מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1114 - כל המדורים ברצף
	כגודל החסד, גודל ההחמצה
	יש חדש
	איך מעוררים רגשות תודה
	קיום המצוות
	מוצא שפתיך תשמור
	בזכות האמת
	שלב העבודה העצמית
	שליטה עצמית
	"ככה מתחילים את הדרך חזרה"
	תעניות בה''ב

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1114, ערב שבת-קודש פרשת אמור, ד' באייר תשס"ח (9.5.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כגודל החסד, גודל ההחמצה

בחסדו הגדול נתן לנו הקב"ה אפשרות לחיות חיים עצמאיים בארץ-ישראל, להגן על עצמנו מפני אויבי-ישראל ולבנות את ערי ארצנו. ומה אנחנו עשינו עם זה?

במדינה המציינת שישים שנים לקיומה, אך טבעי היה שהציבור יחוש התרוממות-רוח ושמחה. לא צריך לערוך סקרי דעת-קהל כדי לקלוט שהאווירה הציבורית אצלנו רחוקה מאוד מחגיגיות. אף נשמעו קריאות לביטול החגיגות, שכן הציבור מרגיש שאין זו העת לחגיגות ולתרועות פסטיבלים.

ובאמת, איך אפשר לחגוג כאשר אחרי שישים שנות עצמאות מופגזות ערים יהודיות יום אחרי יום, והמדינה הריבונית אינה מצליחה למנוע את הירי. אתה מדבר עם תושבים בשדרות ובאשקלון, ונדמה לך שחזרנו לימי העיירה היהודית, שנאלצה לקבל בהשלמה את המציאות המרה, שבה פורעים תוקפים מדי פעם בפעם את בתי היהודים, ואין הרבה מה לעשות.

איך אפשר לחגוג כאשר קרבנות הגירוש הנורא מחבל עזה ומצפון שומרון עדיין מתגוללים במגורים זמניים והמדינה מתעמרת בהם בדרך שאי-אפשר להבינה. וכי לשם כך נתן לנו הקב"ה את הזכות הנפלאה להקים מדינה יהודית עצמאית, כדי שאנו עצמנו נגרש במו-ידינו יהודים מבתיהם, נחריב יישובים פורחים, נהרוס בתי-כנסת וישיבות, ונפקיר עשרת-אלפים יהודים לגורל מר וצורב-לב?!

הידידים מתפלאים

תחושות הכאב והאכזבה גוברות כאשר אתה מעמיד את הארת הפנים האלוקית שזכינו לה מול המחדלים הגדולים שלנו. זכה דורנו למה שלא זכו דורות של יהודים מאז חורבן הבית. בחסדו הגדול נתן לנו הקב"ה אפשרות לחיות חיים עצמאיים בארץ-ישראל, להגן על עצמנו מפני אויבי-ישראל ולבנות את ערי ארצנו. לב מי אינו מתרונן כשרואים את ארץ-ישראל נבנית ואת ירושלים מתרחבת. יהודים מכל העולם נקבצים לכאן, וקול התורה נשמע בכל פינה. אכן, חסד אלוקי מופלא שעליו עלינו להודות בכל יום ויום.

ודווקא משום כך קשה לשאת את גודל ההחמצה. מכריזים עצמאות, ועושים הכול כדי להוכיח שאיננו רוצים להיות עצמאיים, אלא מעדיפים להיות תלויים בחסדי האומות. היו ימים שהמדינה הייתה קטנה וחלשה, אבל היה בנו גאון יהודי לומר 'או"ם-שמום'. הפתגם השגור היה: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". בימים ההם אכן הצלחנו ושגשגנו. לאחר מכן גברה הרפיסות העצמית והשתלטה ההתרפסות לפני הגויים, ומאז אנו יורדים מדחי אל דחי.

אומות-העולם בכללותן אינן רוצות בהצלחתו של עם-ישראל, ולכן יעודדו כל צעד של נסיגה והיחלשות ויגנו כל מעשה של בנייה והתעצמות, אבל יש גם ידידי-ישראל אמיתיים בקרב העמים. הללו אומרים לא-אחת שאינם מצליחים להבין את מדיניותה של ישראל. שום מדינה נורמלית לא הייתה מוותרת על שטחי-הביטחון הנחוצים לקיומה. שום מדינה ריבונית לא הייתה מניחה למחבלים להפגיז את עריה ולרוקן אותן מתושביהן. שום מדינה שוחרת חיים לא הייתה מניחה לאומות-העולם לכבול את ידיה בהגנה על האינטרסים החיוניים לקיומה.

