גיליון 743, ערב שבת-קודש חול-המועד סוכות, י"ח בתשרי ה'תשס"ט (17.10.2008)
דבר מלכות
בשנת 'הקהל' – לחיות מחדש את מעמד הר-סיני
מדברי הרמב"ם משמע שהטעם והיסוד למצוות 'הקהל' הוא, לחזור ולחיות מזמן לזמן את מעמד הר-סיני מחדש * לכן היתה קריאת התורה ב'הקהל' על-ידי המלך דווקא, ש"אימתו עליך", כיוון שהמטרה היא "ליראה את ה'" כמו בהר סיני * כל אחד הוא 'מלך' בסביבתו ועליו להקהיל את מי שבכוחו להשפיע עליהם ולעוררם "ליראה את ה'" * משיחות ומכתבי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. תוכן נצחי
בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו בכל "שנת הקהל" חוזרים וחיים מחדש את מעמד הר-סיני, על-ידי שהיו מקהילים את כל עם-ישראל "אנשים נשים וטף" ביחד, "כאיש אחד בלב אחד", לשמוע "באימה וביראה", "פרשיות שבתורה", מפי המלך שהוא "שליח . . הא-ל", שהיה מעורר את בני-ישראל "ליראה את ה' אלוקיך כל הימים".
"התורה היא נצחית" – ולכן, גם בזמן הזה שאין בית-המקדש קיים, תוכנה הרוחני של מצוות "הקהל" נצחי הוא, ועל כל אחד ואחת הזכות והחוב לעסוק במבצע "הקהל", להקהיל את בני-ישראל ולעוררם להוסיף ב"ליראה את ה'" ובאחדות ישראל, כדלקמן.
ב. מצוות הקהל:
כתב הרמב"ם1: "מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים נשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר2 מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות גו' הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'".
וממשיך הרמב"ם לבאר פרטי הדברים3 – "אימתי היו קורין, במוצאי יום-טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית, והמלך הוא שיקרא באוזניהם, ובעזרת-נשים היו קורין כו'", "כיצד הוא קורא, תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת-נשים, המלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכו'".
ג. תוכן המצווה:
תוכן ומטרת מצוות "הקהל" היא – בלשון הכתוב4 "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוקיכם כל הימים".
ולכן – מסביר הרמב"ם – גם "גרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה וביראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני". ויתירה מזו "אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה". והטעם לזה – מסכם הרמב"ם – "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת".
היינו5, בכדי שמעמד "הקהל" יפעל חיזוק גדול בדת האמת, במשך "כל הימים" – צריך שיהיה "באימה וביראה וגילה ברעדה . . ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל", כפי שהיה במעמד הר-סיני, כי רק אז בכוחו של מעמד הקהל לפעול ב"העם האנשים הנשים והטף" שיהיה אצלם "ליראה את ה'" כל הימים.
ויתירה מזו6: מדברי הרמב"ם משמע שזהו בעצם הטעם והיסוד למצוות "הקהל" – לחזור ולחיות מזמן לזמן את מעמד הר-סיני מחדש!
והביאור בזה: עיקר החידוש שבמעמד הר-סיני ובמתן-תורה לא היה בלימוד התורה ושמיעת מצוות ה', כי אם בזה שהיה באופן של ראייה, כמו שכתוב7 "וכל העם רואים את הקולות גו'", "אתם8 ראיתם גו'", "הראנו 9 ה' אלוקינו את כבודו גו'", וכל זה היה "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"10.
וכידוע11 דאינה דומה ראייה לשמיעה12 – דשמיעה היא מרחוק (ולכן ביכולתה לתפוס רק דבר רוחני כמו קול וכהאי גוונא, ונתפס רק בשמיעה – הבנה והשגה, רוחניות האדם), מה-שאין-כן ראייה היא מקרוב (ולכן ראייה תופסת בדבר גשמי, וגם פועלת על גשמיות גופו עד שהדבר הנראה מתאמת אצל הרואה), וכן היה במתן-תורה ש"כל העם רואים את הקולות" – רואים את הנשמע13, ולכן נתאמת אצל כל אחד ואחת מישראל ש"אנוכי ה' אלוקיך" וכו'.
וזהו הטעם למצוות "הקהל" בכל שבע שנים: בכדי שהדור שלאחרי מתן-תורה והדורות הבאים "יראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" – אינה מספיקה זכירת מעמד הר-סיני שזוכר דבר שהיה בעבר, שאז האדם הוא בריחוק מהדבר; אלא צריך להיות עניין מיוחד – מצוות "הקהל", שכל ישראל, אנשים נשים וטף, נקהלים יחד כמו במעמד הר-סיני, "ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה.
ד. אחדות ישראל
עניין14 נוסף ב"הקהל" (הבא כתוצאה והמשך להנ"ל) הוא שמקהילים את כל העם, אנשים נשים וטף, בקהל אחד 15. היינו, שכל ישראל נעשים למציאות אחת של "קהל", קהל אחד – נקודת האחדות.
זאת ועוד: עיקר המכוון ד"הקהל" הוא – כהמשך הכתוב – "ליראה את ה'", היינו שעיקר ההדגשה אינה על הלימוד בהבנה והשגה, שבזה ישנה התחלקות בכל אחד ואחת לפי ערך שכלו, אלא על יראת ה' שכולם משתווים בה.
וכמודגש בלשון הרמב"ם (הנ"ל) "לשמוע באימה וביראה . . כיום שניתנה בסיני": עיקר החידוש דמתן-תורה הוא – ההתגלות האלוקית שבמעמד הר-סיני, שפעלה יראה ותכלית הביטול "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"16, ובלשון חז"ל17 "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע".
וכמו כן ב"הקהל" – עיקר המכוון אינו בנוגע להבנה והשגה בשכלו, כי אם בנוגע לכוונת הלב, רגש האימה ויראה, כבמתן-תורה, שלכן, בטלה ההתחלקות שמצד ההבנה והשגה, אלא, כל ישראל מ"חכמים גדולים" עד ל"מי שאינו יכול לשמוע" מתאחדים במעמד "הקהל", "כאיש אחד בלב אחד"18, כפי שהיה בעת מתן-תורה.
לפי זה גם יובן מדוע קריאת התורה במעמד "הקהל" היתה דווקא על-ידי המלך 19 – אף שלימוד התורה עם כל ישראל שייך, לכאורה, לסנהדרין20 – כי מאחר שמטרת קריאת התורה ב"הקהל" היא "ליראה את ה'", דבר המאחד את כל בני-ישראל, נעשה הדבר דווקא על-ידי המלך21 ש"אימתו עליך"22, הוא זה שמעורר את הרגש של "אימה ויראה" המבטל את ה"אני"23 ואת המציאות הנפרדת של השומעים, והרי המלך הוא "לב כל קהל ישראל"24 שמאחד בתוכו את כל עם-ישראל כמציאות אחת.
ונמצא, שבמצוות "הקהל" ב' עניינים הקשורים זה בזה – יראת ה' ואחדות ישראל.
ה. במוצאי שמיטה
על-פי האמור יובן גם מדוע מצוות "הקהל" חיובה במוצאי שמיטה דווקא.
עניינה25 של שנת השמיטה, "שבת לה'"26 – הוא:
א) לגלות ולהביע את מלכותו של הקב"ה ש"הכל ברשות אדון הכל"27, כי בזה שהאדם שובת, האדמה שובתת, והפירות הן הפקר – מוכח לעין כל שהקב"ה הוא האדון היחידי על האדם, השדה, ועל כל אשר בעולם. ונמצא שבשנת השמיטה מודגש בעבודת בני-ישראל העניין ד"ליראה את ה'".
