מדוע התברך ר' אליעזר בלשונות של היפך הברכה ולא באופן גלוי? * שלוש עצות בחסידות לייסורים, אבל בכוח פנימיות התורה הם מתבטלים לכתחילה * כוחו של רשב"י שגילה את הפנימיות והטוב בכל דבר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות1 יום השבת איתא2: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". "ערב שבת" כאן אינו יום ששי דוקא, אלא בכל ימי השבוע העבר, החל מיום ראשון בשבוע, יש להתחיל להתכונן לשבת3.
ולכן בכל יום מימי השבוע, החל מיום ראשון, אומרים "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכן הלאה, דהיינו שמונים את הימים עד לשבת הבאה4. ובפרט על-פי מה שכתב הרמב"ן על הפסוק5 "זכור את יום השבת לקדשו", שבספירת הימים עד לשבת הבאה מקיימים את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו".
ולכן מצינו גם6 שהתפלות של כל ימי השבוע עולים בשבת7.
ואין זה בסתירה לדברי הגמרא8 שרק הימים האחרונים בשבוע, מיום רביעי ואילך, יש להם שייכות ליום השבת, אבל הימים הראשונים בשבוע יש להם שייכות לשבת שלפני זה – שמטעם זה אפשר לעשות הבדלה, אם שכח וכו', ולהעביר את הסדרה "שנים מקרא ואחד תרגום" עד יום שלישי בשבוע הבא – כי הם ב' עניינים נפרדים, כמבואר במקום אחר9 שישנם המשכות השבת שהם רק עד ג' ימים (קודם השבת ולאחר השבת)10, אבל לעניין מה שצריך להיות עולה ונכלל בשבת – הרי כל ששת ימי החול שלפני השבת הם הכנה ועולים בהשבת הבאה לאחריהם.
על-פי זה, הרי בשבת זו היא העלייה וההתכללות של ל"ג בעומר – יום ההילולא ויום השמחה של רבי שמעון בר יוחאי.
* * *
ב. בליקוטי11 תורה פרשתנו12 מבואר, שכל עניני התוכחה הם באמת ברכות (לדוגמא: "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"13 – פירושו שכל עשר כוחות הנפש ישתתפו באפיה בתנור ובחמימות הבאה מהתבוננות ב"אחד") – אלא שלהיותן ברכות נעלות ביותר, אין ביכולתן לבוא בגילוי, ולכן נאמרו באופן זה.
הצמח-צדק מביא שם14 בהגהה, שזהו גם הפשט בסיפור הגמרא15, שרבי שמעון בן יוחאי16 שלח את בנו אל רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכוהו. כשבא אל ר' שמעון, מסר לו מה שאמרו לו, והתאונן שלכאורה הם עניינים שהם ההיפך מברכות, אמר לו ר' שמעון שבאמת "הנך כולהו ברכתא נינהו", ופירש לו את כל הברכות.
ולכאורה, מדוע אמנם בירכוהו בלשון שאפשר לפרשו באופן אחר? – אומר על כך המהרש"א17 שהיה זה "לחדודי". והצמח-צדק אומר ש"יותר נראה כפשוטן, לפי שהברכה באופן זה היא מבחינת סתום".
ג. לכאורה, כיוון שהם ברכות נעלות שבהכרח שיבואו בהעלם, איך היה יכול ר' שמעון בן יוחאי לפרשם בגלוי?
ויובן על-פי המבואר בתניא18 שייסורים הם טוב מעלמא דאתכסיא, בחינת י-ה, ולכן נמשכים למטה עתה ב"בחינת צל ולא אורה וטובה נראית". ועל-ידי זה שמקבלים את הייסורים בשמחה, זוכים לעניין "כצאת השמש בגבורתו"19, שיהיה לעתיד, שאז יומשך בטוב הנראה והנגלה.
הנשמות שעניינם הוא לגלות פנימיות התורה – אצלם גם עתה מאיר הגילוי דלעתיד20. ולכן רשב"י, שענינו היה לגלות פנימיות התורה, היה ביכולתו לפרש את הברכות בגילוי, דמכיוון שאצלו האיר כבר עניין "כצאת השמש בגבורתו", ראה כבר עתה את הברכות שבזה.
