נושאים נוספים
	התקשרות 723 - כל המדורים ברצף
	ההכנה למתן תורה – שנאת וביטול הרע
	לדעת את מעלת דורנו
	תשובות ה"נודע ביהודה"
	פרשת במדבר
	"ותן חלקנו בתורתך"
	שלום דובער / רחום וחנון
	הלכות ומנהגי חב"ד

הסתמכות על דברי ה"נודע ביהודה" בנושאים תורניים רבים: מדוע לא מועילה תשובה לחייב בבית-דין? שיעור הפרשת חלה כיצד? עלייה לרגל, ועוד * דברי הנודע ביהודה לגבי תחיית המתים של מתי חו"ל, ותמיהת הרבי על שיטתו * ותשובה נמרצת שכתב לפוסקים על-פי חלום * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בהתוועדות ש"פ עקב תשי"א ('תורת מנחם' כרך ג' עמ' 287) התייחס הרבי למעלת התשובה שמכפרת, הקיימת בזמן הגלות, לגבי זמן הבית:

...כי בזמן הבית לא הועילה תשובה לפטור מעונש את ההורג נפש בשגגה או במזיד, וגם אם עשה תשובה היו מענישין אותו.

ומבואר בשו"ת נודע ביהודה (אורח חיים מהדורה קמא סימן לה), מפני מה לא הועילה תשובה על עונשי בית-דין שלמטה. והטעם, כי תשובה היא דבר שבלב, וכיוון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אין תשובה שבלב מועילה לבטל פסק הבית-דין (של אדם).

מה-שאין-כן לאחר חורבן הבית – וגם ארבעים שנה קודם החורבן – יבנה במהרה בימינו – אשר אז בטלו דיני נפשות, ונשאר רק דין ד' מיתות, שמענישים על זה מלמעלה, הנה אז מועילה התשובה, וכמאמר רז"ל "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'.

אולם יצויין כי ברשימה בלתי מוגה (צוטטה בשולי הגיליון שם) סיפר הרבי סיפור עם הצמח-צדק ולאור זה קבע:

ונמצא, שגם בזמן הזה לא מועילה תשובה בנוגע לעניינים שנמסרו לבית-דין, אבל, בנוגע לביטול העונש מצד בית-דין של מעלה, מועילה התשובה.

הבדל בין שכר הצדיקים לירושה

גם בתחום האגדה מציין הרבי לדברי הנודע ביהודה:

במשנה האחרונה שבסיום שישה סדרי משנה איתא: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות". והקשה התוספות יום טוב: איך מתאים כאן הלשון "להנחיל", השייך בעניין של ירושה? והרבי מרחיב: ומכיוון שירושה אינה קשורה בעבודתו של היורש (שכן הולדתו מהמוריש גורמת לו בדרך ממילא להפוך ליורש) – וכשמדובר במתן שכרן של צדיקים היה מתאים להשתמש בלשון "ליתן" (או כיוצא-בזה)?

התמיהה – מוסיף הרבי – גדולה יותר: במסכת סנהדרין מובא מאמר זה "עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות".

והמפרשים שואלים: מה מוסיף המאמר (בשם אמורא) דסנהדרין שם על המפורש במשנה.

ומתרץ הרבי: המאמר בסנהדרין – שנאמר על-ידי אמורא (=מחכמי הגמרא) מדבר אכן בשכר מצוות – ושם מתאים הלשון ליתן. ואילו בעוקצין (סיום הש"ס) מדובר בדרגת השלימות אליה הגיע הצדיק באמצעות עבודתו, ושלימות זו ("יש המוחלט") באה רק מצד ירושתו של יהודי מהקב"ה. ולעניין זה מציין הרבי ('לקוטי שיחות' כרך ח"י עמ' 49 הערה 31):

וראה שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא חלק יורה דעה סימן קסא.