ב) "שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש ה'"28, היינו29, שעל-ידי ששובתים מעבודת השדה וכרם, בטילה ההתחלקות שבין איש לרעהו הקשורה עם החלוקה דשדה וכרם דכל אחד ואחד בפני עצמו, חלקו המיוחד בארץ וכו', ומתגלית האחדות שבהם, ועד לההתאחדות דעובדי האדמה עם התלמידי חכמים – בשנת השמיטה – שאז עוסקים כולם בעניין אחד בלבד "לדרוש ה'" – אחדות ישראל.
ולכן30 מהווה שנת השמיטה הכנה הרצויה והמתאימה כדי לקלוט היטב את העניינים שבאים בשנת "הקהל" שלאחריה, שאז הוא הזמן שבו עולים כל בני-ישראל "אנשים נשים וטף" כקהל אחד לבית-המקדש, שעל-ידי זה מתגלית אחדותם של כל ישראל כפשוטו בפועל ממש, ושומעים את קריאת התורה מפי המלך "באימה וביראה וגילה ברעדה . . כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה . . כיום שניתנה בו בסיני" בעת מתן-תורה, שעל-ידי זה נפעל בהשומעים "ליראה את ה"א כל הימים".
ו. שייכותה בזמננו
ידוע31 ש"התורה היא נצחית"32 בכל זמן ובכל מקום, ואף שכמה וכמה ממצוות התורה הן תלויות בזמן ומקום, בכהנים ובלוויים וכו' ובשאר תנאים, ובנידון דידן בזמן שבית-המקדש היה קיים ובמקום המקדש (כמו קרבנות כו') – הרי תוכן המצוות ברוחניות בנפש האדם קיים בכל זמן ובכל מקום.
וכמו שמצינו בנוגע לקרבנות שאמרו חז"ל33 "תפילות במקום קרבנות תקנום", ו"כל34 העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" וכו'. וההסברה בזה: מבואר בחסידות שכל מצווה כלולה ממחשבה דיבור ומעשה. ולכן גם בזמן שאי-אפשר לקיים את מצוות הקרבנות במעשה, ישנו קיום המצוות במחשבה על-ידי עבודת התפילה, עבודה שבלב, שנתקנה כנגד הקרבנות, וכן בדיבור – על-ידי העסק בתלמוד תורה דקרבנות, דכל העוסק בתורת עולה כו', ועד אשר – "ונשלמה פרים שפתינו"35.
על-אחת-כמה-וכמה וביתר שאת וביתר עוז בנוגע למצוות "הקהל", שעניין הנצחיות מתגלה בה במדה מרובה יותר מברוב המצוות, מכיוון שברוב המצוות (שבהם הטעם והכוונה פרט או תנאי בלבד), הרי רק פרט מסוים הוא נצחי ולא גוף המצווה, וכמו במצוות קרבנות הנ"ל שגוף ועצם המצווה – הקרבת הקרבנות בפועל, לא ניתן לקיימם בכל מקום ובכל זמן,
מה-שאין-כן במצוות "הקהל", שבה תוכן המצווה ("לחזק דת האמת") וכוונת הלב האימה וכו' שבמעמד הקהל הם מעצם המצווה כנ"ל – ומכיוון שתוכן וכוונה זו (חיזוק דת האמת והאימה כו') נצחי הוא, הרי בוודאי שאף שקיומה במובנה הפשוט ובשלימות כל התנאים קשור בזמן שבית-המקדש קיים, הרי היא נוגעת בפועל, במובנה הרוחני, בכל מקום ובכל זמן.
ובמיוחד בהמשך למה שדובר פעמים רבות במשך השנה החולפת, על הציווי36 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכפי שחז"ל37 מפרשים: בתוך כל אחד ואחת מישראל", אשר בהתאם לזה יש על כל אחד ואחת, כולל ילדים קטנים, לעשות את ביתו, חדרו, כליו וכו' ל"מקדש מעט"38, והתורה מבטיחה: "הבא לטהר – מסייעין אותו"39, ועד להבטחת הקב"ה "ושכנתי בתוכם".
כמו כן הדבר בתוקפו, ואדרבא ביתר שאת ויתר עוז, בעניין ומעשה כללי כ"מצוות הקהל" שהיא "עמוד חזק וכבוד גדול בדת"40 – שעל כל אחד ואחת מוטלת הזכות והחובה לבצע את תוכן מצוות הקהל בבית-המקדש בסביבתו ובו עצמו.
ז. שנת הקהל
אף41 שקיום הציווי ד"הקהל את העם גו'" בפועל ממש הוא בחג הסוכות, הרי זה עניין השייך גם לכל השנה כולה, החל מראש-השנה. וכמודגש בפשטות הכתובים – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה", כלומר, במוצאי שביעית 42, שזמן זה מתחיל בראש-השנה.
ויתירה מזו43: הטעם לקיום מצוות "הקהל" בפועל בחג הסוכות, הוא כמבואר בפשוטו של מקרא "בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר", היינו, שההזדמנות הראשונה – בשנת "הקהל" – לאסוף את כל בני-ישראל ביחד היא בחג הסוכות כאשר הם עולים כולם לירושלים.
אבל העניין ד"הקהל את העם גו'" שייך גם לכל השנה כולה, החל מראש-השנה.
דוגמא לדבר44 – על-דרך לשון הכתוב45 "שנת היובל" שכל השנה נקראת בשם "יובל" "על שם תקיעת שופר"46 דיום-הכיפורים 47 שהיא פעולה חד-פעמית, ובתחילת השנה.
ואין לומר שבשנת היובל שאני, משום שישנם בה דינים מיוחדים – חירות, העדר העבודה48 וכו', שהם במשך כל ימות השנה בשווה בלי שינוי – דאי משום הא הווה ליה להכתוב לקרוא לשנה זו בשם "שנת הצמיתות" או "שנת החירות" וכיוצא בזה על שם הדינים המיוחדים שבה.
ויש לומר דמכיוון שהדינים המיוחדים שבה באים בקשר ובהמשך להתקיעה שביום-הכיפורים – נקראת כל השנה "שנת היובל" על שם התקיעה שבתחלת השנה.
ועל-דרך זה יש לומר בנוגע ל"הקהל": מצוות הקהל כל תכליתה אינו פעולת ההקהלה עצמה, אלא התוצאה בימים שלאחרי זה וכמודגש בכתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ליראה גו' כל הימים", ונמצא, שישנו עניין המייחד את כל ימות השנה הבא כהמשך לפעולת ה"הקהל" שבתחילת השנה, ולכן נקרא שפיר – שנה זו – בשם "שנת הקהל".
ועל-פי זה יומתק לשון הכתוב בנוגע לקביעת זמן "הקהל": "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה". וכפירוש רש"י שם "בשנה ראשונה . . שנה השמינית . . קורא אותה שנת השמיטה כו'", להדגיש שזהו עניין השייך לשנה.
ולהעיר גם שמצינו בש"ס בכמה מקומות49 שכל השנה הזו נקראת בשם "מוצאי שביעית" דווקא (גם בנוגע למאורעות שאירעו בסוף השנה) ולא בשם "שנה השמינית" וכיוצא בזה.
ח. המעשה הוא העיקר50
המורם51 מכל הנ"ל שעל כל אחד ואחת הזכות והחובה להתעסק במצוות "הקהל" במובנה הרוחני, בכל הזמנים (לא רק במוצאי שמיטה, בחג הסוכות), בכל המקומות (לא רק בבית-המקדש) ועל-ידי כל אחד ואחת מישראל (לא רק על-ידי המלך), שהרי כל אחד ואחת מישראל, חייב לקיים את הציווי52 "הוכח תוכיח את עמיתך", "ואהבת לרעך כמוך"53, על-ידי הפצת התורה והיהדות, בהקהלת קהילות בישראל לדרוש בענייני תורה ומצוות, ולהוסיף ב"ליראה את ה'" (הנקודה והתוכן דכל התורה ומצווות כמו שכתוב "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלו ליראה את ה'"54), ובאהבת ואחדות ישראל (כלל גדול בתורה, ו"זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא"55).