ולכן בא פירוש התוכחה כברכות – בחסידות דווקא, שמביאה פנימיות התורה בגילוי.
ד. מכיוון שפירוש ברכות אלו קשור עם פנימיות התורה, הרי כשם שאת פנימיות התורה גילה רשב"י לכל, כך ברכות אלו פירשם גם לבנו, שבאותה שעה לא היה עדיין במדריגה נעלית כל כך,
– ולכן אומרת הגמרא "אמר ליה לבריה", ואינה קוראת אותו בשמו21. והוכחה נוספת, מזה ששלחו לקבל ברכה מר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים –
ואף-על-פי-כן גם לו גילה את הברכות.
ה. בשלשה מקומות בתניא מבוארת העצה לייסורים: פעם אחת – בחלק ראשון של תניא, וב' פעמים – באגרת הקודש.
בחלק ראשון דתניא18 איתא, שהעצה לייסורים היא "לקבולי בשמחה"22, שעל-ידי זה יזכה שלעתיד לבוא יומשך בטוב הנראה והנגלה.
אבל, הרי זהו עניין שצריכים להמתין לזמן דלעתיד לבוא.
באגרת הקודש במקום אחד23 נותן עצה "לפשפש במעשיו"24, ולהתבונן בכך שהמלך הגדול רוחץ צואת בנו יחידו, כמו שכתוב25 "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון גו'", שעניין זה הרי הוא בא מצד האהבה רבה שלמעלה, ועל-ידי ההתבוננות "כמים הפנים אל פנים" יעורר את האהבה בעצמו להקב"ה, ועל-ידי זה ימשיך למעלה, שהאהבה תהיה אהבה מגולה, ובמילא תומשך גם למטה בטוב הנראה והנגלה.
עצה זו, אף שאמנם אין צורך לחכות להמתין לזמן דלעתיד, ואפשר שיהיה לו טוב הנראה והנגלה גם עתה, אבל לזה יש צורך בהתבוננות והתעוררות אהבת הוי' וכו'.
במקום אחר באגרת הקודש26 נותן עצה לידע שזהו עניין של ניסיונות27, שמנסים את האדם אם יש לו רצון בענייני עולם הזה וחיי הגוף. ועל-ידי זה שעומד בניסיון הרי זה נמשך בטוב הנראה והנגלה.
המעלה בעצה זו היא, שאין צורך להמתין על התעוררות האהבה וכו', ועד אז לסבול ייסורים חס-ושלום, אלא מיד כשעומדים בניסיון – נפטרים מהייסורים. ועוד מעלה בזה, שדי גם במעט ייסורים, שהרי גם במעט יכולים לנסותו, ומיד כשרואים שאינו מתפעל מזה – נוטלים זאת ממנו.
אבל אף-על-פי-כן, הרי כאן יש צורך לעמוד בניסיון.
אבל המעלה דרשב"י ופנימיות התורה היא – שנפטרים מכל העניינים הנ"ל; אין צורך להמתין לזמן דלעתיד, לא על התעוררות האהבה וכו', ולא העמידה בניסיון, אלא מצד פנימיות התורה מפרשים, מיד, ומגלים כל עניין, בטוב הנראה והנגלה28.
ו. וכן הוא גם עתה:
בשעה שישנו עניין שמקשים עליו למה עשה ה' ככה, "תחת מה עשה הוי' אלקים לנו את כל אלה"29, "מה חרי האף הגדול הזה"30, הרי ישנם כל העצות הנ"ל, ובסדר שמלמטה למעלה:
תחלה ישנה העצה "לקבולי בשמחה", שיאמין ויהיה סבור באמת שלאמתו של דבר זהו טוב, אלא שזהו הטוב מבחינת י-ה, ומכיוון שהוא נמצא עדיין בבחינת ו-ה – "והנגלות לנו ולבננו"31 – אינו יכול לקבלו, ועל-ידי זה יזכה לראות לעתיד הטוב שבזה; לאחרי זה – ישנה העצה דאהבה רבה, ולאחרי זה – העצה לעמוד בניסיון.
