גם עסקנות ציבורית, בבחינת 'ארובות השמים', עלולה להוות הפרעה להנהגה-על-פי שולחן ערוך * על-ידי התפילה נקבעת באדם ההנחה שהעולם אינו מציאות, ובכל ענייניו תהיה מטרתו להשלים הכוונה העליונה * יש להתעסק גם עם הזולת, להציל יהודי נוסף ממי המבול ולהכניסו ל"תיבה", ועל-ידי כך זוכים לסיוע מלמעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לפרשת נח (שזה עתה התחילו לקרותה), הנה ככל עניני התורה שהם הוראות בעבודה, גם הסיפור אודות מי המבול אינו רק סיפור בלבד, בבחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"1, אלא זהו גם הוראה בעבודה.
תוכן הסיפור דמי המבול הוא – שירד מבול גדול על העולם, שהתבטא בשני עניינים: "תהום רבה", ו"ארובות השמים"2, דהיינו הן מלמטה והן מלמעלה, ומי המבול רצו לשטוף את "נח איש צדיק"3.
ועל זה נתן הקב"ה עצה לנח – "בא גו' אל התיבה"4, ולא רק הוא לבדו, אלא "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך"5, ויתירה מזה, שייקח עמו אל התיבה כל מיני בעלי החיים, וגם צומח ודומם6, וכך ינצל מהמבול, הוא וכל העולם.
ב. והעניין בזה בעבודה הרוחנית:
מי גשמים בכלל הם עניין של ברכה, אבל מי המבול היו היפך הברכה. ומבואר בחסידות7 ש"מים רבים" הם טרדות הפרנסה שמבלבלים מתורה ועבודה, ועל זה נאמר8 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", היינו, שריבוי המחשבות והטרדות כו' – מים הזידונים – אינם יכולים לכבות ח"ו את האהבה של יהודי לאלקות.
ובפרטיות יותר:
מים9 הזידונים של המבול נחלקים לשני חלקים: א) "תהום רבה", ב) "ארובות השמים". וכמו כן נחלקים הטרדות וההפרעות של האדם לשני חלקים:
"תהום רבה" – קאי על הטרדות מעניינים גשמיים, עניינים תחתונים, טרדות הפרנסה וכיוצא בזה. ו"ארובות השמים" – קאי על הטרדות שבאים מצד עניינים רוחניים, עניינים נעלים, כמו עסקנות ציבורית וכדומה, אלא שמפריעים לאדם ללמוד ולקיים מצוות.
הן אמת שצריכים לפעול בעסקנות ציבורית, אבל אין זה צריך להפריע ללימוד התורה וקיום המצוות. כי, עניין המצוות הוא שעל-ידם נעשה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"10 – הם מקשרים את האדם שמקיים המצוה עם הקב"ה11, ועל-ידי זה נמשכת לו חיות אלקית. אבל אם חסר בזה – מהי התועלת בהתעסקותו בכל עניינים הנ"ל, בשעה שאינו מקיים הוראת השולחן-ערוך?!
ומה שטוען שהוא עסוק עם "ארובות השמים", עם עניינים רוחניים – טעות היא בידו. טענה זו אינה מצד נפש האלקית, אלא מצד נפש הבהמית. והראייה הטובה ביותר לכך היא – כיוון שזה מפריע ללימוד התורה וקיום המצוות-על-פי דין השולחן ערוך, הרי זה בודאי היפך הקדושה.
וכיוון שזה היפך הקדושה, הרי אף שבינתיים עסוק הוא ב"ארובות השמים", אף-על-פי-כן, סוף-כל-סוף הולך הוא מדחי אל דחי רחמנא-ליצלן, עד שמ"ארובות השמים" נעשה "תהום רבה".
ג. והעצה למי המבול – הן מ"תהום רבה" והן מ"ארובות השמים" – היא, "בא אל התיבה"12:
תיבה – מפרש הבעל שם טוב13 – קאי על תיבות התורה והתפילה. "בא אל התיבה" היינו שצריך "להיכנס" בתוך אותיות התורה והתפילה – להיות מוקף מהם, ואז בטוח הוא ששום דבר לא יציף אותו, ו"נח איש צדיק" עם בני ביתו יישארו בשלימות.
ולכן, סדר היום הוא, שתיכף בקומו משנתו, עוד לפני שנכנס לעולם – ב"מים הזידונים" – הנה לכל לראש אומר "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי"14. הוא מודה שחיות נשמתו אינה אלא מהקב"ה. אחר כך אומר "ברכות השחר" ומודה להקב"ה על כל פרט בפני עצמו: "מלביש ערומים" וכו' – אף שיש לו לכאורה בגדים ללבוש, ואם כן מהו תוכן הברכה "מלביש ערומים", ועל דרך זה שאר הברכות? – כי, "איזהו חכם הרואה את הנולד"15, מיהו חכם? מי שרואה איך שכל דבר נולד (נברא) בכל רגע מאין ליש16 – הוא יודע שבכל רגע מתהווה ה"יש" מאלקות.