להפקיע מחיוב או כדי נתינה

בהזדמנות מסוימת ('לקוטי שיחות' כרך ח"י עמ' 181) מביא הרבי את דברי הנודע ביהודה (יו"ד סימן כא) "הפרשת חלה.. שני עניינים.. להפקיע.. אין לו שיעור.. ונתינה יש לו שיעור".

כוונת הדברים:

האריכו מפרשי רש"י בסתירה שבין דבריו לפסוק (שלח טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה", שבה קובע במפורש שאין לחלה שיעור כלל מדאורייתא ("שלא נאמר בה שיעור"), ואילו בפסוק שלאחר-מכן על "תיתנו לה' תרומה" אומר: "שיהיה בה כדי נתינה".

יש מי שפירש (רא"ם) ש"תיתנו" הוא אסמכתא בעלמא; ואילו יש שפירש (גור-אריה) "למצווה הוא דקאמר"; ובעניין זה מחלק, כאמור, הנודע ביהודה בין ההפקעה מאיסור טבל – שם די במשהו, אך כדי לקיים את מצוות הנתינה לכהן, נדרש שיעור של "כדי נתינה".

אולם לאור ביאורו של הרבי עולה שגם ההפרשה מדאורייתא מחייבת חשיבות ("חלה"), ולא די במשהו או בפירורים וכיוצא בזה. כמו-כן מובן, שגם שיעור החכמים קשור לשיעור שאמרה תורה בהפרשה, ולא לנתינה לכהן.

ביאור בדברי הנודע ביהודה

ידועה שיטת המגיד משנה (הלכות שכירות פרק יג הלכה ב') בדעת הרמב"ם, שלאו שיכולים לעבור עליו על-ידי מעשה גמור, הנה גם כשעוברים עליו שלא על-ידי מעשה לוקין עליו;

ומבאר הנודע ביהודה (מהדורה תנינא חלק אורח חיים סימן עו; וכן במלא הרועים ערך לאו שאין-בו-מעשה אות ח) דכלל זה הוא רק אם עובר על הלאו (על-כל-פנים) על-ידי דיבור שהוא קצת מעשה, אבל אם לא היה שם אפילו דיבור – אף שיש לו מחשבת עבירה (כגון המשהה חמצו בפסח ורוצה בקיום חמצו) אינו לוקה.

ביאור זה מבהיר הרבי כך:

אף שדיבור זה עצמו לא גרם מעשה, בכל-זאת, מכיוון שהדיבור הוא (כלשון הנודע ביהודה) "על-כל-פנים קצת מעשה" – בגדר לגרום מעשה, שפיר מענישים עליו דחשיב כ"יש בו מעשה"; מה-שאין-כן מחשבת עבירה שאינה בגדר מעשה כלל, אינה נכנסת בגדר ד"יש בו מעשה".

מסיבה זו – מסיים הרבי – גזרו חכמים שבות מהדיבור בשבת מטעם "שבות כה'".

חלוקת השלל בין יוצאי הצבא לעם שבבית

יש מחלוקת בין מוני המצוות אם החיוב ליטול מכס, שבו נצטוו בני-ישראל במלחמת מדיין, נמנה במניין המצוות. הבעל-הלכות-גדולות סבור שהדבר נמנה במניין המצוות, ואילו הרמב"ם חולק עליו בזה, ולדעתו, מכיוון שאין זו מצווה הנוהגת לדורות, אינה נמנית במניין המצוות.

הרמב"ן בהשגותיו נחלץ להגן על הבעל הלכות גדולות ומפרש כי לדעתו תרומת מדיין היא אכן מצווה הנוהגת לדורות.

על דבריו אלו הקשה בזוהר הרקיע, שהרי מפורש בגמרא (מנחות עז, ב) שתרומת מדיין "אינה נוהגת לדורות".

הנודע ביהודה (מהדורה תניינא יורה דעה סוף סימן רא) מתרץ שרק התרומה מחלק בני-ישראל אינה נוהגת לדורות (כי לדורות אין נותנים חלק מן השבי והמלקוח לעם היושב בבית), מה-שאין-כן התרומה ממחצית תופשי המלחמה נוהגת לדורות (לדעת הבה"ג וכו'), עיין שם בארוכה.

