מכאן אנו למדים שגם דבר טוב, כאשר טמונה בו כוונה נסתרת להסיר על-ידו יהודים מהליכה בדרכי ה' – יש להימנע מלעשותו. אפילו המעשה עצמו הוא ללא דופי, אלא שהכוונה שמאחוריו שלילית – המעשה כולו נעשה פסול.

כשהתורה מספרת על שובם של המרגלים, לא מצאנו שהמרגלים הראו את הפירות ואמרו "כשם שפרייה משונה, כך עמה משונה". להפך, הם הציגו עצמם כממלאים בשלמות את ציוויו של משה רבנו: "ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה".

אלא שמאחורי הדברים עמדה כוונה נסתרת רעה. הם רצו לבסס את אמינותם בעיני בני-ישראל, ולכן הציגו את פרי הארץ ודיברו "קצת אמת". מזימתם הייתה, שכאשר בני-ישראל יאמינו לתחילת דבריהם, יקבלו גם את המשך הדברים "אפס כי עז העם וגו'". כמו-כן קיוו שבני-ישראל ייבהלו מהפירות הענקיים ויאמרו "כשם שפרייה משונה, כך עמה משונה".

יכולנו לחשוב, שכאשר המעשה עצמו אין בו דופי, לא היו יהושע וכלב צריכים להיכנס לבחינת הכוונות והמניעים הנסתרים. הלוא "המעשה הוא העיקר", ולא צריך לבדוק בציציות את כוונת הלב ומחשבת המוח.

התורה מלמדת אותנו, שכוונה נסתרת להוציא דיבה על הארץ הופכת את הדבר הטוב ביותר – קיום ציוויו של משה רבנו – לעניין של עבירה ולשון-הרע. יהודי נדרש לבחון גם את הכוונות שמאחורי המעשה, ואם הכוונה שלילית – להימנע מלתת יד לזה.

ואם כך בצד השלילי, הלוא אמרו חז"ל "מרובה מידה טובה ממידת פורענות". יכולים אנו ללמוד אפוא עד כמה חשובה הכוונה הטובה והמחשבה הרצויה בקיום המצוות. לכן "מצווה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה". כשם שהנשמה אינה פרט שולי בחיי האדם, אלא היא משנה את מציאות הגוף מהפך-החיים לחיים – כך הכוונה הטובה במצוות נותנת חיים למצוות התורה.