האם יכול יהודי בימינו לסמוך על דברי הקדמונים שפירשו כי האמונה באחדות ה' אינה סותרת את היותו בעל גוף ותמונה? * כיצד יש ליישב את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד? * לאחר שהתגלה לכול שהחסידות רק הוסיפה ביראת-שמים ובקיום המצוות – ברור שטעו אלו שפסקו נגד לימודה, ועבודת ה' יכולה להתקיים רק על-ידי לימוד החסידות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בהמשך למוזכר . . אודות פנימיות התורה שהיא חלק בתורה, שכשם שהרמב"ם פוסק ש"האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה", ונקרא כו', כן הוא גם (מאותו טעם) בנוגע למי שמודה בכל חלקי התורה חוץ מחלק אחד בתורה, שנקרא כו' – ישנם כאלה שמתייראים ("זיי שרעקן זיך") מהתבטאות כזו, באומרם שמצינו גדולים וטובים שהיו סבורים כן!
והמענה לזה – שעניין זה (ככל עניין) מובהר ("באווארנט") בכיוצא בו בנגלה דתורה (שבזה הכול מודים), כדלקמן.
ב. ובהקדמה1:
היום מודים הכול – ללא חילוקי דעות – שלא שייך עניין של גשמיות אצל הבורא, שכן, גשמיות ובורא הם שני הפכים, ואם יפרש מישהו המקראות "יד ה'" "עיני ה'" "ותחת רגליו" וכיוצא בזה כפשוטם (שיש לו גוף), הרי זה כפירה באחדותו יתברך, "שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם . . לא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות . . אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות .. ואילו היה היוצר גוף וגויה היה לו קץ ותכלית .. וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכוחו קץ וסוף, ואלקינו ברוך שמו הואיל וכוחו אין לו קץ . . אין כוחו כוח גוף, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגוף כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד"2.
ובהתאם לכך פוסק הרמב"ם בהלכות תשובה3: "חמשה הן הנקראים מינים . . והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה וכו'".
אבל הראב"ד השיג עליו, וזה לשונו: "למה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות כו'".
והאמת היא ששניהם – הרמב"ם והראב"ד – צודקים בדבריהם:
כיוון שיהודי צריך להאמין ולידע ש"אלקה זה אחד הוא ולא שנים כו'", כמו שכתב הרמב"ם2 ש"ידיעת דבר זה מצוות עשה שנאמר4 ה' אלקינו ה' אחד", הרי, אם מעלה על דעתו עניין הגורם שניות, היפך עניין האחדות (ה' אחד), הרי זה מינות ואפיקורסות (עניין של עבודה זרה). ולכן פוסק הרמב"ם ש"האומר .. שהוא גוף ובעל תמונה" – שמציאות של גוף, צורת הגוף וכוח גוף (ששייך בזה שינויים וכו'), הוא היפך האחדות האמיתית – נקרא "מין".
ומה שכתב הראב"ד ש"כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות כו'" – הרי זה משום שבאותו זמן היו רבים שלא הבינו שיש בכך סתירה לאחדות ה', והיו סבורים שאפשר ללמוד המקראות "יד ה'" "עיני ה'" כפשוטם (כפי שלומדים ב"חדר" עם ילד קטן) ולהאמין בתכלית בה' אחד, וכיוון שלדעתם אין זו סתירה לאחדות ה' (אף שלאמיתו של דבר טעות היא בידם), אי אפשר לקרותם בשם "מין"5.
- על-פי דין אי-אפשר להתחשב במחשבת וכוונת האדם, שהרי בית-דין אינו יודע מה נעשה בלב האדם6, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות7, "האדם יראה לעינים"8, ובמילא, אדם האומר ומכריז בגלוי דברים שתוכנם שניות בבורא יתברך, היפך האחדות, הרי זה בגדר של מינות; אבל, "ה' יראה ללבב"שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת., ובראותו שדברים אלו נאמרו מפני הטעות בפרט מסוים, ובדעתו ומחשבתו של האדם האומרם אין זה בסתירה לאחדותו יתברך, ולא עוד אלא שמסתייע בכך שיש לו במה להיאחז ("ער האט זיך אין וואס צו אנהאלטן"), כפי שנתפס בשכל הגשמי, ללא צורך להתייגע בהבנת דברים מופשטים – שייך שפיר לומר שלמעלה לא יחשב בגדר "מין".
