וישב יעקב בארץ מגורי אביו (לז,א)
"וישב" – הוא עניין ירידה והשפלה, כאדם היושב, שראשו נשפל למטה.
"יעקב" – י' עקב, 'יוד' רומז לחכמה, ו'עקב' – לעולם העשייה הגשמי, העולם התחתון ביותר.
"מגורי" – ב' פירושים בו: הא' מלשון פחד ויראה (מגור ופחד), והב' מלשון כלי, אוצר (מגורה מלאה פירות). ושניהם עולים בקנה אחד, ככתוב (ישעיה לג) "יראת ה' היא אוצרו".
"אביו" – רומז לבחינת חכמה עילאה.
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – יעקב הוריד והמשיך ('וישב') את בחינת חכמה עילאה ('י') עד למטה ביותר, בחינת עשייה הגשמית ('עקב'), על-ידי העבודה בבחינת יראת בושת ('מגורי') שהוא עניין ההתבטלות, וזה היה הכלי, האוצר ('מגורי') לקליטת והמשכת חכמה עילאה ('אביו') למטה.
(תורה אור פר' וישב דף כז)
ועשה לו כתונת פסים (לז,ג)
המשמעות הפנימית של כתונת הפסים, שנתן יעקב ליוסף, היא המשכת גילוי אור נעלה, בחינת 'מקיפים העליונים' דאצילות (בגד הוא בחינת 'מקיף').
המשכה זו וגילוי זה המשיך יעקב רק ליוסף (ולא לשאר אחיו), כי רק הוא היה מסוגל להכיל אור נעלה זה ולקבלו. קנאת האחים היתה, מדוע רק יוסף זוכה לגילוי כה נעלה ולא הם.
אולם אף-על-פי שקנאה זו היתה לשם-שמים, מזה השתלשלה אחר כך שמץ של קנאה כפשוטה, קנאה בלתי רצויה.
כדי לתקן שמץ זה, ציער יוסף את אחיו כשבאו למצרים, והביאם למסירות-נפש על בנימין אחיו, ובזה תיקן את קנאתם הבלתי רצויה.
(תורת חיים בראשית חלק ב, דף צד עב)
וכל בנותיו (לז,לה)
וכל בנותיו: ...אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום (רש"י)
כיצד ייתכן שרוב השבטים (מלבד יהודה, אפרים ומנשה) נשאו אחיות, דבר שהוא איסור חמור לאחר מתן תורה? (זאת ועוד: רובו של עם-ישראל בא לעולם מנישואין אלו!).
אלא בזהר הקדוש ובספרי הקבלה (והדברים מוסברים בתורת החסידות) מובא הטעם של איסורי עריות: עניינים אלו מורים על ייחודים רוחניים נעלים ביותר, שמצד מעלתם אין אנו מסוגלים להכילם. יתרה מזו, גילויי אורות אלו למטה עלולים להזיק, ובדוגמת המסופר בגמרא (חגיגה יד) על בן-זומא ש'הציץ ונפגע', מכיוון שלא היה בכוחו להכיל ריבוי אור כזה (הדבר דומה לאדם המביט בשמש ללא זכוכית כהה, אשר לא רק שאינו מסוגל לראות, אלא עוד יינזק בעיניו).
לפני מתן תורה, כשהיה בכוח האבות והשבטים להכיל אורות נעלים אלו – היו הייחודים מנישואים כאלה מותרים, ויתרה מזו, אף הביאו לתכלית העילוי; אך לאחר מתן תורה, שהתורה ניתנה לכולם בשווה – נאסרו נישואים אלו על כולם.
(לקוטי שיחות כרך ה, עמ 273-274)
ויוסף הורד מצרימה (לט,א)
ויוסף הורד מצרימה – שלט בהון, הדא מה דאת אמר וירד מים עד ים (מדרש רבה)
מדוע מקשר המדרש את ירידת יוסף עם פסוק המדבר על המלך המשיח – "וירד מים עד ים"?
ללמדנו, הפנימיות (קרי: הכוונה, המטרה והתכלית) של גלות מצרים, שהחלה עם ירידת יוסף, וכמו-כן של כל הגלויות כולן היא העלייה הבאה בעקבותיהן, בגאולה העתידה על-ידי המלך המשיח.
(משיחת שבת פרשת וישב תשמ"א)
וישאל את סריסי פרעה... מדוע פניכם רעים היום (מ,ז)
בוא וראה עד היכן מגיע כוח פעולה אחת של עשיית חסד לזולת:
יוסף היה ממונה על סידורי בית-הסוהר (אספקת אוכל וכיוצא-בזה), אך לא היה מתפקידו לעקוב אחר מצב רוחם של האסירים, אם פלוני שרוי בדיכאון או בשמחה וכדומה. לשם מה שאלם יוסף "מדוע פניכם רעים היום"?
זאת ועוד: שר שהודח ממשרתו והושלך לכלא, טבעי שיהא בעצבות (ואפילו אם אתמול היה מצב-רוחו שונה קצת), ולכאורה אין כאן מקום לשאלה כלל. ובעיקר, יוסף גם לא ידע אם יוכל לעזור להם.
אלא ליוסף היה ברור שאדם צריך להיות תמיד בשמחה, מכיוון שהוא יציר כפיו של הקב"ה, שהוא תכלית הטוב והחסד. כאשר ראה יוסף בני-אדם השרויים בעצבות ודיכאון, שימש לו הדבר אות וסימן שעליו להשתדל לעשות משהו בעבורם. לכן התעניין, אולי יעלה בידו להסיר את מועקת לבם.
תוצאותיה של פעולה קטנה זו היו: יוסף יצא מבית האסורים, נתמנה למשנה למלך, והציל את העולם כולו בשנות הרעב!
(משיחת שבת פרשת מקץ תשל"ד)
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)
"ולא זכר" – העדר זיכרון על דבר מסויים, שלא בא על-ידי פעולה מסויימת,
"וישכחהו" – שכחה הנובעת ממעשים שנעשו כדי להשכיח את הדבר (כדוגמת "ונשכח כל השבע בארץ מצרים", בגלל שנות הרעב).
"שר המשקים" – רומז לתכונת התענוג שיש בנפש ("מים מצמיחים כל מיני תענוג" – תניא פרק א').
"יוסף" – הוספת תענוג רוחני, בבחינת "אז תתענג על ה'".
ולפי זה:
"ולא זכר שר המשקים את יוסף" – אדם השקוע בתענוגות עולם הזה ("שר המשקים"), לא זו בלבד שאין האדם מגיע לבחינת הוספה בתענוג רוחני, "אז תתענג על ה'", אלא
"וישכחהו" – הוא שוכח לגמרי על כללות העניין של עבודת ה'. ככתוב (הושע ב) "ותלך אחרי מאהביה (תענוגות העולם, ועל-ידי זה) ואותי שכחה".
(אור התורה דברים כרך ב, פר' עקב דף תקטו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
