ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)
"ראה" – רומז לבחינת ראייה באלוקות. "אנכי" – הכוח והעזר לעבודה זו בא ממהותו ועצמותו יתברך, "אנכי מי שאנכי". "נותן" – עזר זה ניתן בעין יפה, כמאמר (ראה בבא-בתרא נג) "כל הנותן בעין יפה נותן". "לפניכם" – הסיוע נקלט בפנימיות. "היום" – העזר מוגש בכל יום ויום מחדש. "ברכה וקללה" – הסיוע עוזר הן לקיום מצוות עשה והן לשמירת מצוות לא תעשה.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 696)
ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)
אמר משה נביא: חמון דאנא מסדר קדמיכון יומא דין ברכתא וחילופא (תרגום ירושלמי)
ה"משה" שבכל דור נותן לנו לפעמים דבר שנראה בבחינת "קללה", כלומר, מילוי הוראותיו מביא למצב קשה. אך עלינו לדעת שלאמיתו של דבר אין כאן קללה אלא ברכה, שכן על-ידי הייסורים האלה נפטרים מייסורים קשים יותר וכיוצא בזה.
(שיחת ש"פ ראה תש"י. תורת מנחם כרך א, עמ' 184)
וקללה (יא,כו)
ולוטין (תרגום אונקלוס)
וחילופא (תרגום ירושלמי)
המטרה של ייסורי הגלות ("קללה") היא לזכך את ישראל ולהכינם לגאולה, ככתוב (עקב ח) "ה' אלוקיך מייסרך . . ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה". והנה תרגום אונקלוס נקרא "תרגום בבלי" (תוספות מנחות מד, א ד"ה כל), ובהעלם והסתר של בבל אין הכוונה הפנימית של ייסורי הגלות מורגשת וניכרת; לכן מתרגם "קללה" כפשוטו – "לוטין" (קללה בלשון ארמי). ואילו תרגום ירושלמי הוא תרגום ארץ-ישראל, שבה אלוקות בגלוי וניתן להרגיש את הטוב הפנימי שבייסורי הגלות; לכן תרגם "וחילופא", שכן גם הקללה ברכה היא, אלא שאופן המשכת הברכה מתחלף ומשתנה.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 133)
בכל אוות נפשך תאכל בשר (יב,כ)
אבל במדבר נאסר להם בשר חולין (רש"י)
כשהיו ישראל במדבר, מנותקים מהעולם, לא אכלו "בשר חולין", היינו שלא עסקו בבירור ובהעלאת ענייני החולין של העולם. ואילו משנכנסו לארץ החלו לעסוק בעבודת הבירורים, ואז הותר להם "בשר חולין". זהו שנאמר בתחילת פסוקנו "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך": עם הכניסה לארץ ניתנה לישראל הרחבה רוחנית, היינו כוחות מיוחדים, שיאפשרו להם לברר גם את החולין ואת החומריות.
ואף בעבודת האדם כן: כשהאדם קם בבוקר הוא עדיין ב"מדבר", ואסור לו לאכול, שכן אין בכוחו להעלות את המאכל לקדושה; ורק לאחר התפילה, שהיא בבחינת "ארץ-ישראל", ביכולתו להעלות ולברר גם "בשר חולין".
(לקוטי שיחות ד עמ' 1109)
רק חזק לבלתי אכול הדם (יב,כג)
שהיו שטופים בדם . . דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך . . להתחזק במצוות (רש"י)
רבי יהודה, מלשון הודאה וביטול, מדבר על דרגה נמוכה בעבודה – האדם הוא בעל מידות בהמיות ועליו לבררן ולשנותן. שכן המשמעות הפנימית של אכילת דם היא התעבות המידות, שהרי הדם הוא הנפש, ואכילת דם מחברת את נפש האדם עם נפש הבהמה.
לעומת זה, עבודתו של בן עזאי היתה מתוך "רצוא" ותשוקה להתעלות, כאומרו "נפשי חשקה בתורה" (יבמות סג), והוא מפרש את הכתוב על-פי אופן עבודתו: על האדם להתחזק ולהתעלות ולהאיר את נפשו על-ידי קיום המצוות (להזהירך מלשון זוהר).