על-פי דבריו אלו של הנודע-ביהודה מבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך יג עמ' 113) מדוע יש אריכות בכתובים על התרומה שלקחו מחלק יוצאי הצבא – כי זה נוגע לדורות. מה-שאין-כן התרומה שלקחו ממחצית בני-ישראל, מכיוון שאינה נוהגת לדורות, מקצר בה [ומציין הרבי שיש תירוץ נוסף של הגאון הרוגוצ'ובי בדרך ההלכה (ב'צפנת פענח' על הפסוק)].

כשבעל-הבית אינו מקפיד – מתי נחשב הפקר?

לעניין עלייה לרגל אם יש בה מצווה בזמן הזה, מציין הרבי ('לקוטי שיחות' כרך כ' הערה 17) לדברי הנודע ביהודה מהד"ת אורח חיים סימן צד שדן בזה.

עוד ב'לקוטי שיחות' כרך כ' עמ' 247 הע' 28; וכשדן הרבי בעניין נזירות שמשון ('לקוטי שיחות' כרך ח"י פרשת נשא עמ' 68 הערות 50-49; ועוד) משתמש בתשובתו של הנודע ביהודה מהדורא תניינא יורה-דעה סימן קנ. וכן בעניין הלכה למעשה בפועל אין למדים מאגדה – מציין הרבי לנודע-ביהודה מהדו"ת חלק יורה דעה סימן קסא.

בנושא אחר (מפסגי אילנות ומנכשי זרעים – בסיום מסכת בבא קמא – הדרנים על הש"ס כרך ב' עמ' שכ): קפידת בעל-הבית ובעל-הבית אינו מקפיד שאז הותר הדבר, מביא הרבי מחלוקת בין שתי סברות:

מחד, סברת הנודע-ביהודה (מהדורה קמא אבן העזר סימן נט) שאי הקפדתו של בעל-הבית הופכת זאת למצב שכאילו הופקר על-ידו. ולפי סברא זו צריך שיהיה זה הפקר לכל אדם ולא רק לפועל או לאיש פרטי. מאידך, האבני מילואים סבור שזה בדומה למתנה, שמכיוון שבדבר מועט עסקינן, כאילו חונן ונותן בעל-הבית לכל מי שייטול זאת, אפילו שלא מדעתו.

"דברי הנודע ביהודה צריכים עיון גדול לאנשים כערכי"

בתשובה ארוכה שכתב הרבי בקיץ תש"ה בעניין תחיית המתים ('אגרות קודש' כרך ב' עמ' עא-עב) מתייחס הרבי בין השאר בפירוט לדברי הנודע ביהודה. להלן תמצית הדברים:

הרבי קובע לגבי "מקומה" של תחיית המתים – "הן הנקברים בארץ-ישראל הן שקברו בחוץ לארץ נשמתם חוזרת לגופם בארץ-ישראל". כמקור הדברים ("ומנא אמינא לה") מביא הרבי את הנאמר במסכת כתובות (קיא,א): אמר רב אלעזר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים. אמר רב אילעא על-ידי גלגול (מתגלגלין העצמות עד ארץ-ישראל וחיים שם). ומקשה: גלגול לצדיקים צער הוא, אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע (והולכין בהם עד ארץ-ישראל ושם מבצבצין ויוצאים).

והנה כיוון דגם צדיקים שנקברו בחו"ל חיים – בהכרח דלר' אלעזר לפי המסקנה גם אותם שבאו לארץ-ישראל על-ידי מחילות נקראים מתים של ארץ-ישראל, כיוון שהנשמה ניתנה בגופם רק לאחר שמבצבצין בארץ-ישראל.