ועד שבא למעמד ומצב שמצד עניין פנימיות התורה רואה מיד שזהו טוב הנראה והנגלה – שהרי "התורה היא נצחית"32 כל זמן שישראל ילמדו אותה (שעניין זה ישנו תמיד), ובכלל זה גם דברי הגמרא הנ"ל במסכת מועד קטן, שבכוח פנימיות התורה רואים מיד שזהו טוב הנראה והנגלה.
* * *
ז. עניין זה שייך גם לפרשת בחוקותי:
התחלת33 הסדרה היא "אם בחוקותי תלכו", ואיתא בגמרא34 "אין אם אלא לשון תחנונים". כלומר: פירוש תיבת "אם" כאן אינו תנאי כמו בכל מקום, וגם בפרשתנו גופא: "ואם לא תשמעו לי", "ואם בחקותי גו'"35, אלא – תחנונים. הקב"ה, כביכול, מתחנן לבני-ישראל ש"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"36.
והבקשה והציווי נותנים גם כוח, ומהווים גם הבטחה, לכל אחד ואחד מישראל, ש"בחוקותי תלכו", כמו שכתוב37 "לבלתי ידח ממנו נדח".
ח. שני עניינים אלו – ציווי והבטחה – מצינו גם במצוות אהבת ה'.
על הפסוק38 "ואהבת את ה' אלקיך", מפרש אדמו"ר הזקן39 ב' פירושים: א) חייב אתה לאהבו ("דו זאָלסט ליב האָבן"), ב) עתיד אתה לאהבו ("דו וועסט ליב האָבן"). וגם שם קשורים פירושים אלו זה בזה, כי הציווי מלמעלה הוא גם נתינת כוח והבטחה, כמבואר לעיל.
אהבה היא שורש לכל רמ"ח מצוות עשה, כולל גם המצווה דיראת ה', שהיא שורש לכל שס"ה מצוות לא-תעשה40. ונמצא, שאהבת ה' היא שורש לכל תרי"ג מצוות.
ונמצא, שכשם שעל אהבה ישנו ציווי והבטחה, כן הוא גם על כל תרי"ג מצוות – הנכללים בפסוק "אם (לשון תחנונים וגם הבטחה) בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".
ט. עוד פירוש ישנו41 ב"בחוקותי" – דקאי על מצוות. במצוות ישנם ג' סוגים: "משפטים", "עדות" ו"חוקים". "משפטים" הם המצוות שהשכל עצמו מחייבם, אפילו אלמלא ציוותה עליהם תורה; "עדות" הם המצוות שהשכל עצמו לא היה מחייבם, אבל לאחר שהתורה ציוותה עליהם, יש להם מקום בשכל; "חוקים" הם המצוות שאין להם שום מקום בשכל, כמו מצוות שעטנז, פרה אדומה, וכיוצא בהם.
ומה שנאמר בכתוב "בחוקותי", אף שהכוונה היא לכל המצוות – לפי שמרמז, שגם "עדות" ו"משפטים", אף שיש להם מקום בשכל, צריך לקיימם מצד קבלת-עול, כמו הקיום ד"חוקים" – "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"42.
ואף שקיום המצוות אינו מצד השכל, אלא מצד קבלת-עול, אף-על-פי-כן יש בזה תענוג43, ואדרבה – התענוג הוא גדול עוד יותר, כידוע44 בעניין עבודת עבד נאמן ועבד פשוט, שתענוג העבד הוא תענוג האדון.
ועניין זה מרומז בתיבת "תלכו", שאף שזהו "בחוקותי", קבלת- עול, אף-על-פי-כן – "תלכו", שאמיתית עניין ההליכה הוא בלי גבול45, שאינו יכול לבוא מצד כוחות פנימיים ומוגבלים, אלא מצד כוח מקיף, תענוג, חיות.
ותיבת "אם", התחנונים וההבטחה דהקב"ה, קאי לא רק על גוף קיום המצוות, אלא גם על אופן קיום המצוות: "בחוקותי תלכו", שכל אחד ואחד מישראל מובטח שיקיים מצוות בחיות של קבלת עול.
י. השכר על זה הוא "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" – גשם ברוחניות, שהוא עניין "יערוף כמטר לקחי"46, ולמעלה מזה – אור תורה, ולמעלה מזה – התורה שילמד משיח, שהתורה דעתה הבל היא לגבי תורתו של משיח47.
