדוע אין טילים משוגרים מערי יהודה ושומרון? למה כמעט אינם יוצאים משם פיגועי-תופת? האם התושבים המתגוררים שם 'מתונים' יותר או אוהבי-ישראל גדולים יותר? ואולי הרשות הפלסטינית מונעת זאת? לא ולא. אין ירי טילים מיהודה ושומרון, כי צה"ל נמצא שם ופועל בחופשיות בערים ובכפרים. אין כמעט פיגועי טרור, כי כוחות הביטחון שלנו מפרקים את קיני הטרור בעודם באיבם.

אל תקנו את השקר שאנשי ה'חמאס' הם הרעים והרשות הפלסטינית מייצגת את הטובים. גל הטרור הנורא ששטף את הארץ אחרי אוסלו ואחרי קמפ-דייוויד-ב הופעל בהכוונתה ובחסותה של אותה רשות פלסטינית. לא הועילו לנו כל המחאות, האיומים והפעולות הנקודתיות. הטרור דוכא רק כאשר צה"ל יצא למבצע חומת מגן, ובמחיר יקר של הרוגים ופצועים החזיר לידיו את השליטה הביטחונית ביהודה ושומרון. מאז אנחנו נהנים משקט יחסי.

"לא יהיו קטיושות"

רצועת עזה נהפכה למעבדת טרור גדולה מיד עם יציאתנו משם. ירי הטילים לא החל עם עליית החמאס לשלטון, אלא לפני שמונה שנים, כאשר הרשות הפלסטינית שלטה שם. כל עוד היינו בתוך הרצועה ושלטנו על ציר פילדלפי עדיין יכולנו להגביל את הטרור ולמנוע ממנו להתעצם. עם ה'התנתקות' איבדנו יכולת זו לגמרי, ובמהרה הייתה הרצועה ל'חמאסטאן' ולזרוע של איראן על גבולנו הדרומי.

קשה לומר שהתהליך הזה היה בלתי-צפוי. רבים וטובים זעקו עד שגרונם ניחר, שזו תהיה תוצאת הסכמי אוסלו. באותם ימים נעשו מאמצים אדירים לפקוח את עיני העם. יהודים יקרים עמדו ברחובות והתחננו "אל תיתנו להם רובים". הופיעו עיתוני-הסברה שכותרתם: "קטיושות באשדוד". אבל מקהלת ה'שלום' השתיקה את כל המחאות וזלזלה בכל האזהרות. "לא יהיו קטיושות מעזה", הכריז ראש-הממשלה אז, והעם חשב שאם הוא אומר, הוא מן-הסתם יודע.

חסד עשה עמנו הקב"ה שהתהליך האומלל הזה לא הושלם ביהודה ושומרון. לוּ היינו יוצאים גם משם, הייתה כל הארץ מותקפת בטילים. לא רק שדרות, אשקלון, נתיבות, אשדוד ואופקים, אלא גם ירושלים, תל-אביב, בני-ברק, הרצליה, חולון, רחובות, כפר-סבא ונתניה. האזורים האלה נהנים משקט רק מפני ש'תהליך השלום' נעצר, תודה לה'.

ניסינו את שתי הדרכים

על מחוללי תהליך אוסלו אפשר להתאמץ וללמד זכות. אולי זו הייתה נאיביות מטופשת, תקווה ילדותית, אבל הם סברו שחובה לנסות ולבחון כל סיכוי לשלום. אך אחרי שכולנו רואים את תוצאות הניסוי הזה ואיזו שפיכות-דמים גרם ה'שלום', מי שממשיך בדרך הזאת כבר לא יוכל ליהנות מלימוד-הזכות. זה כבר ממש פשע לא-יכופר והפקרות שאין לה אח ורע.

דווקא עכשיו, כאשר תושבי הדרום סובלים וחיילי צה"ל מסכנים את חייהם בעקבות ההרפתקנות של חמש-עשרה השנים האחרונות, צריך לקום באומץ ולומר את האמת: הטרור העזתי לא ייפסק כל עוד נהיה תקועים בתפיסה שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.