אמנם, לאחרי שעניין זה (שמציאות של גוף היא בסתירה לעניין האחדות) הובהר והוסבר על-פי שכל,
- [מי שאינו בר-שכל, ילד קטן, לא דורשים ממנו מאומה, אבל מי שכבר נתגדל ונעשה בר-שכל, חייב הוא להשקיע בלימוד התורה כל כוח שכלו עד כמה שידו מגעת, כפסק-דין רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה9] -
אזי מתבטלת ההתנצלות שבדברי הראב"ד, ושוב אין מקום לילך "בזו המחשבה", כיוון שהכול יודעים שזהו בסתירה לעניין האחדות.
ג. וככל הדברים האלה – כן הוא גם בנוגע ללימוד תורת החסידות:
בדורות שלפנינו, כאשר היו כאלה שחשבו שאין צורך בלימוד תורת החסידות ("מ'קען אויסקומען אן חסידות"), ולא עוד אלא שחששו שכתוצאה מלימוד תורת החסידות עלולים להתרחק וסוף-כל-סוף להתנתק מלימוד התורה וקיום המצוות כדבעי – לא היה נחשב הדבר כהיפך האמונה בכל התורה [כמו "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד כו'", ועל אחת כמה וכמה חלק מסוים בתורה], משום שהתנגדותם לתורת החסידות לא היתה אלא בגלל הטעות שלהם שלא ידעו שזהו חלק בתורה, ולכן צעקו בכל עוז שאין חפצים בכך.
אמנם, בבוא הזמן שתורת החסידות נתפרסמה בכל העולם כולו, והכול מודים שזהו חלק בתורה [ה"פלוגתא" אינה אלא אם לימוד זה שייך לכל ישראל, לרוב, למחצה, או למיעוט בלבד, אבל הכול מודים שזהו חלק בתורה], ומבינים על-פי שכל שאי-אפשר ללמוד גליא דתורה ללא סתים דתורה, כיוון שללא סתים דתורה אין קיום לגליא דתורה, כשם שאין קיום לגוף, "גופי תורה", ללא הנשמה, "נשמתא דאורייתא" (כלשון הזהר10) – אזי נחשבת ההתנגדות לתורת החסידות, חלק בתורה, ככפירה בכל התורה ח"ו, שזוהי מרידה ח"ו במלך מלכי המלכים הקב"ה!
ובדקות דדקות – הר זה גם כפירה באחדותו יתברך ח"ו:
איתא בזהר11 "תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא-בריך-הוא אורייתא וישראל, וכולהו דרגא על דרגא סתים וגליא", היינו, שהדרך להתקשרות ישראל עם קוב"ה היא על-ידי התורה: על-ידי גליא דתורה מתקשרים עם גליא דקוב"ה, ועל-ידי סתים דאורייתא מתקשרים עם סתים דקוב"ה12.
ובמילא, כאשר מחלקים ומפרידים סתים דאורייתא מגליא דאורייתא, הרי ה"בכן" היוצא מזה הוא שגם בנוגע להקב"ה אומרים ש"דין הניין לי"13, גליא דקוב"ה בלבד ("פון גליא דקוב"ה האלט ער" [=מגליא דקודשא-בריך-הוא הוא מרוצה...]), ובנוגע לסתים דקוב"ה מתייחסים באופן אחר ח"ו – היפך "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"4, אחדות אמיתית, שלא שייך לחלק ח"ו בין גליא לסתים.
ונמצא, שהחלוקה בין גליא לסתים באורייתא ש"מתקשר ביה בקוב"ה", היא, בדקות דדקות בגדר התואר שכותב הרמב"ם בפסק-דין הנ"ל בנוגע לאמונה באחדותו יתברך!
ד. אלא מאי, הטענה היא שישנם גדולים וטובים שלא יודעים מזה – גדולה הרחמנות עליהם ("איז אויף זיי א געוואלדיקע רחמנות") שלא ראו מאורות!
וכיוון שכן, מצווה על כל אחד ואחד להאירם ב"מאור" שבתורה14 – להסביר להם הצורך וההכרח בלימוד תורת החסידות, שכן, ללא תורת החסידות, יכולים להיות יהודים כשרים, "מאמינים בני מאמינים"15, אבל יכולים לחיות מאה ועשרים שנה בטעות, מבלי לדעת שכל ימיו לא ידע הפירוש האמיתי ב"ה' אחד", ולא ידע מהי "תורה אחת", ובמילא לא ידע גם מהו תפקידו האמיתי בתור "גוי אחד בארץ"16 (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר שיצא-לאור לקראת י"ט כסלו17).
וכשיסבירו זאת – ובברכתו של רבינו הזקן בודאי יצליחו – ברור הדבר שסוף כל סוף יבינו כולם שצריכים ללמוד פנימיות התורה וילמדו פנימיות התורה, ואז – "מלאה הארץ דעה את ה'"18.