ועל-ידי זה גם: "גשמיכם בעתם", בגשמיות כפשוטו48.
והגשמיות תהיה באופן, שלא זו בלבד שלא תעכב מעבודת הוי', אלא אדרבה – תסייע, כמאמר49 "דלא אכלי בישרא דתורא כו'" (שעד שאינו אוכל בשר אין דעתו צלולה מספיק), שעל-ידי הגשמיות נעבוד את הקב"ה מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת.
(מהתוועדות שבת בהר-בחוקותי ה'תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז ח"ב (טז) עמ' 278, 284-289, בלתי מוגה)
________________________________
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר בלה"ק, ונדפסה בבטאון חב"ד חוברת יז ע' 5 ואילך. ורובה הוגהה (באידיש) ונדפסה גם בלקו"ש ח"א ע' 285 ואילך. מהדורא זו היא כבלקו"ש ושולבו בה כמה ענינים מהמהדורה שבבטאון חב"ד, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) ע"ז ג, סע"א.
3) ראה ביצה טז, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י.
4) ראה גם שו"ע אהע"ז סקכ"ו ס"ג.
5) יתרו כ, ח.
6) ראה תו"א נח יו"ד, א.
7) ע"י התפלה דשבת (מהנחה בלתי מוגה).
8) פסחים קו, סע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ה. שם סרצ"ט ס"ח.
9) ראה תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 295. וש"נ.
10) שבת מיני' מתברכין כולי יומי – הוא כל השבוע שלאחר זה כמובן. ואכ"מ.
11) מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 283 ואילך.
12) ד"ה בשברי לכם מטה לחם (בחוקותי מח, א ואילך).
13) פרשתנו כו, כו.
14) מח, ב.
15) מו"ק ט, סע"א.
16) ונמצא, שגם בלקו"ת דפרשתנו מדובר ע"ד רשב"י (מהנחה בלתי מוגה).
17) בחדא"ג שם ט, ריש ע"ב (ד"ה א"ל יהא רעוא).
18) פכ"ו (לג, א).
19) ס' שופטים ה, לא. וראה שבת פח, ב. וש"נ.
20) כנ"ל ס"ו ואילך.
21) ראה סנהדרין מא, רע"ב.
22) ברכות ס, סע"ב.
23) סכ"ב.
24) ברכות ה, א.
25) ישעי' ד, ד.
26) סי"א.
27) כמ"ש (פ' ראה יג, ד) "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת גו'" (מהנחה בלתי מוגה).
28) בדוגמת המשכת הגשם ע"י רשב"י מיד ע"י אמירת תורה, ללא תעניות, תפלות וכו' (זח"ג נט, רע"ב. וראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' רנב. וש"נ).
29) ירמי' ה, יט.
30) נצבים כט, כג.
31) שם, כח.
32) תניא רפי"ז. ובכ"מ.
33) מכאן עד סוף השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 281 ואילך.
34) ע"ז ה, סע"א. וראה גם תו"כ ריש פרשתנו.
35) פרשתנו כו, יד-טו.
36) תו"כ ופרש"י עה"פ.
37) שמואל-ב יד, יד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.
38) ואתחנן ו, ה.
39) תו"א תשא פו, ג.
40) תניא פ"ד (ח, א). וראה ג"כ פירוש על הרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב.
41) ראה ת"א ות"י. אוה"ח פי' כה. ועוד.
42) ראה תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 58. וש"נ.
43) כמו בקיום ה"משפטים" (מהנחה בלתי מוגה).
44) ד"ה אחרי ה"א תרס"ו (המשך תרס"ו ע' שכה ואילך). ד"ה וילך תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 185).
45) ראה לקו"ת ריש פרשתנו (בחוקותי).
46) האזינו לב, ב.
47) קה"ר פי"א, ח. וראה שם רפ"ב.
48) וכנ"ל (ס"ח – בגוף השיחה), שמצד ענין התורה נמשכים כל ההמשכות גם בגשמיות, כמו בזמן הבית (מהנחה בלתי מוגה).
49) ב"ק עב, רע"א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