ואם בכל הזמנים כן56, הרי על-אחת-כמה-וכמה בזמן המיוחד לזה, כמו בשנה זו שהיא "שנת הקהל" (ובימים הסמוכים לחג הסוכות במיוחד) שאז מקבלים אפשרויות וכוחות בלתי רגילים לעבודה זו, וכידוע פירוש האריז"ל57 במה שכתוב58 "הימים האלה נזכרים ונעשים" דכאשר מגיעים בתקופת השנה לזמן המאורעות שאירעו בפעם הראשונה, הרי כאשר מאורעות אלו חוזרים ו"נזכרים" כדבעי, הרי על-ידי זה "נעשים" ונמשכים אותן ההמשכות והבחינות שהיו בפעם הראשונה.
ולהעיר:
האמור לעיל שיש להתעסק במבצע "הקהל" בזמן הזה, אינו בתור עשיית "זכר" להקהל (על-דרך "זכר למקדש"), דכמו שנתבאר במקום אחר59 במצוות הקהל לא שייך לעשות "זכר", ולכן לא מצינו במשך כל הדורות דזמן הגלות שגדולי-ישראל יעשו מעמד "הקהל" במוצאי שמיטה, אלא המדובר כאן הוא שיש להתעסק בעניינה הרוחני והפנימי דמצוות "הקהל", שנצחית היא בכל הזמנים ובכל המקומות, ויש לקיימה ב"בית-המקדש" הפנימי והרוחני ש"בתוך כל אחד ואחת מישראל", כנ"ל בארוכה.
ומעשה רב – רואים במוחש את ההתרגשות וההתעוררות שנעשית אצל בני-ישראל בחיזוק התורה ומצוות וביראת-שמים – כאשר מספרים להם שבזמן שבית-המקדש היה קיים היו מקיימים – בשנה זו – מצוות "הקהל", על-ידי המלך, ובמעמד כל ישראל וכו', ומסבירים להם שעניינה הרוחני דמצוות "הקהל" נצחית היא גם עכשיו, על-ידי שכל אחד ואחת מהם ישתתף במבצע "הקהל" בפעולות שיביאו "ליראה את ה'" ולאחדות ישראל, כדלקמן.
ט. מבצע הקהל
יש60 לנצל כל הזדמנות, ובימי סגולה, שבתות וימים טובים במיוחד, כדי לכנס ולהקהיל יהודים – אנשים, נשים (כמובן – בנפרד) וטף, עד ל"קטני קטנים", לכנס אותם ב"מקום" קדוש, כלומר באווירה קדושה, ולנצל את הדבר לשם התחזקות והוספה ב"ליראה את ה'" ובאחדות ישראל, על-ידי שכל הנאספים שומעים ולומדים ביחד עניין מסויים בתורה, נותנים צדקה ביחד, ומתפללים ביחד.
במיוחד זוהי חובתו של כל מי שהוא בבחינת "מלך" במסגרת שלו – מנהיג ומשפיע בסביבתו, בקהילתו, מחנך בכיתתו, אב במשפחתו, מנהל במוסדו, וכל בעל הנהגה והשפעה על מסגרת שמאגדת תחתיה ציבור כל שהוא.
ועל-דרך זה אצל כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, שבא במגע עם אחרים – בני משפחה, ידידים, מכרים, שכנים, חברים לעבודה, חברי כיתה וכו', שבוודאי יש לו השפעה במידה מסויימת עליהם, ומובן שעליו לנצל את השפעתו זו עבור השליחות המיוחדת שמוטלת עליו בשנת "הקהל",
"לקרוא באזניהם", להשמיע את דברי התורה ומצוותיה בכל מקום שידו מגעת, איש איש בהתאם לדרגתו ומצבו, בתוקף וברצינות, ועד שהדבר ייצור רושם עמוק והשפעה ממושכת על השומעים – השפעה שתתבטא בחיי היום-יום, במשך כל השנה, ובמשך כל שבע השנים, מ"הקהל" זה ועד ל"הקהל" הבא, בהתנהגות המבוססת על "ליראה את ה'": לימוד התורה וקיום המצוות, וביחד עם זה – בשמחה ובטוב לבב, כפי שהדבר מודגש בעובדה שמצוות "הקהל" היא ב"זמן שמחתנו" בחג הסוכות.
כך בימים הסמוכים לחג הסוכות, ולהמשיך בכך לפחות פעם בחודש במשך שנה זו.
י. 'הקהל' ביחיד
בנוסף על זה צריך כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, לעסוק ב"הקהל" בנוגע לעצמו, "להקהיל" ולאסוף את תכונותיו השונות, שהם בדוגמת "אנשים נשים וטף", ולהכניס אותם ב"בית-המקדש" הפנימי שבו, שיהיו חדורים כליל ב"ליראה את ה'", כדלהלן.
"אנשים" – ניחנים במעלה של עוצמה וכוח הנהגה, להיות מורי דרך בהתנהגות הכללית, הנהגה מחוץ לביתו וכו'; "נשים" – הן בבחינת "עקרת הבית", הן מנהלות את הנהגת הבית, התחלת חינוך הטף, הבנים והבנות וכו', ואילו ה"טף" – הם המתחנכים, המקבלים, הם מודרכים על-ידי הוריהם ומחנכיהם.
וכך גם ב"עולם קטן – זה האדם"61: אצל כל אדם ישנן (צריכות להיות) כל התכונות האמורות: התוקף והעוצמה של "אנשים", הזמן והכוחות שלו המסוגלים וצריכים להנהיג ולהשפיע ולהאיר מסביבו, בהנהגת העולם, וכן – של "נשים" – בהנהגת הבית, ויחד עם זה הוא צריך להיות גם תלמיד ומחונך, כלשון חז"ל62 "איזהו חכם – הלומד מכל אדם".
ואצל תלמידי הישיבות63 – לכל לראש בנוגע ללימוד התורה ("תקרא את התורה הזאת") – שצריך להיות בכל ג' התכונות דאנשים נשים וטף: אנשים – תכונת התוקף וההנהגה. נשים – עקרת הבית, ניצול המדות ורגש שבלב לעשות סדר בכל ענייני ה"עולם קטן", "עיר קטנה זה הגוף"64 וטף – התכונה דתלמיד ומקבל, "איזהו חכם הלומד מכל אדם"62, ועל-אחת-כמה-וכמה – מהתורות ושיחות קודש של רבותינו נשיאינו.
וכאן באה מצוות "הקהל" ומלמדת את כל יחיד, ב"עולם קטן" שלו, שהוא נדרש "להקהיל" לאחד ולאסוף את כל תכונותיו השונות, של "אנשים נשים וטף" שבו, ולהכניס אותם ב"בית-המקדש" הפנימי שלו, בהתמסרות מוחלטת לדבר המלך, זה הקב"ה, עד שיהיו כולם חדורים כליל ב"ליראה את ה'".
יא. מוסדות וארגונים
הדגשה מיוחדת ועיקרית במבצע "הקהל" – בנוגע למוסדות וארגונים יהודיים, שהרי סוף סוף זהו התפקיד האמיתי והעיקרי של כל מוסד וארגון יהודי, איזה שיהיה (ארגון בעלי מלאכה, בעלי מקצוע וכיוצא בזה) לאחד אנשים שונים שיש להם תפקיד ומטרה משותפת, ובמיוחד מוסדות וארגונים של יראת שמים שבוודאי תפקידם לאחד את כל החברים-תלמידים הנמנים עליהם, ולחזק אותם בתורה ומצוות וביראת-שמים, ועל-ידי שמוסיפים באיחודם וביראת שמים שלהם מתווסף באחריותם של החברים-תלמידים לקיום תפקידם, ובמילא בהצלחת הנהגת המוסד בכללותו בקיום תפקידו.