לא הרשות הפלסטינית ולא כוח זר יילחמו בקיני הטרור. הדרך היחידה להבטיח את השקט והביטחון היא לעשות ברצועת עזה את מה שכוחות הביטחון שלנו עושים ביהודה ושומרון. אולי אין זה ה'שלום' המצופה, אבל הדרך הזאת נותנת חיים טובים הרבה יותר גם לנו וגם לערבים. ניסינו את שתי הדרכים והתוצאות ברורות.

  ספרים

חומש עם אבן-עזרא
בהוצאת פלדהיים

חמישה חומשי תורה עם פירושו של רבי אברהם אבן-עזרא, ולצידו אוצר מפרשים, המפרשים את דבריו: אבי עזר, עזרה להבין, גדולת מרדכי. פורמט גדול. 785 עמ'. טל' 6513947-02.

מדור אל דור
מאת הרב מנחם נחום טברסקי והרב ד"ר יצחק אלפסי
בהוצאת עו"ד שמעון טברסקי

הספר מגולל את שלשלת היוחסין של 47 משפחות של אדמו"רי החסידות ומציג 292 אישים. יש כאן שושלות צ'רנוביל, צאנז, אפטה, ביאלה, קרלין ועוד. מבוסס על ספרו של הרב טברסקי ועודכן על-ידי הרב אלפסי. פורמט אלבומי, 540 עמ'. 

יהדות בוכרה וגדוליה
מאת גיורא פוזיילוב
בהוצאת ברית יוצאי בוכרה

ספר מקיף על חכמי קהילת יהודי בוכרה ומנהגיה המיוחדים. בתחילת הספר מבוא היסטורי רחב, המספר את תולדותיה של הקהילה. הספר גם מציג את המאבק ההירואי של הקהילה לשמירת גחלת היהדות בימי השלטון הקומוניסטי. טל' 6520712-02.

יומן בתרמיל
מאת יוכי חזוני
בהוצאת פלטה

אלחנן מטייל בארץ-ישראל עם דודו נחום והשניים נתקלים בהרפתקאות משעשעות ומסעירות. אלחנן מעלה אותן על הכתב ביומן מסע מרתק, מלוּוה בתמונות מרהיבות ובמילון מושגים להעשרת הידע הגאוגרפי. 4153991-050.

  שלחן שבת

איך נפרדים מתוך שלום

כאשר נפרדו השבטים מיוסף אחיהם, לקראת חזרתם לארץ כנען, כדי להביא את יעקב, אמר להם יוסף: "אל תרגזו בדרך". רש"י מביא את פירוש המדרש, שיוסף הורה להם: "אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך".

בקשה זו של יוסף תמוהה לכאורה. הלוא התורה מאחדת ועושה שלום, כמו שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". חז"ל גם הורו "אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". מדוע אפוא הזהיר יוסף את אחיו שלא לעסוק בדברי תורה?

מחלוקת מפלפולים

התשובה הניתנת על כך היא, שיוסף הזהיר את אחיו מעיסוק בלימוד עיוני, מפלפולי התורה, שמזה יכול להתפתח עניין של "תרגזו בדרך". לעומת זה, ההוראה להיפרד "בדבר הלכה" היא לומר הלכות פסוקות, שאין עליהן קושיות, ועניינים כאלה מאחדים ומוסיפים קִרבה.

אכן, התורה ניתנה לעשות שלום בעולם והיא פועלת קירוב וחיבור בין יהודים, אבל כל זה הוא כאשר עוסקים בענייני התורה שאין בהם שאלות וקושיות, פלפולים ומחלוקות. כי כאשר עוסקים בפלפולי התורה, עלולים להתפתח מחלוקות ופירוד לבבות.