וכאשר יגיעו להכרה זו, שאז תהיה האחדות של סתים דאורייתא עם גליא דאורייתא, ועל-ידה גם האחדות של גליא דישראל עם סתים דישראל [שהסתים דישראל הוא תכלית הטוב, כמו שכתוב בתניא19 ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"], ועל-ידי זה גם האחדות עם גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה – אזי יהיה כן גם בנוגע ל"קץ" – שעם היותו עכשיו סתים, "לבא לפומיה לא גליא"20, הרי, כאשר יחברו למטה הסתים עם הגליא, יהיה כן גם למעלה, שה"קץ" יומשך מסתים לגליא, ובמילא תבוא הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
* * *
ה. בהמשך21 למדובר לעיל אודות לימוד החסידות – יש להוסיף ולהבהיר:
עדיין ישנם כאלה [הם אמנם הולכים ומתמעטים, ברוך השם, אבל עדיין נשארו קצת מהם] שכאשר מדברים עמם אודות לימוד החסידות – טוענים הם שצריכים להתנהג באופן ד"נהרא נהרא ופשטיה"22.
כל חוג – טוענים הם – צריך לילך לאורם של גדולי-ישראל שנתקבלו אצלו בתור פוסקים. ובמילא, מבלי להיכנס לשקלא-וטריא להכריע בין ראשוני וגדולי האחרונים מי מהם גדול ממי, הרי, כשם שכאן הולכים לפי שיטת ופקודת רבינו הזקן, באותה מדה מוכרחים הם ("זיי זיינען געבונדן") – ללא נפקא-מינה כיצד מתקבל הדבר בשכלם הם – לציית לאלה שקיבלו על עצמם בתור פוסקים.
וכיוון שפלוני בן פלוני – שאותו קיבל בתור פוסק – פרסם בשעתו פסק-דין שבו קבע שדרך החסידות היא ליחידי סגולה בלבד, וגזר גזירה שלא לעסוק בתורת החסידות – שוב אינו צריך לקבל את השיטה של תורת החסידות.
והמענה לזה – מובהר גם הוא בנגלה דתורה23, כדלקמן.
ו. ובהקדמה:
גזירות דרבנן – אף שכולם נתקנו מפני הטעם, מכל מקום, יש גזירות שבהם פרסמו חכמים טעם הגזירה, ויש גזירות שבהם לא פרסמו חכמים טעם הגזירה.
והטעם שלא פרסמו חכמים טעם הגזירה – דלכאורה: כיוון שמדובר אודות גזירה שהציבור יכול לעמוד בה [שהרי "אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה"24], ויש טעם לגזירה, אם כן, מה ראו חכמים שלא לגלות הטעם? – משום שאילו היו מפרסמים טעם הגזירה, הרי, אם יתבטל הטעם תתבטל הגזירה, ולכן לא פרסמו הטעם, כדי להבטיח את קיומה של הגזירה ללא-תלות בטעם25.
ונמצא, שגזירה שנתפרסם טעמה, כשבטל הטעם, אזי בטלה הגזירה, ובזה גופא – כשבטל הטעם רק לאחר זמן, יש מקום שיישאר הדבר בגדר מנהג, בגדר ד"שוויה אנפשיה", וכיוצא-בזה, אבל כשמתברר שהטעם בטל מעיקרו, משום שהיה מבוסס על עדות שקר וכיוצא-בזה, אזי אין מקום כלל לקיומה של הגזירה, כיוון שמלכתחילה היתה בדרך טעות.
ז. ומזה מובן גם בנוגע לענייננו:
החל מזמנו של הבעל-שם-טוב – טענו החסידים בפשיטות גמורה שדרך החסידות היא הדרך העולה בית א-ל, והיא הדרך "לתקן עולם במלכות שד-י"26, להמשיך ולגלות "מלכות שד-י" בעולם הזה, כפי שיתגלה בפועל ובשלימות בביאת המשיח.
וכאשר באו אלה – שקראו את עצמם בשם "מתנגדים"27 – שחששו מדרך זו (מאופן הלימוד, מאופן התפלה וכו') והחליטו לגזור גזירה שאין לילך בדרך זו – היו יכולים לעשות זאת באחד משני האופנים שבגזירות דרבנן: אופן הא' – לגזור גזירה שאין לילך בדרך זו מבלי לפרסם טעם הדבר (שיישאר בחשאי), ואופן הב' – לפרסם הגזירה יחד עם הטעם.