ואי לזאת – כדאי ונכון ביותר שכל קהילה קדושה, ארגונים ומוסדות יהודיים, ובפרט אלו המתעסקים בהפצת התורה והיהדות, ובוודאי – מוסדות חינוך, ישיבה, חדר, תלמוד-תורה, גן-ילדים וכיוצא בזה – להשתתף ולעמוד בראש, במבצע "הקהל", הן בנוגע לחברים-תלמידים שבמוסדות ובארגונים שלהם, לכנס אותם מזמן לזמן, וללמוד עמהם עניין בתורה, לתת צדקה, ולהתפלל ביחד – ובכדי שיהיה לזה קיום, כדאי לעשות זאת באופן מסודר, אחת לחודש וכיוצא בזה (בהתאם לתנאי המוסד) – ועל-ידם גם להוריהם, ובני משפחתם, ידידיהם ומכריהם וכל מי שבאים במגע עמהם – מחוץ למוסד, בפעולות שיביאו להוספה ב"ליראה את ה'" ובאחדות ישראל. ולדוגמא: על מורה לעורר את תלמידי כתתו שישפיעו על חבריהם, ואפילו על הוריהם – "והשיב לב אבות על בנים, על-ידי בנים"65 (כמובן בדרך של כבוד אב ואם וכו') – להקהל ולהתאסף ביחד ללמוד עניין מסוים בתורה ולהוסיף ביראת ה'.
יב. רישום כרטיסים
נהוג בעולם שכאשר אנשים מקבלים על עצמם (ביחד) החלטה מסויימת, ורוצים שההחלטה תהיה בתוקף וברצינות ושתקוים בקביעות בפועל – רושם כל אחד מהם שקיבל על עצמו לקיים החלטה מסויימת זו. והתועלת בזה כפולה: א) על-ידי זה מרגיש האדם יותר אחריות ובמילא גדול יותר הסיכוי שיקיים את החלטתו. ב) על-ידי שרואה שישנם עוד משתתפים שהגישו בכתב שגם הם יעשו כך, הרי זה מוסיף עידוד וחיות בכל אחד מהמשתתפים לקיים זאת בפועל כמו שנאמר66 "איש את רעהו יעזורו", ומעורר עוד אנשים לבוא ולהצטרף לרעיון.
ומכיוון שכל עניין ודבר שבעולם, ובפרט דבר טוב – מקורו בתורה, וכלשון חז"ל67 הידוע "מנא הא מילתא דאמרי אינשי", מובן שיש לנצל את ההנהגה האמורה עבור ענייני טוב וקדושה, ובנידון דידן – עבור מבצע "הקהל".
ולכן, כדאי ורצוי ביותר שבכל קהילה, מוסד חינוך, ארגון וכו' ידפיסו כרטיסים מיוחדים שיחלקום בין החברים-תלמידים הנמנים עליהם, בכדי שכל מי שמקבל על עצמו לעסוק בעניין "הקהל" – ירשום על הכרטיס: 1) שמו ושם אמו, כתובת וטלפון. 2) שמקבל על עצמו בלי נדר לעסוק ב"הקהל את העם" לפעול על אחרים (וכן להודיע שמות של מכרים וידידים על מנת להזמינם) ליטול חלק בכינוסי "הקהל" ועל-ידי זה להוסיף ביראת ה' ובאחדות ישראל. 3) (בכרטיסים כדאי גם להציע ש)אלו המעוניינים – נותנים רשות להתקשר אליהם מזמן לזמן, פעם בחודש וכיוצא בזה, לקבל פרטים על הפעילות, ולהתעניין אצלם באם נצרכים לעזרה או עצה בחיזוק הפעולות.
את הכרטיסים האלו יש למסור לאדם מיוחד, שעל המארגן בכל קהילה למנות עבור זה (את עצמו או בא-כוחו), ומתפקידו יהיה לטפל בכרטיסים ולהחזיקם באופן מסודר ביותר, לתועלת העניין.
וכאמור, ברישום הכרטיסים ישנה תועלת מרובה, ומכמה טעמים: 1) על-ידי זה מרגיש יותר אחריות לקיים את החלטתו. 2) על-ידי זה מתוסף ב"אחדות ישראל" – אחדות בין אלו שמתעסקים בעבודה של "הקהל". 3) כאשר רואים שרבים נרשמו לזה הרי זה מעודד עוד אנשים להצטרף לזה. 4) והוא העיקר: על-ידי שכל יחיד מתאגד עם מקום מרכזי – זה יעזור לו בפעולותיו ב"הקהל", כאשר יצטרך (וכל אחד נצרך פעם) לעזרה או עידוד ועצה טובה וכיוצא בזה, יוכל לפנות למרכז שיש להם בדרך כלל יותר אפשרויות לעזור, יותר קשרים, מומחים וכיוצא בזה.
יג. אופן ההתארגנות
הזריזות תשובח – ולכן, ראשית, על כל מוסד חינוך, קהילה וכו' להתארגן בארגון מבצע "הקהל" משלהם, שאז גם קל יותר לפעול על אנשי אותו החוג שישתתפו בזה.
ולאחר מכן כדאי שיצטרפו עם קהילות ומוסדות אחרים – כי כאשר נוסף בה"ברוב עם", הרי זה מוסיף עידוד וחיות בכל אחד מהמשתתפים ביודעו שהוא חלק מ"קהל" גדול ביותר.
בשכונה שמתגוררים יהודים רבים – אף שישנם ארגונים שונים – כדאי שכולם יצטרפו ברשימה אחת.
יד. פרסום במכתבי-עת
בכדי לשתף במבצע זה יהודים רבים ככל האפשר (גם כאלו שאינם נמנים באף מוסד או ארגון וכו') – יש לפרסם זאת בכל מקום שאפשר, ובמיוחד – על-ידי מודעות במכתבי-עת (הראויים לשמם) המגיעים אל יהודים, ומודפסים באלפי עותקים, ובמודעות – לצטט כמה שורות אודות תוכן המבצע, ולצרף גם כרטיס שיוכלו לגזור ולשלוח לכתובת הארגון או המוסד וכיוצא בזה המארגן את המבצע.
טו. שיתוף פעולה
כדי שהמבצע ייעשה באופן מסודר ומאורגן – על המוסדות והארגונים השונים להתדבר ביניהם. ואף שההצעה הנ"ל – שנלקחה ומיוסדת על מצוות הקהל שבתורה שבכתב, ומיוסדת על גודל העניין ד"ליראה את ה'", ואהבת ואחדות ישראל, וגודל כוח הציבור וכו' – שייכת לכל אחד מבני-ישראל, בלי יוצא מן הכלל, שהרי תורה אחת ושולחן-ערוך אחד לכולנו, בכל זאת כדי שההצעה הנ"ל תבוא לידי פועל ובהצלחה רבה, כדאי שהמוסדות והארגונים יתדברו ביניהם, ובוודאי יסכימו אחר כך להצטרף ולהתאחד ביחד, כנ"ל.
טז. ויהי-רצון שפעולתו של כל אחד ואחת מישראל ב"הקהל את העם האנשים הנשים והטף", תמהר ותזרז עוד יותר את קיום היעוד68 "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל", שהקב"ה "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו"69 ומקהיל את כולם יחדיו – "קהל גדול ישובו הנה"70, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית-המקדש, וזוכים לקיים מצוות הקהל כפשוטה – שמיעת פרשיות התורה מפי דוד מלכא משיחא, "שליח הא-ל", מתוך שמחה וטוב לבב, תיכף ומיד ממש.
(ליקוט משיחות וממכתבי חודש תשרי ה'תשמ"ח – בלתי מוגה)
___________________________
1) הל' חגיגה רפ"ג.
2) וילך לא, יו"ד-יב.
3) שם ה"ג-ד.
4) וילך שם,יא-יב.
5) בהבא לקמן – ראה לקו"ש כרך לד ע' 211. ס"ד.