וכדאיתא בזהר17 שרב ייסא סבא היה מתפלל שהקב"ה ייתן לו מזונו. כלומר, אפילו בשעה שהמאכל היה מונח לפניו, לא היה אוכל עד שהיה מתפלל תפילה זו. ולכאורה יכולים לשאול18: מה שייך להתפלל שהקב"ה ישלח לו מזון, בשעה שהמאכל כבר מונח לפניו?
אך העניין הוא, שכל נברא מצד עצמו נעשה תמיד אין ואפס כמו שהיה קודם בריאתו, ומה שמציאותו קיימת, הרי זה רק בגלל שהקב"ה בטובו מחדש אותו תמיד, כמו שכתוב19: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". ולכן שייך להתפלל גם כאשר המאכל מונח כבר על שולחנו,
וכמו כן בנוגע לשאר ההצטרכויות. כי, המאכל שהיה ברגע שלפני זה – הרי מצד עצמו נעשה אין ואפס, ולכן צריך להתפלל להקב"ה שיחדש את מציאותו, כדי שיהיה לו את המצטרך לו.
וכאשר ישנה הקדמת התפילה, יודע הוא שהגשמי מצד עצמו אין לו קיום, ורק הקב"ה צריך לחדש אותו תמיד, ושכל מציאות העולם אינה אלא כדי להשלים את הכוונה של הקב"ה ש"לכבודי בראתיו וגו'"20 – אז ביכולתו להיכנס בענייני עולם הזה, מבלי להתיירא מפני ה"מים הזידונים".
קודם התפילה, מונח אצלו שהעולם הוא עיקר21, והוא מציאות בפני עצמו חס-ושלום, ואז פשוט אצלו, שמה שמותר, מותר בודאי לעשות, ומה שלא יודעים בבירור שאסור – גם מותר, שהרי צריך להעמיד כל דבר על חזקתו, והחזקה היא – עולם.
אבל כאשר ההנחה היא, שבאמת אין שום מציאות, ישנו רק הקב"ה, והוא מחדש את העולם מאין ואפס המוחלט בשביל הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים22 – אזי נחשב "מציאות" רק מה שמביא לידי כוונה זו, ולכן מביא הדבר למסקנא הפוכה: מה שאסור – ובמילא בסתירה לכוונה הנ"ל – אסור, ולא רק דברים האסורים, אלא אפילו מותרות, גם אסור. וכאשר היצר-הרע בא בטענה ואומר שיש צורך בכך, אומרים לו: הבא ראייה! כי ה"חזקה" היא שיש רק אלקות, וממילא הרי "המוציא מחברו עליו הראייה"23.
ועל פי הפתגם החסידי24: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך ("וואָס מ'טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מ'מעג – דאַרף מען ניט").
וזהו עניין "בא אל התיבה" – להיכנס בתוך "תיבות" התורה והתפילה – להיות תמיד מוקף מהם. וכאשר נעשה מונח אצלו שעיקר המציאות היא התורה והתפילה, וכל שאר העניינים הם רק בשביל זה, הנה אז, אפילו שעוסק בגשמיות וכו', כיוון שצריך גוף בריא, הרי זה נעשה עבודה עצמה, או עניין שהוא לצורך העבודה.
העצה היחידה כיצד להפטר ממי המבול, הן מ"תהום רבה" והן מ"ארובות השמים", היא – "בא אל התיבה". במצב כזה אין לו שייכות לדבר שאינו עניין של קדושה, וכל ענייניו וצרכיו נעשים אצלו באופן של "בכל דרכיך דעהו"25.
ד. אמנם, אין הכוונה שצריך רק להסתגר לעצמו ב"תיבה" – תיבות התורה והתפילה – ומה שנעשה עם הזולת לא יעניין אותו כלל, כיוון שטוען "אני את נפשי הצלתי".
על כך אומרת לנו התורה: "בא אל התיבה" "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך". לא רק אתה בעצמך, אלא גם בני הבית, וגם "בניך אלו התלמידים"26, ובמובן התכליתי – קאי על כל בני-ישראל, שזה נכלל בכלל ד"אשתך" או "בניך", כי, "אשה" ענינה מקבל27, וכל יהודי הוא בבחינת מקבל, שיהודי אחד מקבל מהשני, שהרי כל בני-ישראל הם "קומה אחת שלימה"28 – עליך להכניס את כולם ל"תיבה", כלומר, עליך לפעול ולהשפיע על כל בני-ישראל שיכנסו בתיבות התורה והתפילה.