טלטלה חיובית

ההידרדרות הביטחונית נובעת מבעיה שורשית בעצם הווייתה של המדינה. כשהוכרזה, דובר על הקמת "מדינה יהודית", אבל המושג הזה רוּקן מתוכנו, ועם השנים גברה ה'דמוקרטיה' על יהודיותה של המדינה. במקום לטפח את הזהות היהודית ולהשתמש בכלים הממלכתיים כדי לבטא את ייחודו ותפקידו של עם-ישראל, לאור תורת ישראל וערכיה הנצחיים, בחרה המדינה לקדש את 'הערכים האוניברסליים', בבחינת "ככל הגויים בית-ישראל".

אולי דווקא אווירת המשבר הנוכחית תיצור את הטלטלה שתפקח את עיני כולנו. הדרך היחידה לקיים מדינה יהודית היא שזו תהיה באמת מדינה יהודית, המבוססת על אמונה בקב"ה ועל תורתו ומצוותיו. זו הדרך היחידה להשגת שלום אמיתי ולביסוס הביטחון, עד הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

 יש חדש

הכנות לתהלוכות

בתי-חב"ד ברחבי הארץ עוסקים בהכנות לקראת תהלוכות הילדים המסורתיות של ל"ג בעומר, שבהן יופגנו אחדות העם והזיקה הבסיסית של כל ילד יהודי לעם-ישראל ולתורת ישראל. התהלוכות יאובטחו בידי המשטרה, ויבטאו את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. מרכז צעירי-חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה שי מיוחד לכל ילד – ספרון חדש של סיפורי צדיקים. התהלוכה הגדולה ביותר תהיה בע"ה בירושלים, ובה ישתתפו יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-התורה מכל רחבי העיר.

זכות המשקה

מנהג לתרום מידה מסויימת של משקה ('ח"י רוטל') לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי. כמה אברכים יוזמים גם השנה מבצע ארצי, שמאפשר לתרום משקה בעבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. תמורת 85 ש"ח יחולקו לילדים שקיות שתייה במידה זו ('ח"י רוטל'). שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 03-9606343, או בדואר לת"ד 92 כפר-חב"ד 60840.

יריד 'עולם היהדות'

כמסורת השנים האחרונות מארגן שופר תקשורת את יריד 'עולם היהדות', באולמי קינג-דייוויד (ז'בוטינסקי 9) בבני-ברק. התערוכה תהיה בי"ד-ט"ו באייר (20-19 במאי), ויוצגו בה תשמישי-קדושה, ארונות-קודש וציוד לבתי-כנסת, מעשי רקמה ופרוכות, קלטות בנושאים יהודיים וכן יריד דירות. הכניסה לכול. טל' 03-9678555.

הבהרה

בגיליון הקודם, במדור 'חיים יהודיים', סופר סיפורו של כתב-יד של אחד הראשונים שהיה טמון בספריית הווטיקן, ונגאל בידי הרב שילה רפאל ז"ל. לאחר בדיקה חוזרת התברר כי הסיפור לוקה באי-דיוקים ולא התרחש כפי שפורסם. אנו מביעים את צערנו על הפרסום המשובש.

 שלחן שבת

איך מעוררים רגשות תודה

בפרשתנו כתוב האיסור לאכול 'חדש'. התורה מצווה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו... עד הביאכם את קרבן אלוקיכם... בכל מושבותיכם". יש כאן איסור לאכול מהיבול החדש שצמח השנה, קודם שמקריבים את קרבן העומר בחג הראשון של פסח.

האם האיסור חל רק על התבואה שצמחה בארץ-ישראל, או שהוא חל גם על תבואת חוץ-לארץ? בציווי נאמר "בכל מושבותיכם", ופירוש הדבר בפשטות הוא, שהציווי חל על יהודי בכל מקום מושבו, גם בחוץ-לארץ. אולם בגמרא יש דעה אחרת, הקובעת כי האיסור חל רק על תבואת הארץ.

