במבט ראשון לא ניכר עליו כי הוא יהודי. ראשו גלוי, לחייו מגולחות למשעי, ולבושו כאחד מזמרי האופרה בימים ההם. מר ליבר היה זמר אופרה נודע ברוסיה של שנות השלושים. אולם בליבו-פנימה זכר את מוצאו וייחוסו. סבו היה רבי אברהם ה'מלאך', בנו של המגיד ממזריטש.
בימים של שגרה לא העז לבטא את עובדת יהדותו. הדבר היה עלול לסכן את מקצועו ושמו, ואף לעורר עליו את אנשי הבולשת. אולם בימים הנוראים חזר אל עמו ואל בית-הכנסת.
לעובדי חברות ממשלתיות ניתן חודש חופשה בשנה. יהודים שעסקו בזמרה, היו מתכננים חודש זה לחודש החגים, כדי להיות חזנים בתפילות הימים הנוראים. כדי שלא להסתכן, היו נוסעים למרחקים למלא את התפקיד הזה.
כך קרה שבאחד מימי חודש אלול הגיע מר ליבר ליקטרינוסלב [=דנייפרופטרובסק], והציע את עצמו לחזן בימים הנוראים.
ביקטרינוסלב התגוררו יהודים רבים, אך רק בית-כנסת אחד נותר פעיל, לאחר שהשלטונות סגרו את רוב בתי-הכנסת. הסיבה הרשמית שבית-הכנסת הזה נשאר פעיל הייתה, שמתפללי בית-כנסת הם פועלים ובעלי-מלאכה. גבאי בית הכנסת היה חייט, הגזבר – סנדלר, וכך הלאה.
בבית-הכנסת הזה התפלל גם רבה הראשי של העיר, רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש).
באותה עת הגיע ליקטרינוסלב עוד יהודי, שאף הוא הציע את עצמו לתפקיד הנכבד. הלה היה בעל חזות יהודית ומלומד יותר, בן למשפחת הרבנים שפירא הידועה מסלאוויטה.
שניהם הצהירו כי התפילה בסביבה יהודית חשובה להם מאוד, ומכיוון ששמעו על אישיותו הדגולה של רב העיר ועוז-רוחו, באו ליקטרינוסלב. גבאי הקהילה הפנו אותם אל הרב.
הרב, בעיניו הבוחנות, קלט מיד כי מר ליבר רואה בחזנות בעיקר פרנסה, אך החליט להתעלם מכך. הוא ידע, כי גם יהודים כאלה, כאשר ניתנת להם ההזדמנות לשפוך את נפשם בתפילה, יפרצו מתוכם כל הרגשות שהצטברו בליבם במשך השנה.
הוא הודיע להם כי הוא מקבל את שניהם להתפלל בבית-הכנסת, בימים הנוראים ובחג-הסוכות. הרב העמיד אותם על חשיבות תפקידם, לעורר את לב הקהל על-ידי תפילתם, ולחזק אצלם את הרגש היהודי.
הימים הנוראים הגיעו, ופתאום צצה בעיה. רבים מהמתפללים אולצו על-ידי השלטונות ללכת לעבודה בראש-השנה וביום-הכיפורים. הם הביעו את צערם לפני הרב, וביקשו למצוא פתרון בעבורם. רבי לוי-יצחק מצא עצה. הוא קבע מניין ראשון, שיתחיל את התפילה בשעה מוקדמת מאוד, ויסיים את התפילה בשעה שמונה, ומיד עם סיום התפילה יוכלו המתפללים לצאת לעבודתם...
מר ליבר ועמיתו, שהושפעו מאישיותו הכבירה של רבי לוי-יצחק, מילאו את תפקידם בחרדת-קודש. תפילותיהם בימים הנוראים אכן בקעו מעומק ליבם ובהשתפכות הנפש, ועוררו את כל שומעיהן.
בהגיע יום-הכיפורים קיננה בליבו של רבי לוי-יצחק עוד דאגה. הוא ידע את אורחות בתי-הכנסת באותו זמן, שממהרים לסיים את תפילות היום הקדוש מוקדם. את תפילת הנעילה היו מסיימים קודם הזמן, וכך נכשלו המוני העם באיסור אכילה ומלאכה לפני צאת היום הקדוש.
רבי לוי יצחק תיאם זאת בשקט עם החזנים. הללו האריכו מאוד בתפילות, למרות התרעמות רבים בקהל. כאשר הגיעו לתפילת נעילה, כבר לא נותר זמן רב עד צאת החג.
עם סיום היום הקדוש קשה היה לרבי לוי-יצחק להיפרד מאווירת הקדושה. אחרי שתיית כוס תה ישב להתוועד בביתו, כאשר אורחים רבים מאזינים לדברים הנלבבים, שקלחו מפיו עד השעות הקטנות של הלילה. דבריו נסבו בעיקר על היוקר של הנשמה היהודית, ולדוגמה ציין את היהודים שהוכרחו לעבוד בימים הנוראים.
"היהודים האלה, שהגיעו בסיום עבודתם לתפילת נעילה, לא יכלו להיכנס מרוב הצפיפות בבית-הכנסת, שהיה מלא מפה אל פה. הם נאלצו להתפלל בחוץ, ברחוב, עייפים ויגעים מהצום ומהליכה מרחקים גדולים ברגל, ומלאים צער וכאב-לב על שהוכרחו לעבוד בראש-השנה וביום הקדוש. כך עמדו והתפללו, מתוך שיברון-לב שאין לתארו".
בדברו על היהודים האלה בכה הרב בכי תמרורים. עם זה ביטא את השמחה והנחת הנגרמות למעלה מהתעוררותם הרוחנית, והיה אומר כל העת: "בוא וראה מהו יהודי!".
גם את ימי חג-הסוכות ושמחת-תורה בילו שני החזנים במחיצתו של רבי לוי-יצחק. בלילות החג התאספו בביתו כל מי שרצה לשמוח בשמחת החג. בתחילה נכנסו בחשש, מפני עיניים זרות, אך בתוך הבית נסחפו מיד בשמחה הגדולה שהרב הקרין, עד ששכחו לגמרי את העולם החיצוני.
בשובם לביתם כתבו החזנים מכתב תודה לרבנית חנה, אשת רבי לוי-יצחק. שניהם תיארו תופעה נפלאה שכמותה לא ראו מעולם: בשעה שהרב שמח ורקד בשמחת-תורה, בכה בכי פנימי שאי-אפשר לתארו...
מר ליבר הוסיף, כי השינוי לטובה שהתחולל בו בימי שהייתו ביקטרינוסלב, נזקף לזכותו של רבי לוי-יצחק.
(לרגל יום ההילולא של רבי לוי יצחק שניאורסון, בכ"ף במנחם-אב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