אפילו קודם מתן תורה – שהיו יכולים לטעות ולחשוב: מה איכפת לי ("וואָס גייט מיר אָן") הזולת, "אני את נפשי הצלתי" – אפילו אז, אמר הקב"ה לנח "בא אתה וגו'" "ואשתך וגו'". ובפרט לאחר מתן תורה, לאחרי הערבות "בערבות מואב"29 ש"כל ישראל ערבים זה בזה"30 – הרי בודאי אי אפשר לצאת ידי-חובה בעבודת עצמו בלבד. מצבו של יהודי נוסף צריך להיות נוגע באמת ובפנימיות.
וכאמור, כל בני-ישראל הם "קומה אחת", וכשם שבגוף האדם קשורה בריאותו של אבר אחד עם בריאותו של האבר השני, כן הוא גם בקומה שלימה דכנסת-ישראל.
הבריאות הרוחנית של יהודי אחד נוגעת ליהודי שני. במילא – כאשר אינו עוסק עם הזולת, חסר במילא גם בעצמו.
ה. האמור שצריך לפעול גם על הזולת, ובפרט על בני הבית – צריך לעשות לא סתם כדי לצאת ידי חובה ("גלאַט פון יוצא וועגן"), אלא אכן צריך להיות מונחים בכך ("מ'דאַרף טאַקע זיין אַריינגעטאָן אין דעם").
וכפתגם הידוע מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע31: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כמו כן חוב גמור על כל יהודי לחשוב בכל יום, לכל הפחות חצי שעה, אודות חינוך הילדים, ולעשות כל מה שבכוחו, ואפילו למעלה מהכוחות, לפעול בילדים שילכו בדרך שמחנכים אותם.
לכאורה, למה הזכיר כ"ק אדנ"ע מצות תפילין דווקא, הרי ישנם עוד כמה וכמה מצוות? – אלא אחד הרמזים בזה, לפי שמצות תפילין היא לא רק מצוה מעשית, אלא ענינה הפנימי הוא: שעבוד המוח ושעבוד הלב, כמו שכתוב בשולחן ערוך32 ובתניא33. וכמו כן צריכה להיות השפעתו על בני הבית: יש לעשות זאת לא רק כדי לצאת ידי חובתו, אלא להכניס בזה את המוח והלב.
וכאשר אינו מסתפק בעבודה עם עצמו, אלא הוא עוסק – ולא סתם עוסק, אלא מתוך שעבוד – להציל עוד יהודי ממים הזידונים של המבול, ולהכניס אותו בתיבה – אזי בטוח הוא גם בנוגע לעצמו, שיישאר בשלימות.
ו. והביאור בזה:
על כל עניין צריכים סיוע מלמעלה. ולכן, לאחרי שנח נכנס כבר לתיבה, הוצרך להיות "ויסגור ה' בעדו"34 – סיוע מלמעלה.
כאשר נכנסים לתיבה – תיבות התורה והתפילה – בכוח עצמו, אזי יכול להיות שיהיה זה לגמרי שלא כדבעי.
וכמאמר רז"ל35 "שלא ברכו בתורה תחילה": בברכת התורה אומרים "אשר כו' ונתן לנו את תורתו", וחותמים "נותן התורה" – נותן לשון הווה36 – היינו שיודע שמקבל את התורה מהקב"ה; אבל "שלא ברכו בתורה תחילה", פירושו, שבלמדם תורה שכחו על נותן התורה37.
וכמו כן בתפילה: יכולים להתפלל, אבל התפילה לא תהיה נרגשת אצלו, ולא תפעל על עניני החולין שלו שיהיו כדבעי.
וזהו עיקר הכוונה ד"בא אל התיבה" – לא להישאר בתיבה, אלא לצאת לאחרי זה לעולם ולעשות את העולם דירה להקב"ה.
אבל כדי שהתפילה תפעל על כל היום, צריכה להיות התפילה באופן כזה, שבשעת התפילה אינו יודע כלל ממציאות העולם; בשעה זו הוא מופשט לגמרי מהעולם, ויודע רק אלקות, ולאחרי כן, לאחרי התפילה, כשיוצא לעולם – הרי זה כמו אצל נח – "עולם חדש ראה"38.
ועל דרך המסופר אודות הבעל שם טוב39, שקודם התפילה היה מתבונן האם לאחרי התפילה יישאר חי בגופו. הוא לא היה בטוח בכך, מצד ה"כלות הנפש" שהיתה אצלו בעת התפילה.
וכדי שהתורה והתפילה יהיו כדבעי – צריך להיות "ויסגור ה' בעדו", העזר והסיוע מלמעלה.