שתי דעות

ואכן, רש"י מצטט את המילים "בכל מושבותיכם" ומביא את שתי הדעות: "נחלקו בו חכמי ישראל. יש שלמדו מכאן שה'חדש' נוהג בחוצה לארץ. ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על ה'חדש' אלא לאחר ירושה וישיבה, משכבשו וחלקו" (כלומר, הפסוק "בכל מושבותיכם" בא ללמד שהציווי חל רק לאחר ההתיישבות בארץ, אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטי ישראל).

מעניין הניסוח של רש"י "חכמי ישראל", ולא "רבותינו" וכדומה. כי בעומק העניין נובעת המחלוקת משתי שיטות ביכולת להבין ולהעריך את תחושותיו של יהודי, דבר שמצריך חכמה.

קרבן מעורר רגש

כל קרבן צריך לעורר בליבו של יהודי את התחושה הנפשית המתאימה למהותו של הקרבן. לדוגמה, קרבנות חטאת ואשם צריכים לעורר תחושות  של חרטה ותשובה; קרבן תודה – תחושת הודיה לה' וכדומה. לכן נדרש היהודי בעת ההקרבה "לכוון את ליבו לשמים".

גם קרבן העומר נועד לעורר ביהודי את ההכרה והתחושה שהראשית של השפע שהוא מקבל חייבת להינתן לקב"ה, ורק לאחר מכן מותר לו ליהנות ממנו. אך קרבן העומר מובא אך ורק מקציר ארץ-ישראל. נשאלת השאלה, כיצד מגיעים גם יהודי חוץ-לארץ לתחושה הזאת, בשעה שאין מביאים את העומק מיבול ארצותיהם.

השפלות מעוררת תשוקה

על כך "נחלקו חכמי ישראל": שיטה אחת גורסת, שגם יהודי חוץ-לארץ יכולים לחוש את התחושה הזאת, מכיוון שאסור להם לאכול מהתבואה החדשה עד הקרבת העומר בארץ-ישראל. כך גם הם נעשים שותפים להרגשה שהראשית שייכת לקב"ה.

לעומת זה, השיטה השנייה קובעת שהדרך לעורר אצל יהודי חוץ-לארץ את התחושה הזאת היא דווקא על-ידי הדגשת נחיתותם. כשהם יודעים שאיסור 'חדש' אינו חל עליהם, וכמו-כן אי-אפשר להביא את קרבן העומר מיבולם – הדבר מעורר בליבם הכרה על שפל מצבם, ומזה מתעוררב בליבם תשוקה עזה להתחבר ביתר שאת לתחושות שהקרבת העומר מעוררת אצל יהודי ארץ-ישראל.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 248)

 מן המעיין

קיום המצוות

מהלימוד למעשה

"ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה'" (ויקרא כב,לא). מביא רש"י: "ושמרתם – זו המשנה, ועשיתם – זה המעשה". ללמדנו כי המעשה וקיום המצוות כראוי תלויים במשנה, שהיא הלימוד, כי "לא עם הארץ חסיד".

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

הלכה הכרחית

יסוד ועיקר גדול בלימוד התורה הוא שבשיעורי התורה הנלמדים בכל יום יהיה גם לימוד קבוע בהלכה, כי רק כך אפשר "לידע את המעשה אשר יעשון", כפי שהוא על-פי התורה, ורק כך יכול כל אחד ואחד להיות מכון לשבתו יתברך.

(ספר המאמרים תרפ"ו)

לצפות למצווה

שמירת מצוות היא כמו שנאמר "ואביו שמר את הדבר". יש לחכות ולצפות בתשוקה יתרה לרגע שבו יכולים לקיים מצווה. 

(חתם סופר)

השכלה ועבודה לעומת מצוות

הדרגה הנעלית ביותר, הן בהשכלה הן בעבודה, אינה נחשבת כלל לגבי מצווה מעשית, כל אחת ואחת מהמצוות.

(אגרות-קודש)

תענוג המצוות

לוּ היו בעלי התאווה יודעים את התענוג הגדול של המצוות, היו משקיעים את כל עצמותם בקיום תורה ומצוות.

(רבי מרדכי מלכוביץ')

עשה ולא-תעשה

כל מצוות-עשה שבתורה כוונתן לומר לאדם: היֵה חכם. מצוות לא-תעשה שבתורה קוראות ואומרות לאדם: אל תהיה טיפש.

(רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

מצווה אין-סופית

"לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד" (תהילים קיט,צו). יש קץ וגבול לכל השגה ולכל דרגה של 'תכלה' – כלות הנפש. אולם "רחבה מצוותך מאוד" – המצווה היא 'רחבה', בלי גבול, שכן קיומה ממשיך ומגלה אור אלוקי בלתי-מוגבל.