וכיוון שכך – ממשיך הרבי – הרי אין כל הכרח וראיה שמקום הקבורה נוגע לעניין תחיית המתים. ואם-כן שוב יש לומר שגם ר' אלעזר סבירא ליה דהנקברים בחו"ל חיים. "ומובן כפשוטו" מה שכותב השל"ה (שער האותיות סוף אות ק): אמר ר' אלעזר מתים שבחו"ל אינם חיים אלא על-ידי גלגול. והוא כנ"ל. אלא שצדיקים זוכים למחילות ואין להם צער גלגול לארץ-ישראל, מה שאין כן אותם שאינם צדיקים כל-כך, אבל כולם באים לארץ-ישראל – ואז נקראים מתים שבארץ-ישראל – ושם חיים.

ובזה – ממשיך הרבי – גם לר' אלעזר מתפרשת כפשוטה המשנה (סנהדרין צ, א) דכל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא. ומתורצת תמיהת תוספות דיבור המתחיל כל (סוטה ה, א).

וכאן ממשיך הרבי:

והנה ר' אבא בר ממל במסכת כתובות שם פליג על ר' אלעזר ואומר אשר גם בחו"ל יקומו לתחייה. אבל כיוון שכמה אמוראים בסוגיא זו סבירא להו כר' אלעזר או שקלו-וטרו אליביה [=בשיטתו], שמע מינה שהלכה כמותו, וכידוע בכללי הש"ס.

ובהערה 14 כותב:

בנודע היהודה (מהדורה תניינא חלק יורה דעה סימנים רה – רו) כותב – בלי הבאת כל ראיה – דהלכה כר' אבא. ותמה על תמה אקרא דר' אבא יחיד הוא שם. והסוברים כר' אלעזר הם קרנא, ר' חנינא, אחוהי דרבה. וגם רבה ואילפא משמע שם דסבירא להו כר' אלעזר. ור' אילעא ואביי שקלו – וטרו אליביה.

גם בירושלמי (כלאיים וכתובות), בראשית רבה (פרשה צו, ושם נסמן) ובכמה מקומות בזהר מוכח דהנקברים בחו"ל נשמתן חוזרת לגופן לאחר שבאים לארץ-ישראל דווקא כר' אלעזר ולא כר' אבא...

[כאן בין חצאי-עיגול מתפלפל הרבי בדברי הרמ"ז לזוהר, ולאחר מכן חותם:]

סוף דבר: דברי הנודע – ביהודה צריכים עיון גדול לאנשים כערכי.

מדוע לא עלו בעלי התוספות לארץ-ישראל?

וכאן ממשיך הרבי:

כן הביא [=הנודע ביהודה] שם הקושיא מפני מה לא עלו בעלי התוספות לארץ-ישראל כיוון שבזה תלוי עניין תחיית-המתים. ותירץ, בשם בנו, דהתוספות לשיטתיה (שם קי, ב) דעכשיו אין מצוה לדור בארץ-ישראל כיוון דאי-אפשר ליזהר במצוותיה – וגם זה לא זכיתי להבין דהלא הא דדווקא מתי ארץ-ישראל חיים, אינו עניין כלל למצות לדור בארץ-ישראל עתה, אלא לזכות ארץ-ישראל בזמן תחיית המתים. וראיה מוכחת – מהא דיעקב ויוסף הטריחו להיקבר בארץ-ישראל.

ואפשר היה לפרש כוונת הנודע-ביהודה, דמפני הטעם דאי אפשר ליזהר במצוותיה לא רצו בעלי התוספות לעלות לארץ-ישראל, ומבאר דמצינו להתוספות דסבירא ליה טעם זה בעניין מצות דירה בארץ-ישראל – אבל לא משמע כן בלשונו.