רתיחה מסוכנת

כשיהודי לומד תורה, הוא משתדל להבין את ענייני התורה בשכלו ובהשגתו. אם הוא שומע סברא שאינה מתקבלת על דעתו, הוא עלול לסעור ולרתוח. אמנם הגמרא מכנה זאת "אורייתא הוא דקא מרתחא ביה" [=התורה היא שרותחת בקרבו], אבל בפועל הוא רותח כלפי דעתו של חברו ועלול לחוש זלזול בו.

הדבר נובע מכך שהתורה מתלבשת בשכלה של הנפש הבהמית. מצד הנפש הבהמית עצמה (אם אין הנפש האלוקית משפיעה עליה ופועלת בה התבטלות) יכולה להתפתח באדם תחושת ישות עצמית. ואדרבה, ככל שהוא לומד יותר ומבין יותר, יכולה להתפתח בו רתיחה עזה יותר, ומזה עלול להיגרם פירוד הלבבות.

חיזוק האחדות

העצה לזה היא להיפרד זה מזה בדבר הלכה, הלכה פסוקה, שאין בה משא-ומתן, קושיות ותירוצים. אמנם יש מעלה מיוחדת בלימוד עניינים שיש בהם קושיות ובירורים, שעל-ידי כך מבררים את ההסתר של העולם הזה וגורמים נחת-רוח רבה למעלה. יש גם מעלה בבירור מחלוקות ובהגעה למסקנה, שיש בזה היבט של עשיית שלום (אם אין מחלוקת, לא ניכרת מעלת השלום). אבל בכל-זאת יכול להסתעף מזה פירוד לבבות.

אולם כאשר יהודים נפרדים זה מזה, עליהם לחזק את האהבה והאחדות שביניהם, כדי שכל אחד ואחד מהם ימלא במקום שהוא הולך אליו את שליחותו של הקב"ה. הדרך לעשות זאת היא דווקא על-ידי ענייני הלכה, שאין בהם מחלוקת, וממילא לא יכול לצאת מהם עניין של פירוד לבבות, אלא שלום ואחדות דווקא.

(תורת מנחם כרך לב, עמ' 163)

  מן המעיין

עצבות

שמחה במחיצת השכינה

"ועתה אל  תעצבו" (בראשית מה,ה). על הקב"ה נאמר "עוז וחדווה במקומו". כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה אסור לו להיות שרוי בעצבות. מי שאין לו שמחת הנפש, סימן שאינו במחיצת השכינה.

(רבי ישראל מרוז'ין)

עצבות אסורה

עצבות ומרה שחורה דברים אסורים הן. מרירות היא תרופה בדוקה ומנוסה להצלחה בלימוד ובעבודת השם.

(אדמו"ר הזקן)

אפשר להכשיר

יש פתגם מקובל בשם זקני החסידים: עצבות היא ישות וטרֵפה. מרירות כשרה היא, אבל רק כאשר ממתיקים אותה בשמחה של עבודה.

(אגרות-קודש)

בשמחה משיגים יותר

שאלו את רבי נחום מצ'רנוביל: מה בין תיקון לאה לתיקון רחל? השיב להם: מה שהשיגה לאה בבכייתה, השיגה רחל בשמחתה...

נשק של היצר

הנפש הבהמית היא בבחינת 'חכם להרע', וכל מטרתה לגרום לאדם שלא ייתן את דעתו וליבו להתעסק בתורה ועבודה. זאת היא עושה בשתי דרכים, ושתיהן רעות: סיפוק עצמי ועצבות.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

מן השפה ולחוץ

חז"ל אמרו (סנהדרין קו): "אין תורתו של דואג האדומי אלא משפה ולחוץ". יש בזה רמז, שהשרוי בדאגות אין תורתו בלב ובנפש, אלא מן השפה ולחוץ.

(רבי יחזקאל מקוזמיר)

מקור העצבות

"עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם" (תהילים קטו,ד). העצבות שלהם באה מתפיסתם שהכסף והזהב הם מעשה ידי אדם, שרוכשים אותם בחכמה ובחריצות, ולכן הם מלאים תמיד דאגות.