(תורה אור)

כוח המצוות המעשיות

נשמה יורדת לעולם כדי לקיים מצוות מעשיות, שכוחן יפה לעורר את גילוי 'סובב כל עלמין' שממנו עיקר התהוותן. כי זה הסדר – הרוחני נמשך מהאור הממלא כל עלמין, והגשמי מהאור הסובב כל עלמין.

(לקוטי תורה)

 אמרת השבוע

מוצא שפתיך תשמור

בשנת תרי"א הוכרזה בפולין גזרה שחייבה את היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. רבי אברהם מצ'כנוב הורה להכריז בכל בתי-הכנסת בעירו כי חייבים למסור את הנפש ולא לקיים את הגזרה. באו ושאלוהו איך הוא מחליט לדון דיני נפשות ביחיד. החליט רבי אברהם לנסוע לוורשה ולשמוע את דעתו של בעל חידושי הרי"מ.

בני-ביתו ניסו להניאו מכוונתו לנסוע לוורשה, נסיעה שהייתה מסוכנת מאוד בימים ההם. השיב רבי אברהם: "הלוא אינני נוסע לשבת בוורשה, ומיד אשוב לביתי".

בהגיעו לוורשה נכנס אל בעל חידושי הרי"מ, אך לא נענה להפצרותיו לשבת על כיסא, ושוחח עמו בעמידה. בדרך חזרה שאלוהו למה סירב לשבת. נענה ואמר: "מכיוון שיצא מפי כי אינני נוסע 'לשבת בוורשה', לא רציתי לשנות ממוצא פי".

 מעשה שהיה

בזכות האמת

עברו כמה חודשים מאז נעשתה העסקה עם הערבי. הלה היה איש נכבד בכפרים שליד העיר ג'רבה, אך איש נכלים ותחבולות. מזמן היה צריך לשלם את חובו, והשתמט באמתלאות שונות ומשונות.

רבי מנחם חורי, מראשי קהילת ג'רבה, היה אדם אמיד, שניצל את כספו לתועלת הכלל והפרט. יושרו ואמינותו היו שם-דבר. מילה שיצאה מפיו לא הייתה חוזרת ריקם, יהי אשר יהי.

יום אחד פגש את הערבי ואמר לו: "ראה, אם אינך מתכוון לשלם את חובך, אזמן אותך למשפט". זה היה איום מרתיע, כי בג'רבה כל היוצא חייב במשפט, עלול לשאת עונשים כבדים.

בשפת חלקות ובמתק-שפתיים ענה הערבי לרבי מנחם: "חלילה לך מלחשוד בי. הנה, מחר תבוא אל ביתי, ואסלק את חובי עד תומו".

רבי מנחם נטה להאמין לערבי. לרגע חשב כי אולי חשד בו לשווא. סיכם אפוא עם הערבי להיפגש עמו למחרת בביתו.

הכפרים הללו לא היו מוּכרים לרבי מנחם. הוא פנה אל ידידו הקרוב, הסוחר רחמים פנש, שהיה רגיל לבקר בכפרים האלה לצורך עסקיו, וביקשו להתלוות אליו למחרת, להראות לו את הדרך.

יחדיו רכבו השניים על חמוריהם עד סמוך לכפרו של הערבי. קודם שנפרדו אמר רחמים לרבי מנחם: "אנא המתן לי כאשר תסיים את העסקה, וכאשר אסיים את עסקיי אעבור ליד בית הערבי, ונשוב יחדיו אל העיר". ענה לו רבי מנחם: "יהי כדבריך, אמתין לך".

כשהגיע רבי מנחם לבית הערבי, הכניסו זה לחדר-האורחים, וביקשו להמתין מעט עד שיביא את הכסף.

עברו כמה דקות, והנה שומע רבי מנחם את הערבי מתרוצץ בין חדרי הבית, ומפזר קללות ונאצות לכל עבר. הוא שמע לחישות שלחש לאשתו, עד שהגיעו המילים לאוזניו. ברגע זה סמרו שערותיו.

הוא שמע את הערבי גוער באשתו: "הלא הנחתי כאן את הגרזן, מי לקחו מכאן? רק אמצא אותו ואחסל את היהודי...".