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 51)
כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת (יג,ד)
השאלה מפורסמת: אטו לניסיון הוא צריך כדי לדעת? והלא הכול גלוי וידוע לפניו.
אלא מטרת הניסיון היא "לדעת", להעלות את האדם לדרגת דעת והרגשה באלוקות. שכן הניסיון מנַגד וסותר לעבודת ה', ומזה מובן שיש בו ניצוץ אלוקי נעלה ביותר (על-פי הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה יותר); וכאשר אדם עומד בניסיון ומגלה ניצוץ זה, מאיר גילוי אור בנשמתו והוא זוכה לבחינת דעת.
(לקוטי תורה דברים עמ' יט)
מוסיף כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
עניין זה נזכר דווקא כאן, ולא בניסיונות אחרים בתורה (כגון ניסיון העקידה או הניסיון במרה), שכן הניסיון הוא בתחום האמונה והדעת: הקב"ה מאפשר לנביא השקר להראות אות ומופת כדי לבחון את מידת אמונתו של האדם. מובן אפוא שהעמידה בניסיון כזה מביאה לבחינת דעת ביתר שאת ויתר עז.
(דרך מצוותיך עמ' 372)
אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון (יג,ה)
"אחרי ה' אלקיכם" – היינו ההתבוננות בביטול העולמות, שאינם אלא בחינת "אחוריים" בלבד, מאחר שנתהוו מזיו והארה, שהוא כאין ואפס לגבי מהותו ועצמותו יתברך. "תלכו" – התבוננות זו מביאה לאהבת ה', "הליכה" ורצוא לאלוקות. "ואותו תיראו" – ההתבוננות בהפלאת מהותו ועצמותו יתברך, שמביאה ליראה. "ואת מצוותיו תשמרו" – קיום המצוות. "ובקולו תשמעו" – לימוד התורה ("קול", שמורה על ירידה והמשכה, רומז לירידת התורה לעולם הזה). "ואותו תעבודו" – בשינוי הטבע והרגילות, שכן רק מי שעושה יותר מהרגלו נקרא "עובד אלקים" (חגיגה ט). "ובו תדבקון" – במחשבה דיבור ומעשה. לכן נאמר ציווי זה בלשון רבים, כי הוא מתייחס לשלוש הבחינות האלה. ונאמר "תדבקון", שכן גם העשייה הגשמית צריכה להיות קודש לה', והדבר נרמז ברגל הארוכה של נ' סופית.
(לקוטי תורה)
וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)
יכול אפילו יהא יושב ובטל, תלמוד לומר בכל אשר תעשה (ספרי)
אמנם הפרנסה באה מברכת ה', אבל בכל-זאת עלינו לעשות כלי בדרך הטבע לברכה זו. שכן הברכה באה משם הוי', מקור כל הברכות, והיא חייבת לעבור דרך שם אלוקים, בגימטרייה 'הטבע'.
ומכיוון שהעיקר הוא ברכת ה', כמובן, לא הכלי, יש להיזהר שעסק הפרנסה לא יהיה על חשבון תפילה בציבור וקביעת עיתים לתורה; לא ייתכן לייחס יותר חשיבות לכלי מאשר לברכה.
(קונטרס ומעין עמ' 126)
מהחל חרמש בקמה (טז,ט)
פעם אחת התלוננו חסידים לפני אדמו"ר מהר"ש, שהמשפיע בעירם נוהג בהם ביד קשה.
כשנכנס המשפיע ליחידות, אמר לו הרבי:
"מהחל חרמש בקמה". צריכים לשבור את ה"קמה", הגאווה והישות, באמצעות "חרמש" – היינו תעניות וסיגופים. אולם כל זה הוא כלפי עצמך; ואילו כלפי הזולת נאמר (תצא כג) "וחרמש לא תניף על קמת רעך".
(מפי השמועה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