(רבי משה מקוברין)

התוצאה מגלה

קל להבחין בין עצבות למרירות על-פי התוצאה: לאחר עצבות הולכים לישון, ואילו לאחר מרירות יושבים ללמוד.

(אוצר פתגמי חב"ד)

  אמרת השבוע

לקבל את אליהו

הבעש"ט נסע פעם אחת לעיר לבוב ונפגש עם אחד מגאוני העיר. בעת שיחתם אמר הבעש"ט על עניין כלשהו כי קיבל זאת מאליהו הנביא. שאל הגאון: "מדוע אין אליהו מתגלה אליי?". השיב הבעש"ט: "כי כבודו קפדן". אמר הגאון: "מקבל אני עליי שלא להיות עוד קפדן". הבטיחו הבעש"ט שאליהו יבוא אליו.

הגאון נהג לנוח מעט אחר-הצהריים. באותו יום, כששכב לנוח, בא יהודי כפרי לביתו וקרא לו בקול רם ומשונה. התקצף עליו הגאון, גער בו וגירשו מביתו.

למחרת שאל הגאון את הבעש"ט מדוע לא זכה לגילוי אליהו. אמר לו הבעש"ט: "ומה אעשה שגערתם בו וגירשתם אותו מביתכם"...

  מעשה שהיה

ארוחה משמים

רבי יקותיאל-יהודה הלברשטאם, הרבי מצאנז-קלויזנבורג, שרד בניסי-ניסים מן השואה האיומה, אחרי שאיבד בה את רעייתו ואחד-עשר ילדיו. גם בימי החשכה האפלים ביותר גילה אמונה איתנה ותושייה שלא תיאמן, כדי לעודד את רוח הסובבים אותו, ובמיוחד לחזקם בקיום התורה והמצוות.

עם כניסת הפולשים הנאצים התעורר חשש גדול לגורל אנשי-הרוח ומנהיגי-הציבור. הרבי נאלץ לברוח למקום-מסתור. בתחילה הסתתר בקבר פתוח בבית-העלמין, ולאחר מכן עבר את הגבול לעיר באניא. אולם הוא נתפס שם והועבר למחנה-כפייה, עם עוד כחמשת-אלפים יהודים.

עד-ראייה שהיה עמו במחנה סיפר כי באחד החיפושים שעשו הנאצים גילו את התפילין שהיו שמורות במחנה. בטירוף חייתי קרעו את בתי התפילין, ואת הפרשיות זרקו לארץ, אבל את ה'בתים' הריקים החזירו ליהודים...

הרבי אסף את הפרשיות מהקרקע וביקש מאותו יהודי לגשת למטבח בניסיון למצוא שם גידי בהמה, שבאמצעותם יהיה אפשר לשוב ולתפור את התפילין. למרבה הפלא אכן נמצאו שם גידים. הרבי ייבש את הגידים, השיג מחט מתאימה ותפר את התפילין תפירה חדשה. מה גדולה הייתה שמחתו כאשר כילה את המלאכה והיו בידיו תפילין כשרות.

בערב שבועות תש"ד נלקח הרבי עם אלפי יהודים אחרים למחנה אושוויץ. רצתה ההשגחה ובסלקצייה הוחלט כי הוא כשיר לעבודה, וכך ניצלו חייו.

באושוויץ רבים מן החיים קינאו במי שכבר אינם בחיים. על רקע זה הייתה דמותו של הרבי תופעה פלאית, בהתנהגותו המופתית ובהליכותיו בקודש, כאשר הקפיד בכל כוחו גם על מצוות קלות והידורי-מצווה. כל מעייניו היו מרוכזים בשאלה איך יצליח להניח תפילין, ליטול ידיים, להתפלל, לקדש את הלבנה וכדומה. בכל שבת-קודש היה אומר דברי תורה לכבוד השבת. עם זה לא הרשה שמישהו אחר יעשה במקומו את מכסת העבודה המוטלת עליו.