6) בהבא לקמן – ראה לקו"ש כרך לד ע' 187. ס"ו.
7) יתרו כ,טו.
8) שם,יט.
9) ואתחנן ה,כא.
10) יתרו שם,יז.
11) ראה אוה"ת ואתחנן עמ' סב ואילך. סה"מ תרס"ג עמ' יג ואילך. סה"מ תש"ט עמ' מה ואילך. לקו"ש ח"ו עמ' 121 ואילך.
12) מכילתא יתרו יט,ט. וראה גם ר"ה כו א.
13) פרש"י יתרו שם,טו ממכילתא שם.
14) בהבא לקמן – ראה מכתב מוצש"ק פ' נצו"י כ"ה אלול תשמ"ז. לקו"ש חל"ד ע' 322.
15) ראה לקו"ש חי"ט עמ' 300 ובהנסמן שם בהע' 29. מכתב ימי הסליחות ה'תש"מ (לקו"ש שם עמ' 615 ואילך).
16) יתרו כ,טו.
17) ברכות כב,א. וש"נ.
18) פרש"י עה"פ יתרו יט,ב. וראה מכילתא שם.
19) משנה סוטה מא,א (ראה רש"י שם ד"ה שנאמר). פרש"י עה"פ ויילך לא,יא. ובפרטיות -ברמב"ם שם ה"ג. וראה לקו"ש נצו"י הנ"ל הערה 34 .20. וש"נ. וגם לדיעות דמלך לאו דווקא (ראה בהנסמן בלקו"ש הנ"ל הערה 20) צ"ל ע"י גדול דוגמת מלך שבמשנה ולא סנהדרין וכיו"ב.
20) ראה רמב"ם ריש הל' ממרים. תדבא"ר פי"א. ועוד.
21) ראה גם מכתב ימי הסליחות ה'תשכ"ו (לקו"ש ח"ט עמ' 445-6).
22) קידושין לב,ב.
23) ראה חגיגה ה,ב: מחווי קמי מלכא. וראה סהמ"צ להצ"צ מצוות מינוי מלך בתחילתה (דרמ"צ קח, א) שהמלך ממשיך ביטול בבנ"י.
24) רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סקמ"ח. להעיר מאגה"ק ר"ס כט. וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך.
25) בהבא לקמן – ראה מכתב מוצש"ק פ' נצו"י הנ"ל.
26) בהר כה,ב. שם,ד.
27) חינוך מצווה שכח. וראה חינוך מצווה פד.
28) ספורנו ר"פ בהר.
29) בהבא לקמן – ראה קונטרס "משיחות" ש"פ וישב תשמ"ז ס"ב. (תו"מ-התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 90) קונטרס "משיחות" ש"פ בא תשמ"ז ס"ט. (תו"מ-התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 352).
30) בהבא לקמן – ראה מכתב עש"ק ח"י אלול ה'תש"מ (לקו"ש חי"ט עמ' 612). שיחה לנשי ובנות חב"ד כ"ב אלול תשמ"ז ס"ז.
31) בהבא לקמן – ראה לקו"ש חל"ד הנ"ל ס"ו.
32) תניא רפי"ז. וראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. ובכ"מ.
33) ברכות כו,א-ב.
34) מנחות קי,א.
35) הושע יד,ג. שו"ע אדה"ז או"ח מהד"ת סי"א ס"ט.
36) תרומה כה,ח.
37) ראשית-חכמה שער-האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים – סט,ב). ועוד.
38) ראה יחזקאל יא,טז. מגילה כט,א.
39) מגילה כט,א.
40) חינוך מצווה תריב.
41) בהבא לקמן – ראה התוועדות ש"פ האזינו, שבת שובה (א) תשמ"ח ס"י. (תו"מ-התוועדויות תשמ"ח ח"א ע' 53)
42) פרש"י עה"פ וילך לא,י.
43) בהבא לקמן – ראה מכתב ימי הסליחות תשכ"ו (לקו"ש ח"ט עמ' 445).
44) בהבא לקמן – ראה מכתב ו' תשרי הנ"ל בהערה ד"ה שנת הקהל. שיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א סכ"ב ואילך.
45) בהר כה,יג. ובכ"מ.
46) רש"י בהר שם,ו.
47) בהר שם,ט.
48) בהר שם. ר"ה ח,ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ד.
49) מגילה יז,ב. סנהדרין צז,א. ועוד.
50) אבות פ"א מי"ז.
51) בהבא לקמן – ראה התוועדות שבת בראשית (ב) תשמ"ח סל"ב. (תו"מ-התוועדויות תשמ"ח ח"א ע' 369).
52) קדושים יט,יז.
53) שם,יח.
54) ואתחנן ו,כד.
55) שבת לא,א.
56) בהבא לקמן – ראה לקו"ש חגה"ס הנ"ל. ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 13 ואילך.
57) רמ"ז בס' תיקון שובבים – הובא ונת' בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט. וידועה ראיה ממשנה גיטין ספ"ג: בודקין את היין . . ובהוצאת פאדר כו'.
58) אסתר ט,כא.
59) ספר-השיחות שם הע' 89.
60) בהבא לקמן – ראה מכתב ו' בתשרי תשמ"ח. ספר-השיחות שם עמ' 19.
61) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט (ק,ב. קא,א). וראה אדר"נ ספל"א. לקו"ת במדבר ה, סע"א ואילך. זח"א קלד,ב. סה"מ תרכ"ו עמ' קכו.
62) אבות פ"ד מ"א. וראה כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) הוספות סי' ד. וש"נ. או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) קטו,א (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך – סתצ"ג).
63) בהבא לקמן – ראה ברכת כ"ק אדמו"ר להת' ערב יוהכ"פ תשמ"ח ס"ד. (תו"מ-התוועדויות תשמ"ח ח"א ע' 139).
64) נדרים לב,ב.
65) סוף מלאכי. וראה סוף מס' עדיות.
66) ישעיה מא,ו.
67) ב"ק צב,א ואילך.
68) ישעיהו כז,יב.
69) פרש"י ניצבים ל,ג.
70) ירמיהו לא,ו.
ממעייני החסידות
פרשת זאת הברכה
וזאת הברכה אשר ברך משה (לג,א)
במדרש מבואר שמשה פתח במה שסיים יעקב – בסוף ברכתו של יעקב לבניו נאמר (ויחי מט) "וזאת אשר דיבר להם אביהם", ומשה פתח את ברכתו ב"וזאת הברכה".
מבאר אדמו"ר ה"צמח צדק":
"משה פתח במה שסיים יעקב" – יעקב המשיך תוספות אור בעולם האצילות, ומשה המשיך מעולם האצילות לעולמות התחתונים.
(אור התורה דברים, עמ' א'תתלה)
תוכו לרגלך ישא מדברותיך (לג,ג)
ראשי תיבות: תלים, שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות (בעל הטורים)
בחדש תשרי שנת ת"ש שהה הרבי הריי"צ בעיר ורשה. הגרמנים הפציצו אז את העיר ואלפי אנשים נהרגו. באחד הימים שבין כסה לעשור סיפר הרבי לכמה מחסידיו, שאביו (הרבי הרש"ב) בא אליו בלילה ואמר לו:
הבעל הטורים אומר ש"תוכו לרגליך ישא מדברותיך" ראשי תיבות "תלים". "תוכו לרגליך" – כשנופלים לרגלי הקב"ה ומבקשים רחמים, אזי "ישא מדברותיך".
(מפי השמועה)
תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב (לג,ד)
אל תקרי מורשה אלא מאורסה (ברכות נז)
"אל תקרי מורשה" – לימוד התורה אינו כירושה, שאינה דורשת שום הכנה, "אלא מאורסה" – כשם שאירוסין באים על-ידי קידושין, כך על האדם לקדש את עצמו ולהכין את ליבו ללימוד התורה.