מחשבותיו של רבי מנחם התרוצצו במהירות. לרגע חשב להימלט אל החצר, אך שער החצר היה נעול ופתיחתו הייתה קשה. לא נותר לו זמן רב למחשבות, כי הנה נשמעו צעדיו של הערבי וצחוקו המרושע...

לא היסס רבי מנחם, סגר את דלת חדר-האורחים, ודחף ספות וכורסאות, אל מאחורי הדלת. בתוך כך פתח את החלון והחל לזעוק בקול ניחר: "הצילו! הצילו!". הוא קיווה ששכנים או עוברי-אורח יבואו לעזרתו, אך קולו נבלע ברוח.

הערבי שינה את טעמו וקרא ברכות לעבר רבי מנחם: "מה קרה לך, רבי מנחם? האם תחשוד בי שאהרוג אותך? הלוא איני נוגע לרעה בזבוב". הוא השמיע קול מטבעות מקשקשות בקופסה, ואמר: "הנה הבאתי את כל הכסף כדי לשלם לך, בבקשה פתח לי". אך רבי מנחם כבר לא האמין לו, והתפלל אל ה' שיצילהו מרדת שחת.

כאשר ראה הערבי שהיהודי אינו נענה לו, החל לזעוק בזעם: "יהודי ארור! לא תוכל להימלט מידי! הלילה אשבור את דלת החדר ואהרוג אותך".

הערב נטה לרדת והחשֵכה גברה. דמעות חמות זלגו מעיניו של רבי מנחם, שחש כי קיצו קרב. רק תפילותיו חיזקו אותו להאמין כי יזכה לישועת ה' באורח פלא.

בינתיים סיים רחמים את עיסוקיו ורכב על חמורו לבית הערבי. הוא הגיע אל הבית ורבי מנחם איננו שם. "ודאי התארכה העסקה ועודנו מתעכב בבית הערבי", חשב בליבו.

החל רחמים לקרוא בקול גדול: "רבי מנחם, רבי מנחם!". הערבי שמע את קולו, לקח את שפחתו והעמידה ליד דלת חדר-האורחים, ויצא לפגוש את רחמים בפתח הבית. בנימה ידידותית אמר לו: "מה שלומך סניור פנש? באת להיפגש עם רבי מנחם, הלוא מזמן קיבל את כספו ולא רצה להתעכב אפילו לשתיית כוס תה. הוא עזב מיד את ביתי ורכב הביתה...".

"האוּמנם?", תהה רחמים. "לא, הדבר לא ייתכן! הלוא אין כרבי מנחם ישר ונאמן בדיבורו, ואם אמר שימתין, הרי הוא עדיין כאן".

הוא ענה לערבי בתקיפות כי הדבר אינו אפשרי. בפירוש סיכם עמו רבי מנחם להיפגש עמו ליד הבית. בתוך כך החל חמורו של רבי מנחם לנעור ממקום רבצו בחצר ביתו של הערבי. רחמים הפנה את מבטו לעבר החמור וזיהה את חמורו של רבי מנחם.

באותו רגע קלט את המתחולל, והחל לצעוק אל הערבי: "הוצא אליי מיד את רבי מנחם או שאאסוף אליך את כל השכנים!". הוא החל לסובב ברחוב ולזעוק: "הצילו! האיש הזה רוצה לרצוח את רבי מנחם!". עד מהרה יצאו כל השכנים לקול המהומה.

רבי מנחם, שהקולות הגיעו לאוזניו, הבין כי רחמים הצליח להקהיל את השכנים ליד הבית. עתה כבר לא חשש, בכוח הדף את הדלת ואת השפחה העומדת מאחוריו, ויצא אל פתח הבית, לעיני כל השכנים הנדהמים.

קיללו השכנים את שכנם, על שבא לפגוע בשכנותם הטובה עם היהודים, והערבי נמלט בעור שיניו ולא שב עוד. רכושו הוחרם בידי המושל, שרצה למסרו לרבי מנחם, אך רבי מנחם לא הסכים לקבלו.

רבי מנחם הודה לה' על הצלתו,והכול אמרו כי ניצל בזכות הקפדתו לקיים כל מילה שהוציא מפיו. עם זה, מרוב פחד סבל מאז כאבים קשים ברגליו כל ימיו.