כל זה הגביר את חמתם של הגרמנים ועוזריהם, והם הציקו לרבי והִכו אותו מכות רצח. כשהיה סופג את המהלומות היו שפתיו רוחשות "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי"... אט-אט חל שינוי גם ביחס מנהלי המחנה אליו, לאחר שהבחינו כי איש קדוש הוא, העומד איתן על עקרונותיו.

לימים סיפר הרבי אפיזודה עצובה מאותם ימים: "אצל הגרמנים התהלכתי במנעלי עץ לרגליי. יום אחד נזדמנה לי נעל שהייתה מרופדת בחתיכת עור. הרמתי את הנעל והתברר לי שזו חתיכת קלף מפרשיות של תפילין... הסתכלתי מה כתוב בה וחשכו עיניי: 'הִשמרו לכם פן יפתה לבבכם'. פרצתי בבכי. היטיב חרה לי מביזיון הקודש, וגם נחרדתי מן הרמז שרמזו בזה מן השמים"...

מפליא הסיפור שלהלן, שסיפר שריד מהשואה, ששהה עמו באותה קבוצה:

"הרבי סבל יותר מכולם. בעיקשות נפלאה עמד על עקרונותיו, הניח תפילין, לא הכניס לפיו מאכל טרֵפה וארגן תפילה בציבור. כשרוב האסירים לא זכרו כלל את קיומה של השבת, הוא הצליח להימנע בכל מיני תחבולות מחילול שבת.

עם בואו לאושוויץ הודיע הרבי לכל היהודים סביבו, כי על-פי התורה הם חייבים לשמור על כוחם ובריאותם, ועליהם לאכול מכל מה שייתנו לפניהם. אולם הוא-עצמו החליט החלטה תקיפה שלא להכניס לפיו דבר שאינו כשר.

שכניו לצריף החלו להציק לו כי הוא מסכן את חייו ועליו לאכול כמותם. כאשר הרבי לא ענה, החלו 'לאיים' עליו, כי אם לא ישמע להם, לא יאכלו אף הם דבר. זה היה 'איום' שהדאיג את הרבי, כי חשש מאוד לגורלם, וביקש לתת לו ארכה לחשוב בעניין.

ואז קרה דבר פלא, כפי שסיפר הרבי עצמו כעבור שנים. "זה היה ביום שישי, שבו הגישו לארוחת הבוקר מאכל בשרי. כולם נדחקו לקבל מנה, ודחקו בי שאבוא גם אני, אך אני הבהרתי שבשום אופן לא אוכל טרֵפות אצל רשע זה שלקח ממני את כל אשר לי. צמתי אפוא כל אותו יום, ובערב כבר הייתי רעב ותשוש מאוד.

"למחרת, ביום השבת, שוב הכריזו שיבואו לאכול, אך אני לא הלכתי. נשארתי מכונס בתוך עצמי, וכשלא נשאר אדם בצריף, פרצתי בבכי חסר-מעצורים ואמרתי: 'ריבונו של עולם! נשארתי לבדי, חסר כול. הכול לקחת ממני, ועתה עוד אלך לאכול טרֵפות?! אינני רוצה לאכול, ולא אוכל, שום טרֵפה!'.

"והנה, בעוד אני יושב עם עצמי, נכנס פתאום יהודי אל הצריף ושאל: 'האם הנכם הרב מקלויזנבורג?'. עצם השאלה העלתה בי פחד, כי את הרבנים ו'כלי-הקודש' נהגו הרוצחים להוביל ראשונים לכבשנים. אולם כאשר נכנס עוד יהודי ואמר שליד הדלת ממתין לי מישהו, לא הייתה לי ברירה.

"עמד שם יהודי מבוגר ושאל: 'האם הרבי מקשאנוב היה דודכם?'... עמדתי משתומם: כיצד ידע האיש עליי ומניין ידע שהרבי מקשאנוב היה דודי? השבתי בחיוב.