בהדרן על מסכת פסחים שערך הרבי בי"א ניסן תשכ"ב (נדפס בהגדה של פסח כ"הוספה"; וכן ב'הדרנים על הש"ס' כרך א' עמ' סג ואילך) עמד על דברי הצל"ח – חיבור של הנודע ביהודה על הש"ס – שמבאר את סיום המסכת ומקשה: מדוע מקדימה הגמרא "פשיטא על פדיון-הבן אבי הבן מברך" כאשר בעיית הגמרא "כהן מברך או אבי הבן מברך" היא רק בנוגע לברכת "שהחיינו". הצל"ח מתרץ זאת בשני אופנים, אך הרבי מקשה על ביאורו ש"אינו מתיישב כל כך בסגנון והמשך העניין בגמרא" ומציג שלוש קושיות.

הרבי התבטא אז כך (שיחות קודש תשכ"ב עמ' 367):

הצל"ח עומד על כך אולם במחילת כבוד תורתו!...

ועוד שם (עמ' 368):

מה שיותר אינו מובן הם דברים שאפילו אחרי תירוצו של הצל"ח לא נתבארו (הצל"ח אינו מבארם)...

"וידוע תשובת הנודע-ביהודה בזה"

את התשובה האמורה הזכיר הרבי עוד פעמים רבות. אחת מהן בשנת תשמ"ב (בהתוועדות ש"פ מטות מסעי – 'תורת מנחם' התוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1972 ואילך), כאשר עסק הרבי בביאור מאמרו של יהושע בן פרחיה בפרקי אבות (פרק א' משנה ו') "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

תוכן הביאור היה: בראות יהושע בן פרחיה את תוצאת הנהגתו עם "אותו האיש" ("דחפו לישו בשתי ידיו") הדגיש ואמר שלמרות שעל-פי דין אין ללמד עליו זכות, מאחר שדינו היה של מסית ומדיח, מכל-מקום, מצד "מילי דחסידותא" – הנהגה שלפנים משורת הדין – יש ללמד עליו זכות.

על ביאור זה של הרבי שאלו בגיליון 'הערות התמימים ואנ"ש' מוריסטון (גליון מא (ערב) הערה ב) מהמסופר בגמרא (סנהדרין מג, א – כפי שנדפס מחדש בחסרונות הש"ס) שגם כאשר החליטו להכריז – קודם המתתו – ש"כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו" (כי למרות שדינו היה של מסית ומדיח – "שכישף והסית והדיח את ישראל" וההלכה קובעת שאין טוענין למסית – אך מאחר והאיש היה "מקורב למלכות" ולא רצו שהמלכות תבוא בטענות שעיוותו את דינו בכך שלא חיפשו עליו לימוד זכות) – הרי לפועל "לא מצאו לו זכות". וכיצד, לפי ביאורו של הרבי, תובע יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם (כולל אותו האיש) לכף זכות"?!

שאלה זו תירץ הרבי בהתוועדות שבת פרשת דברים-חזון תשמ"ב (הדברים הוגהו על-ידו ונדפסו ב'התוועדויות תשמ"ב' כרך ד' עמ' 1966 ואילך, וכן בספר 'קובץ "והאר ענינו בתורתך" עמ' צד-צה. צו-צז):

קושיא זו מעיקרא ליתא, כי מדובר כאן אודות ב' ענינים שונים בלימוד זכות:

בגמרא מדובר אודות לימוד זכות שיבטל את עונשו בבית-דין של מטה, ולימוד זכות כזה – "לא מצינו לו" אבל יהושע בן פרחיה מדבר אודות לימוד זכות בנוגע לבית-דין של מעלה וידוע תשובת הנודע ביהודה בזה (מהדורא קמא חלק אורח חיים סימן לה), או בנוגע ל"הוי שפל רוח בפני כל האדם", וכיוצא בזה.

הרבי ממשיך:

בתניא יש פרק שלם (פרק ל') המבאר פרטי החשבון ד"הוי שפל רוח בפני כל האדם" – על-ידי-זה שמלמד זכות על פלוני שמה שנמצא במעמד ומצב גרוע וירוד כל כך, אין זה באשמתו.