וכאן רואים את ההשגחה פרטית שבדבר – שכאשר פרסמו את הגזירה נגד לימוד תורת החסידות והנהגה בדרכי החסידות, פרסמו מיד באותו מעמד גם את טעם הגזירה – "שוברו בצדו" – החשש שדרך החסידות עלולה לגרום לתוצאות שכללותם הוא הניתוק ח"ו מתורה ומצוות.
ובמילא, חל על זה הפסק-דין בנגלה דתורה שכאשר בטל הטעם, ובפרט כשבטל מעיקרא, בטלה הגזירה ואין לה קיום כלל:
כיום, כשעברו 150-200 שנים לקיומה של דרך החסידות, לאחרי שרואים במוחש שתורת החסידות דרכי החסידות ומנהגי החסידות מביאים תוספת כוח בעבודת השם-יתברך, בלימוד התורה וקיום המצוות – לא זו בלבד שאין מקום לקיומה של הגזירה כיום, אלא יתירה מזה, אגלאי מילתא מלמפרע שמלכתחילה לא היה מקום לגזירה זו, ובמילא הרי היא בטלה ומבוטלת מעיקרא, שכן, מלכתחילה היתה בדרך טעות – בגלל עדות שקר כו', ככל פרטי העניינים שנעשו על-ידי מחרחרי-ריב, החל מהמחרחר-ריב העיקרי – הס"מ... שלא היה יכול לסבול התגלותה של תורת החסידות, ועשה כל הבלבול כו'.
ח. על-פי זה מובן שאין מקום לטענה האמורה ש"נהרא נהרא ופשטיה":
כאשר מישהו טוען שאין ענינו להכריע ולפסוק מי מגדולי-ישראל גדול יותר, אלא, כיוון שקיבל על עצמו בתור פוסק את פלוני בן פלוני שהתנגד בשעתו וגזר נגד תורת החסידות, מוכרח הוא לילך בדרכיו – צריך לידע שפלוני בן פלוני פרסם את הגזירה בטעמה, וכיוון שנתברר שהטעם היה בטל ומבוטל מעיקרו, אזי הגזירה בטלה ומבוטלת מעיקרה.
ויש לומר, שזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת משיחותיו28, שאלה שבשעתם לא הסכימו לשיטת החסידות, הנה עכשיו, בהיותם בארצות החיים, בעולם האמת, שמכירים את האמת לאמיתתה, מתחרטים הם ביותר על זה, ומצטערים ביותר כאשר מישהו (בעלמא דין) מזכיר אותם [לא רק אם סומך עליהם להתנהג כן, אלא אפילו אם רק מזכיר אותם] כמי שהתנגדו לתורת החסידות, ואינם רוצים שיקרא שמם על העניין הזה – כיוון שאגלאי מילתא שמלכתחילה לא היה מקום להתנגדות וגזירה על תורת החסידות.
ט. המורם מכל האמור לעיל:
כבר יצא במופת חי – לאחרי 150-200 שנים לקיומה של דרך החסידות – שלימוד תורת החסידות והנהגה בדרכי החסידות מהווים תוספת כוח בעבודת השם יתברך, בלימוד התורה וקיום המצוות,
ולא עוד אלא שלימוד התורה וקיום המצוות הם פרטים בעבודתו יתברך, ותכלית הכוונה של כל פרטי העניינים היא – כדברי משה רבינו המפורשים בקרא29: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה (כל המצוות, כולל גם מצוות תלמוד תורה) ליראה את ה' אלקינו" – שעניין זה נעשה על-ידי לימוד תורת החסידות30.
הכול מודים שתורת החסידות היא חלק בתורה, ולא עוד אלא שהיא הפנימיות של כל התורה כולה, ובמילא, אלה שלומדים גליא דתורה ואינם רוצים ח"ו ללמוד סתים דתורה, חלים עליהם דברי הזהר11 שמתבטא בחריפות ("א געוואלדיקער ווארט") נגד אלה שלומדים סיפורי התורה כסיפורים בעלמא ללא התוכן הפנימי המוסתר בהם, שמחשיבים את הלבוש (הסיפור) לגוף הדבר.
ויתירה מזה – כמוזכר לעיל (ס"ג) שעל-פי מאמר הזהר "תלת קשרין מתקשרן דא בדא, קוב"ה אורייתא וישראל, וכולהו דרגא על דרגא סתים וגליא", נמצא, שמי שמחלק בין סתים לגליא באורייתא, הרי זה כמו שמחלק בין סתים לגליא בקוב"ה, שזהו היפך אחדותו יתברך האמיתית, ובמילא – על-פי המבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שנדפס לי"ט כסלו17 – הרי זה (בדקות דדקות) עניין של עבודה זרה!...