שלא כתקנה שאסרה בג'רבה להוסיף על ארבעת בתי-הכנסת הקיימים, הרשו לרבי מנחם להקים בית כנסת בביתו, שהוסיף להתקיים גם אחרי פטירתו.

 לומדים גאולה

שלב העבודה העצמית

יש קשר פנימי עמוק בין ימי ספירת העומר לבין תקופת הגלות. ימי ספירת העומר הם שלב-ביניים בין חג-הפסח לחג-השבועות, ותקופת הגלות היא שלב-מעבר בין ימי הבית לזמן הגאולה.

בחג-הפסח הייתה יציאת מצרים. הקב"ה נגלה על בני-ישראל והוציאם ממצרים, כאשר הם עדיין לא היו בשלים להתגלות כזאת. הם היו שקועים בטומאת מצרים, ולכן היציאה משם הייתה בדרך של "כי ברח העם" – בריחה מפני הרע, שאין אפשרות לשלוט בו. בשפת תורת החסידות נקרא הדבר – 'אתערותא דלעילא' (=התעוררות והתגלות שבאות מלמעלה, לא מן האדם עצמו). יתרונה של התגלות כזאת, שהיא גבוהה מאוד והיא מרימה בבת-אחת את האדם לדרגות עליונות ביותר. אלא שההתעלות אינה שייכת לאדם עצמו, שכן היא באה בכוחו של הקב"ה.

משום כך דרושה מיד לאחר ה'אתערותא דלעילא' עבודה עצמית, שנקראת 'אתערותא דלתתא' (=התעוררות שבאה מהאדם עצמו). אלה ימי ספירת העומר, שבהם היהודי מתעלה בכוחות עצמו, דרגה אחר דרגה. הדבר רמוז גם בפסוק "משכני אחריך נרוצה". "משכני" – זה חג-הפסח, שבו הקב"ה בא מלמעלה ו'משך' אליו את בני-ישראל. אבל מיד לאחר מכן בא תורו של "אחריך נרוצה", העבודה (ה'ריצה') העצמית של האדם.

ביקורת השכל

ימי ספירת העומר הם מ"ט (49). מספר זה מורכב משבע כפול שבע, והדבר מציין את השלמות של עבודת האדם. כידוע, יש לאדם שבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). מידות אלה מרכיבות את האישיות הרגשית של האדם. אדם שיש לו נטייה לאהבה ולנתינה הוא אדם שמידת ה'חסד' שולטת בו. אדם שנוטה לקפדנות נשלט בעיקר על-ידי מידת ה'גבורה'. אך לאמיתו של דבר הדברים מורכבים יותר, שכן כל 'מידה' כוללת את האחרות (גבורה שבחסד, חסד שבגבורה וכדומה), ובסיכומו של דבר יש לנו ארבעים ותשעה פרטים במידות.

ובתחום זה צריכה להתבצע העבודה הרוחנית-נפשית של האדם בימי ספירת העומר. עבודה זו נקראת 'המשכת המוחין למידות'. כלומר: בימים האלה עלינו לבדוק ביסודיות כל אחת מן המידות הללו בנפשנו ולהתאימן לשכל ולהבנה, כדי שהמידות יהיו נשלטות על-ידי השכל ולא עצמאיות.

מוח בלב

הצורך בהתאמת המידות לשכל נחוץ לא רק לתיקון המידות השליליות. ברור בתכלית שמידה שלילית (תאוותנות, כעס, התפארות וכדומה) טעונה תיקון, אבל בכך אין דיי. שומה עלינו להביא גם את המידות החיוביות למצב שיהיו נשלטות על-ידי השכל, משום שאפילו מידה חיובית כשהיא עצמאית עלולה להיות שלילית.

לדוגמה, מידת החסד היא מידה טובה מאוד – לאהוב את הזולת, לתת לאחרים וכו', אבל כשמידה זו עצמאית ואינה נתונה לשליטת השכל, היא עלולה להיות שלילית. לא-אחת יש מצבים שבהם אסור להיות טוב, אסור לתת. במצבים כאלה חייבים לומר 'לא', כדי שלא ייגרם נזק. אבל אדם שמידת החסד שלו אינה נשלטת על-ידי השכל, לא יוכל לומר 'לא', והוא יוסיף לתת ויקלקל.