"האיש הוציא מחיקו כיכר לחם וצלוחית מלאה ריבה, ואמר: 'הבאתי לכם, שיהיה לכם מה לאכול'. הוא מסר לי את הלחם והריבה ונעלם. לא ראיתיו עוד.

"זו הייתה הוכחה לעצמי, ולכל הסובבים אותי, כי בזכות החלטתי שלא לאכול טרֵפות הזמין לי הקב"ה את ארוחתי. קידשתי על כיכר הלחם וישבתי לאכול סעודת שבת-קודש".

  לומדים גאולה

משפט בהרחה

אחת מתכונותיו המיוחדות של המלך המשיח מתוארת בדברי הנביא ישעיה (יא,ג): "והריחו ביראת-ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח". הגמרא (סנהדרין צג,ב) מפרשת את המילה "והריחו", שהמשיח יחונן ביכולת לחרוץ דין על-פי חוש הריח – "מורח ודאין" (=מריח ודן). וכפי שמפרש רש"י: "שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב". וכן נאמר בזוהר (חלק ב, עח,א): "מלכא משיחא (ידון) בריחא... בלא סעדין והתראה" (מלך המשיח ידון על-פי הריח, בלי צורך בעדים ובהתראה).

עד כמה תכונה זו נחשבת מהותית ומרכזית בדמותו של המשיח, יעיד הסיפור שמובא בהמשך הגמרא, שכאשר בן-כוזיבא המלך טען שהוא המשיח, שלחו חכמים לבדקו, אם יש בו היכולת לשפוט על-פי חוש הריח, וכאשר נמצא שאין בו תכונה זו, הוברר להם שאין הוא המשיח (עם זה, הרמב"ם בהלכות מלכים אינו מביא תנאי זה, ולא כל תכונה על-טבעית אחרת, כאחד מסימניו של המשיח).

תמונה שלמה

מה הקשר בין משפט לבין ריח? עשיית דין קשורה לכאורה בחכמה ובהבנה מעמיקה, ואיזו שייכות יש בינה לבין חוש הריח? ועוד: כיצד מתבטאת מעלתו המיוחדת של המשיח בכך דווקא?

להבנת העניין, עלינו לבאר תחילה את מהותו של חוש הריח. על חוש זה אמרו חז"ל (ברכות מג,ב): "איזהו חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף – זה הריח". הריח הוא חוש רוחני, זך ועדין, שמגיע היישר אל תוך הנפש וגורם לה עונג והנאה.

יתרה מזו, אדם שמתעלף מנסים לעוררו על-ידי הריח דווקא. שאר החושים אינם מתפקדים בשעה זו או מתפקדים תפקוד חלקי וחלוש, עד שאין בהם כוח לעורר את האדם מעלפונו. רק כאשר מקרבים לאפו חומר בעל ריח חריף, מצליח לחדור הריח בעד מסך העילפון ולעורר את האדם. כי הריח מגיע עד עצם הנפש, ושם אין לעולם חולשה ועילפון.

חוש הריח מתאפיין אפוא ביכולתו לגעת בשורשם של הדברים, בעצם הדבר. בכך הוא נבדל משאר החושים – הללו נותנים תמונה חיצונית וחלקית בלבד, ואילו הריח מגיע למהות האמיתית של הדבר, לעצם הדבר.

משפט אמת

הדין והמשפט שנערכים בימינו מסתמכים על ראייה, שמיעת עדויות, הסקת מסקנות וכדומה. כל אלה נותנים לדיין תמונה מסויימת על המקרה, אך זו נשארת שטחית וחלקית, ולעולם אין לו ביטחון מוחלט שלא טעה בדינו. נוסף על כך, השופט בימינו אינו יכול כלל לחוש מה באמת עבר על האדם בשעה שעשה מעשה מסויים, עם אילו לחצים היה עליו להתמודד ומה התחולל בנפשו.