- האמת היא שיהודי אינו שייך לעבודה זרה, כמבואר בתניא31 שנקודת האמונה היא בשלימות אצל כל אחד ואחד מישראל, אלא שיתכן שהיא אצלו בבחינת שינה ואינה פועלת פעולתה בנוגע להנהגה במחשבה דיבור ומעשה (כל זמן שלא בא לידי ניסיון בדבר אמונה), אבל גם אז נמצאת היא בשלימות, וצריכים לעזור לו לגלותה מן ההעלם אל הגילוי; אך כאשר מתגלית נקודת האמונה, הרי זה פועל גם בנוגע להנהגה במחשבה דיבור ומעשה – "למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אף שאין פיו ולבו שווין רק לבו שלם באמונת ה'"32.
ומזה מובן גם בנוגע לענייננו:
יש להסביר ולהדגיש מלכתחילה שמדובר כאן אודות עניין של אמונה – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – שכשם שסתים וגליא דקוב"ה כולא חד, כך סתים וגליא דישראל כולא חד, וסתים וגליא דתורה כולא חד, ואי אפשר לחלק ביניהם, כך, שמי שרוצה גליא צריך גם סתים.
וכשיפעלו אצלו עניין זה – ומה הפירוש "לפעול"? – לגלות אצלו את נקודת האמונה שתבוא מן ההעלם אל הגילוי – אזי יתבטא הדבר גם בהנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה, שיתחיל לילך בדרך החסידות, כלומר, לא זו בלבד שלומד תורת החסידות, אלא גם מתנהג בדרכי ומנהגי החסידות, כולל ובמיוחד בעניין העיקרי שהוא תכלית כוונת תורת החסידות – לשנות טבע מדותיו33, ונעשה יהודי כפי שיהודי צריך להיות ("ער ווערט א איד ווי א איד דארף זיין").
(מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשי"ב. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"ג (ד) עמ' קפו-קצג, בלתי מוגה)
__________________________
1) חלק משיחה זו נדפסה (בקיצור) בלקו"ש חל"ה ס"ע 28 ואילך.
2) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"א ה"ז.
3) פ"ג ה"ז.
4) ואתחנן ו, ד.
5) ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 79 ובהערה 33.
6) ראה פסחים נד, רע"ב.
7) סנהדרין ו, סע"ב. וש"נ. וראה גם שו"ת נוב"י או"ח מהד"ק סל"ה.
8) שמואל-א טז, ז.
9) ראה פ"א ה"ד. פ"ב ה"ב.
10) ח"ג קנב, א.
11) שם עג, א (וראה סה"מ תרנ"ז ע' כח בשוה"ג).
12) ראה גם תורת מנחם - התוועדויות ח"ב ע' 273. וש"נ.
13) לשון חז"ל - ב"ר פ"ג, ז.
14) ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם.
15) שבת צז, א.
16) שמואל-ב ז, כג. ועוד.
17) ד"ה כל המאריך באחד תרפ"ו (נדפס בסה"מ קונטרסים ח"ג ע' ה ואילך. ולאח"ז בסה"מ תרפ"ו ע' קנא ואילך).
18) ישעי' יא, ט. וראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. הל' מלכים בסופו.
19) ספכ"ד.
20) זו"ח בראשית ח, א. וראה ג"כ זח"א רנג, א. סנהדרין צט, א ובפרש"י.
21) (בסרט ההקלטה חסרה התחלת השיחה, ומהקטע הראשון שלפנינו נראה ש)דובר אודות הענין ד"פדה בשלום נפשי", שצ"ל באופן של שלילת מלחמה ברוחניות, שיש צד שכנגד וצריכים ללחום עמו (לא בידים, אבל) ע"י שקו"ט בשכל, אבל אעפ"כ, כשישנו ענין שמבלבל מישהו, אין ברירה ומוכרחים ללחום בזה.
22) חולין יח, ב. וש"נ.
23) ע"ד האמור לעיל ס"ט (בגוף השיחה).
24) ע"ז לו, סע"א. וש"נ.
25) לשלימות הענין - ראה שיחת ש"פ וישב סי"ב ואילך (לקמן ע' 221 ואילך). וש"נ.
26) נוסח התפלה "ועל כן נקוה".
27) ראה גם תורת מנחם - התוועדויות ח"ב ע' 78. וש"נ.
28) שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ג ס"כ (לקו"ד ח"א מז, א).
29) ואתחנן ו, כד.
30) ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב. אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חכ"ג ס"ע עט ואילך. ע' רפא. ועוד.
31) פי"ח-יט.
32) תניא שם ספי"ט.
33) ראה לקו"ד ח"א נו, א-ב. אגרות- קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תנח ואילך. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