וכדי לקבל את העזר שמלמעלה, הרי זה על-ידי ההתעסקות עם הזולת, שאז – כמאמר רז"ל40 על הפסוק41 "מאיר עיני שניהם הוי'", שגם אצלו נעשה אור, ואז העניין ד"בא אל התיבה" הוא כדבעי.
ז. יתירה מזו מצינו, שהקב"ה אמר לנח, שיכניס לתיבה כל עניני העולם שיכולים להיאבד – "מכל החי וגו'"42.
וההוראה מזה לכל יהודי:
כל מה שנמצא בעולם, שיודע שללא השתדלותו יחרב ויאבד הדבר – מוטל עליו החוב להכניס זאת לתיבה, כדי להציל ולהעלות זאת לאלקות. ֹאם הוא חושב שאין זה שייך אליו – הרי זה נגד היסוד של השגחה פרטית: כיוון שהקב"ה הזמין כך שהוא יודע מציאות זו, שישנו דבר כזה, ושללא השתדלותו יחרב ויאבד הדבר – הרי זה בודאי כדי שיקרב ויעלה זאת.
ואז מקבל הוא את העזר והסיוע מלמעלה על עניין "בא אל התיבה", ועד שנעשה אצלו עניין "אל אמה תכלנה מלמעלה"43: "אמה" ראשי-תיבות "אלקינו מלך העולם", על-ידי אלקינו נעשה "מלך העולם"44; "תכלנה מלמעלה" – שגם הכלים (על פרנסה) נותנים לו מלמעלה45, על-דרך "והוא יכלכלך"46,
ועד "את קשתי נתתי בענן"47, "מוקש לי"48 – הקשת היא דומה כביכול להקב"ה – שעושים את העולם כולו דירה לעצמותו יתברך.
(מהתוועדות ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון ה'תשי"ז, 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"א (חי) עמ' 153-160, בלתי מוגה)
______________________________
1) תהלים קיא, ו. וראה פרש"י ריש פרשתנו.
2) נח ז, יא.
3) שם ו, ט.
4) שם ז, א.
5) שם ו, יח.
6) ראה ב"ר ספל"א.
7) תו"א ר"פ נח. וראה סה"מ מלוקט ח"א ע' רעג ואילך. וש"נ.
8) שה"ש ח, ז.
9) מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 5 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
10) ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.
11) תניא פכ"ג. וראה שם פמ"ו. לקו"ת בחוקותי מה, ג ובביאור (מז, ב). מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע – נדפס ב"התמים" חוברת א ע' כה (אג"ק שלו ח"י ע' שסט ואילך). וראה לקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך.
12) ראה תו"א נח ט, א.
13) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ח ואילך. וש"נ.
14) "סדר היום" הובא בעט"ז ריש שו"ע או"ח. שו"ע אדה"ז שם מהדו"ת ס"א ס"ו. מהדו"ק שם ס"ה. סידור אדה"ז בתחלתו.
15) תמיד לב, א.
16) תניא פמ"ג. לקו"ת נשא כו, ד. ובכ"מ.
17) ח"א קצט, ב. ח"ב סב, ב.
18) ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 99 ואילך (ושם הביאור באו"א).
19) נוסח ברכות ק"ש. וראה לקו"ת שבהערה 21.
20) ישעי' מג, ז. וראה אבות ספ"ו.
21) ראה לקו"ת פינחס עט, ד. ובכ"מ.
22) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
23) ב"ק מו, ב. וש"נ.
24) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' עד (נעתק ב"היום יום" כה אדר שני). ועוד.
25) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
26) ספרי עה"פ (ואתחנן ו, ז) ושננתם לבניך.
27) ביאורי הזהר פ' נח על מאמר הזהר ונהר יוצא מעדן (ה, ד ואילך).
28) לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.
29) ראה סוטה לז, ב ובפרש"י.
30) שבועות לט, סע"א.
31) "היום יום" כב טבת. וראה תו"מ חט"ו 271. וש"נ.
32) אדה"ז או"ח סכ"ה סי"א.
33) פמ"א (נו, ב).
34) נח ז, טז.
35) נדרים פא, א. וש"נ.
36) ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
37) ראה ר"ן נדרים שם. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 3. וש"נ.
38) ב"ר פ"ל, ח.
39) ראה צוואת הריב"ש סל"ה. סמ"ב.
40) תמורה טז, א.
41) משלי כט, יג.
42) נח ו, יט.
43) שם, טז.
44) ראה לקו"ת מסעי צא, ד. ובכ"מ.
45) ד"ה צהר תעשה תרצ"א. וראה "רשימות" חוברת ד ע' 25. אג"ק ח"א ע' מט.
46) תהלים נה, כג. וראה תו"מ חט"ז ע' 69. וש"נ.
47) נח ט, יג.
48) ב"ר פל"ה, ג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