(מאה שערים, עמ' לח)
אשריך ישראל (לג,כט)
במה חתם משה, אשריך ישראל, ואף דוד, כשבא לומר תהילה, ממקום שפסק משה משם התחיל, אשרי האיש (ב"ר פ"ק)
דוד רומז למשיח, "דוד מלכא משיחא". לכן פתח דוד במה שסיים משה, שכן עניינו של משיח הוא המשך וסיום עניינו של משה: מלך המשיח יגלה את חלק הנסתר שבתורה שניתן לנו על-ידי משה בסיני.
(שיחת ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ו, התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 277)
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (לד,יב)
שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כוחך ששברת (רש"י)
יש לדקדק בזה: כיצד מסתיים חומש דברים בעניין שבירת הלוחות, בניגוד לכלל של "מסיימים בטוב"?
אלא משה שבר את הלוחות, שהיו "מעשה אלוקים", כדי "לקרוע את הכתובה" ולהציל את עם-ישראל (ראה רש"י תשא לד,א); הוא ראה שהעם בסכנה ומבלי לשאול שאלות שבר את הלוחות. וכל זאת למה? כי כאשר "נשאו לבו" – הוא הרגיש בעם-ישראל, גם באלו שחטאו בעגל, את אותה בחינה שבה "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (תדא"ר פל"א), אף לתורה, הרי מצד בחינה זו אין חוטאים בעם-ישראל.
מובן אם-כן שהסיום הוא בטוב, שכן שבירת הלוחות מלמדת על גודל מעלתם של ישראל ועל הפלאת אהבת-ישראל של משה ה"רועה הנאמן".
(שיחת שמחת תורה תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך א, עמ' 352)
אוצרות דור ודור
שמחת-תורה בעולם החסידי
נעליים קרועות בגן-עדן
הבעל-שם-טוב ישב פעם עם תלמידיו ואמר:
בשמחת-תורה איחרו מעט ישראל בזמן תפילתם, בגלל ההקפות וסעודת החג. לעומתם, מלאכי מעלה, שלא היו עסוקים בעבודה זו, התכוננו כהרגלם לשיר את שירתם. אך גם הם לא יכלו לעשות זאת בלי נשמות-ישראל, שהרי 'אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה'. מה עשו? הלכו בינתיים לנקות את גן-העדן.
לפתע מצאו שם כל מיני נעליים. הדבר הפליאם ביותר, שכן רגילים היו למצוא שם ציצית, תפילין וכדומה, אך לא נעליים!
הלכו אל המלאך מיכאל לשאול את פיו. הסביר להם המלאך מיכאל שנעליים אלו הם סחורתו, ומקורם בריקוד של עם-ישראל עם ספרי-התורה. והיה מונה את הנעליים ואמר: אלה מקמינקה, אלה ממזריטש.
וסיים הבעל-שם-טוב: התגאה המלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, ואמר לו: אני אתפור כתר מעולה משלך – מנעליים קרועות אלה.
(כתר-שם-טוב הוספות – סימן קיד)
"ראו אור ממש"
כך מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:
בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.
הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".
כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.
וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נעשיתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.
וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך יש תענוג הגורם עונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.
(ליקוטי-דיבורים ב עמ' 500)
בשמים ממתינים!
פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".
(ספר-השיחות תש"ה עמ' 63)
כתר-שם-טוב
פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש ובין הדברים אמר, שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.
שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?
השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על-ידי הריקודים של שמחת-תורה.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 308)
ושומחיה מאושר
בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.
והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 306)
ברטט ובזיע
במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש
י"ט בתשרי, שבת חול-המועד
קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד"1, וממשיכים כבכל שבת.
בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"2.
כגוונא3, חצי קדיש, ברכו, ערבית של שבת עם 'יעלה ויבוא'.
כשנכנסים לסוכה אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול את הקידוש, מ"יום השישי" ואילך4. בסיומו, מברכים 'לישב בסוכה'. המסובים מברכים "לישב בסוכה" אחרי ברכת "המוציא" (וכן ביום).
שחרית: אין נטילת לולב בשבת. תפילה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. הלל שלם. בשבת אין מקיפים את הבימה5, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"6. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי", עד "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לג,יב – לד,כו). מניחים את הספר השני על הבימה, חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום החמישי". הגבהה וגלילה. בברכות ההפטרה אין מזכירין יום-טוב, רק בחתימת הברכה האחרונה מוסיפים: "(מקדש השבת) וישראל והזמנים"7.
יקום פורקן, מי שבירך, אשרי, יהללו, חצי קדיש, תפילת מוסף של חול-המועד: "וביום השבת", "וביום החמישי", "ומנחתם", "ישמחו במלכותך", "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלך רחמן".
קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" – בלחש8. רק את "סברי מרנן", ברכת הגפן ו'לישב בסוכה'9 אומרים בקול.
מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. אין אומרים 'צדקתך'.
ערבית: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא. אין אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש". הבדלה בסוכה (על היין, עם ברכת 'לישב בסוכה'10). מברכים על הבשמים ועל האש, כבכל מוצאי שבת. "וייתן לך" – בלחש4.
יום ראשון
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד
הושענות: "אדם ובהמה", "אדמה מארר". ועושים ההקפות רק מסוף קטע זה.
במוסף – "וביום השישי".
יום שני
כ"א בתשרי, הושענא-רבה11
יש להתוועד גם בלילה זה12. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן של "מועט מחזיק את המרובה"13. פעם אחת14 הורה הרבי, לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך".
נשארים ערים כל הלילה. כל אחד ואחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת15.
מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל16.
זמן חצות הלילה באזור המרכז: 11:25.
אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו17. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים18.
לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב19.
מנהג ישן שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו הייתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה20.
אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עלות-השחר באזור המרכז: 3.50) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.
חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר גם את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'21.
בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה. וגם חסידים נהגו כך22.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים23. לקטנים שבעריסה – יש אומרים גם לחבוט עבורם].
קושרים אותן על-ידי עלים של לולב23.
גם מי שהיה ער כל הלילה24 ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות-השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך25 חוץ ממי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [לכתחילה יש לצאת לצרכיו כדי לברך 'אשר יצר'].
שחרית:
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים26 (אבל אין זו הוראה לרבים).
בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד27.
לפני תפילת הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד9, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכסכוס עלי הלולב ובשמחה28.
הושענות:
מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל9, ועומדים עמם ליד הבימה29. אומרים את ז' ההושענות (ולאחר גמר כל הקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה) ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד30 (בלא הערבות של ה'הושענות'). גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'31. לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.
[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' בקול, הש"ץ ואחר-כך הקהל].
יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"32.
"קול מבשר..." – אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.
בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש, ולא על הבימה או שטיח]33, מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון".
גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה34.
הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש. לעיתים הניחן על כיסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו35.
קרבן היום בקריאת התורה ובמוסף – "ביום השביעי".
[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'36 לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].
טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.
מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר)37.
בארץ-ישראל, מעבירים היום אחר חצות את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שנים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.
בארץ-ישראל38, נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"9.
במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות39.
הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.
בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה40.
יום שלישי
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה41
בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם42.
הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:
"את הארבעים ושמונה השעות [בחו"ל; בארה"ק – עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"43.
הרבי הנהיג, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג44.
תפילת ערבית: נעימת התפילה ביום זה – כבכל יום-טוב, ואין משנים במאומה לנעימת הימים-הנוראים45.
שיר המעלות, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב46. קדיש שלם.
האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים 'עלינו' [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]47.
לאחר מכן – קידוש והתוועדות48.
קידוש: "אתקינו" ונוסח הקידוש דיום-טוב, ו"שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה בשעת הקידוש).
בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת "שהחיינו" היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו49.
בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'50.
מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'51.
סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים52), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".
לאחר מכן 53 היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)54.
אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל – שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש54.
מוציאים את כל ספרי-התורה55, ומקיפים את הבימה כנהוג. הש"ץ מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש56.
הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו57.
בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים"58.
בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד, אלא בליווי59.
הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"60; "על הסלע הך"61; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'62; ניגון ריקוד63; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים64.
נוהגים לנגן את ניגון 'האפ קאזאק' של הסבא משפולי65.
אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורהשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות66): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.
בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת 'המוציא' בדבש9.
ב(כל) יום-טוב "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת"67.
"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"68.
שחרית:
בשחרית (בלבד) – נשיאת כפיים כבתפילת מוסף של כל יום-טוב9.
לאחר חזרת הש"ץ – הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.
קידוש: "אתקינו" דיו"ט, "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות69.
סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים54.
לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו70.
"אתה הראת" (של פתיחת הארון). י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי, "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים71 בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה56.
בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן – כוהנים, ללוי – לוויים, ולשאר העליות – ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]72. למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם73.
אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל"74.
'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.
אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'75. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה76.
מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה77.
אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית' בלשון יחיד ככתוב בסידור. קוראים לו מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם בפסוקי "ויהי ערב", וכשמגיע הקורא ל"יום השישי" אומרים כולם78 "ויהי ערב... אשר ברא אלוקים לעשות", בהמשך אחד עד גמירא79, והש"ץ חוזר אחריהם80.
מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).
אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח"81, "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות)82.
אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה83.
יזכור: מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת. אבלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".
אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"84.
הזכרת הגשם: קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.
המתפלל ביחיד – ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם"85. טעה ואמר "מוריד הטל" – אינו חוזר.
בחזרת הש"ץ – תפילת גשם. אין נושאים כפיים.
שיעורי חת"ת: לומדים היום86 פרשת ברכה החל מ'שלישי' עד סיום הסדרה עם פירש"י, ופרשת בראשית עד 'שלישי' עם פירש"י.
תזכורת: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה' (מניין ימי שנת תשס"ט – שנ"ד).
מוצאי יום-טוב:
הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"87. ברכת הגפן, ברכת המבדיל.
רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל88) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד89 וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.
במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"90.
מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה91.
יום רביעי
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות
אין מתענים אפילו חתן ביום חופתו, ומרבים קצת באכילה ושתייה92.
שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך ('במרחץ') אחרי החג. כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ93.
מאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב – לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג – לעשות מרקחת94.
יום שישי
כ"ה בתשרי
למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא ביום ה' בלילה שמו"ת עלייה אחת או שתיים מפרשת בראשית, ולמחרת ביום ו' אחרי חצות לקרוא שוב מתחילתה עד גמירא עם ההפטרה, ובשבת לפני תפילת שחרית לקרוא שוב 'שביעי'.
נזהרים (עכ"פ לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת95.
שיעורי חת"ת: סיום עליית 'שישי': "לקח אותו אלוקים" (ה,כה) – כדלהלן (בלוח הבא) בקריאת התורה דשבת-קודש).
________________
1) סידור אדה"ז. בקצות השלחן סי' עז בבדי השלחן ס"ק יג מבאר הטעם, כיוון דרינה/רננה היא מרחוק משא"כ שמחה היא שמחה שלמה, והנה במזמור הראשון איתא "נרננה" ובמזמור הד' "פצחו ורננו", ולכן ביו"ט ואף במוצאי יו"ט מדלגים זאת, עיי"ש (וראה בתורה אור חנוכה ד"ה רני ושמחי פ"א ופ"ד וב'חסידות מבוארת' שם, 'ס' הלקוטים – צמח צדק' אות ש עמ' שמא).
2) ספר המנהגים עמ' 26.
3) ראה קצות השלחן שם בבדי השלחן ס"ק כ.
4) היום יום, יט ניסן ו-י"ז תשרי (בשבת חוה"מ – מהשינויים שהכניס בו הרבי בשנת תשי"ז, ראה בלוח התיקון שבמהדורת תשנ"ה ס"ע קכא, 'רשימות היומן' עמ' קסג, קעג). ספר המנהגים עמ' 28 (ביו"ט) ועמ' 57 בהערה (בר"ה).
5) רמ"א סי' תר"ס ס"א.
6) סידור אדה"ז. וראה רמ"א שם ס"ג.
7) שו"ע אדה"ז סי' תצ סט"ז. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לסידור אדה"ז. ס' המנהגים עמ' 68. וראה 'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' שה הע' 95, וש"נ.
8) ע"פ ס' המנהגים עמ' 57 הע' 8. וראה לעיל הערה 4.
9) ס' המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח.
10) הוראת רבותינו, 'אוצר' עמ' שכד.
11) בספר-המנהגים איתא: "לאמור איש לחבירו בהושענא-רבה: 'גמר חתימה טבא', 'פתקא טבא' וכיוצא בזה – לא נהיגינן כן". (ומקורו מסה"ש תש"ח ס"ע 171 – "לא נהגו בליובאוויטש" נעתק מגוף כי"ק אדמו"ר מהוריי"צ. הטעם, אולי כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד, כמנהגנו בתפילה ובלבושים וכו'). אך למעשה בשנים האחרונות הרבי עצמו בירך כמה פעמים (ומהן: 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, תנש"א ח"א עמ' 163 (האחרון - כאיחול)), ומאז גם אנ"ש מברכים 'פתקא טבא'.
12) ראה גם שיחת שמחת בית השואבה תשי"ח, תורת מנחם חכ"א עמ' 83.
13) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247, תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.
14) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 294.
15) מלשון ספר המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הו"ר אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. ועצ"ע הלשון שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות". ואולי הכוונה בזה רק על אמירת תהילים של לילה זה. וראה דברי הרבי בעניין זה בס' 'מקדש מלך' ח"ב עמ' 390.
16) 'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 294.
17) ס' המנהגים שם. וראה 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 418. לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו.
18) לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).
19) בס' המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל (בהתוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 249, תשמ"ט ח"א עמ' 189, וביותר) בהתוועדות ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" - "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".
20) שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.
21) התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד.
22) 'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב - משיחות הו"ר תש"ח. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית. וראה ל' הרמ"א סי' תרס"ד ס"א ע"ז.
23) שם עמ' שלד-ו.
24) מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, בלוח כולל חב"ד דהיום, ובס' שבח המועדים (פנ"ז ס"ד) כתבו שאסור לו ללמוד עד שיברך ברכות התורה. אך הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן העיר, שלא נמצא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' מו-מז האיסור להניעור בלילה ללמוד לפני ברכת התורה. ואכן בס' מנהג ישראל תורה (סי' מז ס"ק א) מביא שאין בזה איסור. וראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג. ויל"ע במשמעות הל' בסידור לפני ברכת התורה בזה. ובאמירת תיקון ליל שבועות ובכלל בהתוועדויות, וגם אצל הרבי עצמו – רגילים תמיד להמשיך בד"ת ואין נזהרין בזה כלל (והביטוי "מייד כשהאיר היום" נאמר רק על נט"י, בשו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד סי"ג). ואולי הטעם, כיוון שיש דעות שלא נתחייב בברכה זו, וגם להדעות שמברך, היינו שרשאי לברך ברכת השבח להקב"ה ככל ברכות השחר, אבל לא שאסור ללמוד קודם לכן. ועצ"ע.
25) ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. וראה בלוח חג השבועות, שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.
26) סה"ש תש"ד עמ' 14.
27) 'אוצר' ס"ע שלו.
28) לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1368.
29) הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.
30) שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור אדה"ז, שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.
31) 'אוצר' עמ' שלט.
32) סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, לקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.
33) 'אוצר' עמ' שלט-שמ.
34) שם עמ' שלו.
35) שם עמ' שמ.
36) ערוך השלחן סי' תרס"ד סי"ג (ויש לברר מה מנהגנו בזה).
37) נזכר בהערת הרבי בספר המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו 'מנהג חב"ד', אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בס' המנהגים במקומו, משא"כ בערב יוה"כ שנזכר במאמר אדה"ז כמובא שם – אולי יש לו גם עניין חבד"י עצמאי. ועצ"ע מנושא ההסתכלות התוקע על הקהל שהרבי ענה שהוא (רק) 'מנהג ישראל' אף שנזכר בכתבי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כנ"ל בלוח ר"ה).
38) לבני חו"ל: העברת הסדרה והפרידה מהסוכה – רק למחר. בשמיני-עצרת מקדשים וגם אוכלים בסוכה – הן בלילה והן ביום (אבל אין מברכים לישב בסוכה).
39) המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' עמ' רכד, עיי"ש. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת - בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] - 'אוצר' שם. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.
40) 'אוצר' עמ' שסג, אך לא ברור אם היתה הוראה כלשהי בנדון (וראה אודות "מנהגי ביהכ"נ של הרבי" ב'התקשרות' גיליונות: תכח,תלד,תלט), וכן לא הזכיר שם מה עשו בס"ת. אך כמדומני שבא' ה'תשורות' נדפסה התייחסות של הרבי במענה בקשר למעיל הס"ת הלבן "לחודש תשרי".
41) לבני חו"ל: יום שלישי – שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). לאחר מעריב – קידוש והקפות. בשחרית – אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובשני למפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דש"ת (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). לפנות ערב נפרדים מהסוכה (באכילת או בשתיית משהו).
יום רביעי – שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, קדיש תתקבל (משניות וקדיש דרבנן). בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש של יו"ט. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפים בחזרת הש"ץ, הלל שלם, ק"ת, קידוש והקפות כמפורט בפנים בשמע"צ.
בשיעורי חת"ת מסיימים היום את פרשת ברכה, ולומדים פרשת בראשית עד סיום רביעי כבפנים (ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה סי' פח). ואומרים באסרו חג, פ' בראשית חמישי (שם).
42) ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 7-166 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134 ואילך.
43) ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.
44) ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראית'.
45) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.
46) שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.
47) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.
48) מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ולהלן עמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ולהלן עמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).
49) לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.
50) שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) - 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.
51) ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל - מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.
52) המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראת', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' - ספר-המנהגים.
53) כן מפורש בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 615, ודלא כמ"ש בסידורים שנדפסו לאחרונה.
54) 'אוצר' עמ' שנד-שנו.
55) להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.
56) לוח כולל-חב"ד.
57) ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה - התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 308.
58) סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.
59) ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם - מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.
60) ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.
61) שם, ניגון קסג.
62) שם ח"א ניגון קסה.
63) שם ח"ב ניגון קפה – על ניגון זה אמר הרה"ח וכו' ר' לוי-יצחק ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא – 'אוצר' עמ' שנח.
64) כ"ז מ'אוצר' שם.
65) ספר הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט – סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת שלום עמ' 236.
66) 'אוצר' עמ' שנט, ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד.
67) שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ד (וכיוון שכתב "אם ידו משגת", אולי אין חיוב זה למי שקשה לו גם מבחינת בריאות עד"מ, משא"כ בשמחה דלהלן). זאת מלבד חובת השמחה ביין דלהלן ס"ז. אבל לכאורה אם עשה כן פ"א ביום, יצא גם ידי שמחת יו"ט. משא"כ כשיוצא י"ח שמחה ביין הקידוש (תוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב. שיחות קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. וראה 'התקשרות' גיליון תסג עמ' 18), עדיין לא קבע סעודתו על היין.
68) סה"ש תש"ד עמ' 39.
69) ואף שלכאורה יש בעיה בהתוועדות לפני מוסף עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפו ס"ד, אולי י"ל עפ"י דברי הרבי בספר השיחות תש"א עמ' 120 הערה 10, עיי"ש.
70) לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח.
71) הקריאה - בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים (שם עמ' שעט).
72) 'אוצר' שם. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157, ובקובץ 'אהלי שם' גיליון ח' עמ' קנה.
מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).
73) משיחת יום שמח"ת תשי"ט ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 146).
74) 'אוצר' עמ' שפ.
75) שם עמ' שפד.
76) ראה מקורות וביאורים לזה ב'לוח השבוע' גיליון תרכ"ו.
77) 'אוצר' עמ' שפא.
78) הרבי, שעלה תמיד ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ התחיל לאומרם) עם הציבור (ולא עם הבעל-קורא).
79) 'אוצר' עמ' שפד-שפה.
80) כיוון שתחילת 'ויכולו' היא ראשי-תיבות שם הוי"ה: "יום השישי ויכולו השמים", אין מפסיקין בו.
81) וצ"ל: "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבוא צמח", 'אוצר' עמ' שפו.
82) כ"ה בלוח כולל-חב"ד, ומקורו ממש"כ בסידור שאומרים זאת אחר ("כל 'אחר' – סמוך", רש"י בראשית טו,א) קרה"ת. והטעם לכאורה כיוון שקרה"ת היא שלימות השמחה שעליה מדובר בפיוטים אלו, ורק אח"כ אומרים שאר האמירות ו'יזכור' בכללן, שהן עניינים בפ"ע. ודלא כמנהג הרווח בארה"ק שהובא בלוח 'דבר בעתו' לומר זאת בסיום כל העניינים, אחרי 'יזכור' ולפני 'יהללו'. (ואגב, שמעתי ש"ץ ותיק מחסידי פולין באה"ק, שהיה מתאונן שקשה עליו ביותר המעבר משמחת הקפות וקרה"ת ל'יזכור', מ'יזכור' שוב ל'שישו ושמחו', ושוב – לתפילת 'טל', בקיטל ובנגינה מעין 'נעילה').
83) קובץ ליובאוויטש, גיליון 13 (תשט"ז) עמ' 64.
84) רצוי לקרוא לכל היוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה לפני אמירה זו.
85) ס' המנהגים שם, עמ' 69 (עיי"ש בהערה).
86) שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פח, עיי"ש.
87) בפרמ"ג סי' תצא, משבצות ס"ק א, כתב שגם במוצאי יו"ט לחול אומרים פסוקים אלו (כמנהגנו), אלא שהעולם אינו נוהג כן כמ"ש בלקוטי מהרי"ח (סדר הבדלה מוצ"ש ד"ה ועיין בפרמ"ג, בדפוס המקורי ח"ב פב,א).
ולהעיר שאנ"ש נוהגים שגם היוצאים ידי-חובה אומרים פסוקים אלו בלחש עם המבדיל, וכ"ה ב'ספר מהרי"ל – מנהגים' עמ' רכד, עיי"ש בהערה 5. 'רשימות היומן' עמ' שלב.
88) כף החיים סי' תרס"ט ס"ק ל, וש"נ.
89) ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.
90) לקוטי שיחות חלק י' עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.
91) לאחר חצות. - ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - התוועדויות תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 396.
92) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז. וראה דעות שונות בס' הנשואין כהלכתם פ"ו הע' 81.
93) 'רשימות' חוברת יד עמ' 23, 'רשימות היומן' עמ' רסו. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ מש"כ בס' 'סדר היום' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.
94) לקוטי שיחות חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב – מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן ניתן להמתין עד פסח. לגבי ההדסים – כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה.
95) שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליונות: תסז, תפט, תקכג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