בכך תהיה גדולתו של המשיח – הוא ישפוט על-ידי הריח, ובאמצעותו יידע בדיוק את עצם הדבר. כל פרטי המקרה יהיו גלויים לפניו, דבר שימנע אפשרות שישעה לטענות-שקר ועלילות-כזב, ולא עוד, אלא שהוא גם יחוש בשלמות את כל הרקע והסיבות שעמדו מאחורי המעשה. חוש הריח המופלא שיינתן לו יאפשר לו לעמוד במקומו של הנידון ממש, ובכך לקיים בשלמות את כללו של הילל הזקן: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – הוא, המשיח, יוכל לדון, כי הוא 'יגיע למקומו'.

כשיבוא לפני המשיח אדם שמוּכר לכול כצדיק, יריח אותו המשיח ויידע אם אכן הוא צדיק אמיתי, או שמא במעמקי נפשו עדיין מסתתר רע כלשהו, גם אם זה רע פנימי ועמוק, שאולי אותו אדם עצמו אפילו אינו מודע לקיומו. וכנגד זה, כשיבוא לפני המשיח בעל-עבֵרה, יריחו המשיח ויֵדע את כל הרקע והסיבות שגרמו לו לחטוא, ויוכל ללמד עליו זכות, שבעצם לא רצה לחטוא, אלא שיצרו הוא שאנסו. לכן יהיה משפטו משפט-צדק בתכלית השלמות.

  פתגם חסידי

לחוש קרבה

"יודעים אתם מה פירוש 'לא יהיה בך א-ל זר'? – עליך לפעול שהאלוקים שבקרבך לא יהיה זר לך. לא דיי להאמין בו, עליך להכירו ולחוש קִרבה אליו" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

  חיים יהודיים

לראות את האורות באופל

בכל שנה היה הרב אריה הנדלר חוזר ממסע של הדרכת משלחת נוער במחנות ההשמדה בפולין, וחש החמצה. המידע על מה שקרה במחנות בימי השואה – הועבר. גם ההדגשות על מעשי קידוש השם שעשו תושבי המחנות – נמסר ונחקק בלבבות הרכים. ועדיין חש שחסרה אמירה של אמונה בקב"ה, שהמשתתפים ייקחו איתם.

הרב הנדלר עוסק בחינוך בישיבת ההסדר בשעלבים והוא גם סגן ראש-הישיבה. הוא גם מוסר הרצאות באוניברסיטת בר-אילן, בחסידות ובקבלה. התוודעות לפני שנים למסעות בני-הנוער לפולין הובילה אותו לקורס מדריכי פולין של 'יד ושם', ומשם להדרכת עשרות משלחות למעלה מעשר שנים.

מסעות ושאלות

"המסעות", הוא אומר, "חושפים לפני המשתתפים את השואה על כל זוועותיה, ומעוררים גם דיון בענייני אמונה. התשובות משתנות על-פי דרכו ותפיסתו של כל רב, מחנך ומדריך. גם אני מצאתי את עצמי מחפש תשובה. היה לי ברור שבתוך החשֵכה שהמיטה השואה היו גם הבזקי אור. ניסים שחשפו לרגע קט את הבזק האור שלאורו ניתן לראות את נוכחותו של מנהיג העולם גם שם, בגיא הצלמוות".

הוא התחיל לקרוא עדויות של ניצולי השואה. שם, במפגש עם החומר ההיסטורי, העדויות וספרי הביוגרפיה, מצא את הסיפורים הקטנים, המסופרים מפי יחיד, שבהם אפשר היה לחוש בבירור את יד ה' המכוונת מצעדי גבר. "אין-ספור סיפורי ניסים טמונים בעדויותיהם של הניצולים. מצאתי תיאורים מדהימים על אנשים שעמדו על סף מוות וניצלו בדרך נס, וכשאתה קורא את זה אתה חש בבירור את קיומה של ההשגחה הפרטית", הוא אומר.