אמנם – מדגיש הרבי – ומובן בפשטות, זה הוא בנוגע להוי שפל רוח וכיוצא-בזה לבית-דין של מעלה, אבל לא בנוגע לעונש דבית-דין של מטה. כלומר, כאשר בית-דין של מטה מוצאים שהוא "הסית והדיח את ישראל" עונשין אותו ככתוב בתורה.

ויתרה מזו: באם עשה תשובה וקידש את האשה על-מנת שהוא צדיק גמור – עונשין אותו והאשה מקודשת.

עלייה לרגל באין לו קרקע

במקום אחר, בעניין עלייה לרגל, מציין הרבי [ב'רשימות' (חוברת ק עמ' 28)] לתשובתו של הנודע ביהודה (מהדורה תנינא אורח-חיים סימן צד). הכוונה למבואר שם על כך שהרמב"ם משמיט את התנאי שיש צורך בקרקע – כדברי רב אמי במסכת פסחים דך ח' עמ' ב: אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך.. אמר רבי אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל.

הרבי מציין שכבר "שקלו וטרו" בזה "נושאי כלי היד" כגון המגיד משנה "ובנודע ביהודה"; ומצטט את דברי הנודע ביהודה שם:

"ואשר תמה במכתבו על שהשמיט הרמב"ם הך דינא דר' אמי.. והרבה לתמוה בזה שהרי לא מצינו פלוגתא על ר' אמי, והלא שם במקומו מצינו חולק וכו', עיין שם בארוכה".

"שנה" ו"שלמות" 

לתשובה מיוחדת של הנודע ביהודה (מהדורה קמא אבן העזר סימן כ), מציין הרבי לגבי המושג "שנה", בבואו לבאר את משמעות המושג שלימות. שלימות – היינו, שלמרות שגם בלאו-הכי לא חסר בדבר כלום, מתווספת בו שלימות על-ידי ההוספה.

דוגמה לכך דברי הגמרא (ערכין לא, א) ש"תמימה" הוא "להביא את חודש העיבור", למרות שגם ללא חודש העיבור נקראת היא בשם "שנה". כאן מציין הרבי לדברי הר"ן במסכת נדרים סג, א, לתשובת הנודע ביהודה שדן בדברי הר"ן והרשב"א. ומוסיף לציין לדברי הצמח-צדק באור התורה לתהילים.

לא ניתן לפסוק על-פי דברי חלומות!

בהזדמנות מסויימת ('רשימות' חוברת קמו עמ' 18) רשם הרבי הערות לדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעניין תורה לא בשמים.

בין המקורות ציין ל"נודע ביהודה [מהדורא תנינא] יורה דעה [סימן] ל'" בעניין דג ברבוטא. שם, במענה על השאלה "למה נתגלה לר' אפרים בחלום לאוסרו [=דג זה]. . והא עדות בעלי התוספות בודאי אמת שראו בעיניהם [=והתירוהו] כו'", כתב:

"אני אומר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ומעולם לא שמעתי להוכיח דין מבעלי החלומות הזה, וחלומות שוא ידברון.

"ואם שרבינו אפרים ז"ל היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו שנאמר לו בחלום שהתיר השרץ והיה חושש פן יש ממש בדבר והיה תולה זה על שהתיר דג ברבוטא, מכל מקום, אם היה מתאמת לר' אפרים שיש לדג זה קשקשים כמו שנתאמת דבר לבעלי התוספות, היה תולה פתרון חלומו על עניין אחר שהיה מתיר והיו חושש לו. אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא אין בו ממש.

"ואני שואל למעלתו למה לא בא בעל החלום הזה לשאר בעלי התוספות ולרבינו-תם ולגדולי הפוסקים אשר התירו ברבוטא ולגלות להם להיות נראה מה יהיו חלומותיו . . וכן פסק הרמ"א ביורה דעה סוף סימן רנ"ט בא לו בעל חלום . . ואמרו דברי חלומות לא מעלין וכו'".