הצלה מחבל התלייה

הנה, למשל, סיפורה של אישה ששהתה במחנה ברגן-בלזן ונתפסה גונבת קליפות תפוחי-אדמה מהמטבח של הגרמנים. מפקד המחנה גזר עליה מוות בתלייה, וכל אנשי המחנה נצטוו להתייצב להוצאה להורג. לאחר שהודק החבל על צווארה נשמעה אזעקה המתריעה על מתקפה אווירית של בעלות-הברית. הגרמנים מיהרו להימלט לכל עבר, והבטיחו להמשיך בהוצאה להורג בסיום המתקפה.

האישה זעקה לחברותיה שיצילו אותה. אחת מהן רצה אליה במסירות-נפש, התירה את לולאת החבל, והשתיים מיהרו להימלט למחסה תת-קרקעי סמוך. שם, למרבה הפלצות, הסתתרו המפקדים הגרמנים. מפקד המחנה שלף את אקדחו והורה לשתי הנשים היהודיות לצאת מהמקום. השתיים נמלטו החוצה והסתתרו תחת קיר סמוך. לנגד עיניהן נחתה פצצה היישר במחסה שבו הסתתרו הגרמנים וחיסלה את כולם.

כל סיפור נבדק

הרב הנדלר החליט להקים אתר אינטרנט, בשם 'אורות באופל' (www.orotbaofel.co.il), ובו ריכז סיפורים אישיים מעין אלה. הוא בחר את הסיפורים שבכוחם לחזק את האמונה ביד האלוקית המכוונת. ואגב, תנאי ראשון לכל סיפור המופיע באתר הוא זיהוי המספר.

"מעשים כאלה יש רבים", הוא מציין. מאז הוקם האתר הגיעו אליו מאות סיפורים. כל אחד ואחד מהם נבדק בדיקה אישית עם המספר, שמתבקש גם לצרף תצלום ומסמכים הקשורים לסיפור. "התגובות שאני מקבל לימדו אותי שהאתר השלים חֶסֶר חשוב ויש בו פתח למבט שונה על מאורעות השואה הקשים והאיומים", הוא אומר.

הרב הנדלר: "מבט שונה על אירועי השואה"

  פינת ההלכה ומנהג

מי פטור מהצום

שאלה: מי חייב לצום בעשרה בטבת?

תשובה: כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'...".

נחיצותו של הצום היא, שגם הגוף ירגיש את העניין, ב"מיעוט חלבו ודמו" בגשמיות, ולא דיי בתשובה וחשבון-נפש. על-כן, כל איש ואישה בריאים, מעל גיל מצוות, חייבים לצום בימים האלה, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

ילדים לפני גיל מצוות פטורים לגמרי, ואין לחנכם לצום אפילו 'לשעות' (אך יש להימנע מלתת להם ממתקים וכדומה). חולה, אף שאין בו סכנה, פטור מהתענית, וכן זקן תשוש-כוח שמצטער הרבה בתעניתו. גם יולדת (או מי שהפילה), עד שלושים יום מלידתה, פטורה. מעוברת (שעברו שלושה חודשים מהריונה, או לפני-כן, אם היא סובלת מחולשה, מהקאות או ממיחושים), וכן מינקת (עד עשרים וארבעה חודשים מהלידה, ורבים מקילים בכך גם אם פסקה מלהניק), פטורות מהצום.

כל אלה רשאים לאכול כשירצו, ואינם צריכים להמתין עד שיסבלו מן הצום או לאכול מעט-מעט. עליהם לאכול בצנעה כפי צורכם, אך לא יתענגו במעדנים.

ובזכות התענית והתפילות, נזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולקיום ההבטחה (זכריה ח,יט): "כה אמר ה' צב-אות: צום הרביעי (י"ז בתמוז, החודש הרביעי מניסן) וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

מקורות: רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"א. טושו"ע סי' תקנ ונו"כ, נשמת אברהם שם, וילקוט יוסף (ה) עמ' 530, וש"נ.