זו משמעותה של 'המשכת המוחין למידות'. כל יום ויום מימי הספירה מציין מידה פרטית, וביום זה יש לעסוק בבירורה, בעידונה ובבניינה הנכון של המידה הזאת. על-ידי העבודה הרוחנית של ימי ספירת העומר, כאשר האדם מזכך ומתקן את אישיותו ונפשו, אנו באים לחג השבועות ויכולים לקלוט את ההשפעות הרוחניות שניתנות בו.

כך גם בתקופת הגלות אנו נדרשים להתעלות בכוחות עצמנו, בלא אור הקדושה שהאיר בבית-המקדש הראשון והשני, ודווקא על-ידי כך אנו זוכים לאור הגאולה האמיתית והשלמה.

 פתגם חסידי

שליטה עצמית

"ירצה האדם לשלוט על הזולת – מיד יתייצב היצר לצידו; ירצה האדם לשלוט על עצמו – בודד יעמוד במערכה, ואיש לא יעזור לו" (רבי אהרן מ"מ מרדזימין)

 חיים יהודיים

"ככה מתחילים את הדרך חזרה"

60 שנה חלפו, אך דוד בן-דוד זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. בשעה שברחובות תל-אביב רקדו ההמונים על הקמת המדינה, הוא צעד לשבי עם חבריו, מושפלים וכנועים, לאחר שנלחמו בחירוף-נפש, מעטים מול רבים על שלושת הכפרים בגוש-עציון.

הוא נולד בצ'כיה בשת תר"פ (1920). מוצא משפחתו מהסבא משפולה. למד בתלמוד-תורה ולאחר מכן בשלוש ישיבות. בשנת ת"ש (1940) הצליח להגיע לארץ-ישראל. כאן התגייס לחיל-ההנדסה הבריטי, במסגרת התנדבות יהודי ארץ-ישראל למאמץ המלחמתי נגד הנאצים, ורכש ידע רב בהפעלת כלי-נשק ובמיקוש. את הידע הזה יישם לימים במאבק עם הערבים.

מידע מוקדם

למחרת חג-הפסח תש"ז (1947) הצטרף לכפר עציון ב, ומונה למוכתר הכפר. חברי הקיבוץ נתבקשו לנהוג בו כבוד ולא לחלוק על דבריו בנוכחות זרים, כדי שיכבדוהו גם השכנים הערבים ונציגי השלטון.

על-פי החלטת האו"ם, מכ"ט בנובמבר, גוש-עציון היה אמור להיות חלק מהמדינה של ערביי ארץ-ישראל. אלה תכננו לתקוף את היישובים ולהמשיך משם לירושלים, כדי לכבוש אותה. קצין בריטי, שהיה ידידו של בן-דוד, גילה לו את דבר תכנית המתקפה. המידע המוקדם סייע להתארגנות ראויה. בג' בשבט החלה המתקפה. בקרב נהרגו עשרה מחברי כפר עציון, אך התוקפים נהדפו אף שעלו על המגינים במספרם ובנשקם.

הקרבות והכניעה

בן-דוד, בעל הניסיון מחיל-ההנדסה הבריטי, מיקש את האזור. רוב המוקשים היו תוצרת בית. הוא זוכר שנשא תפילה שיתפוצצו ברגע הנכון ולא לפני-כן. הערבים, שביקשו להבקיע את הדרך לירושלים, נערכו מחדש לקרב. לשערי כפר עציון, הראשון בשרשרת יישובי הגוש, הגיעו עם שריון וארטילריה שקיבלו מהבריטים.

ארבעים ימים נמשכו הקרבות הקשים. הערבים קיבלו סיוע מהבריטים, והמערכה נעשתה קשה יותר ויותר. היישוב היהודי שיגר תגבורת לחיזוק הגוש, ואז אירע אסון הל"ה, שבו נהרגו באכזריות שלושים וחמישה לוחמים. הנשים והילדים פונו מהיישובים, ובמערכה האחרונה נאלצו מגיני הגוש להיכנע.

הגוש הגן על ירושלים

"אלה היו יומיים של קרבות איומים", משחזר בן-דוד. "כל סנטימטר מעוקב היה מכוסה אש ועופרת. כל מה שהיה על-פני האדמה נהרס. חיינו מתחת לפני האדמה, בבונקרים, כי לנו לא היה מענה לאש התופת. הכוחות שלנו דעכו והלכו. גם לא היה כמעט מי שיילחם ובמה להילחם. המפקדים החליטו: נכנעים והולכים לשבי". הקרבות שניהלו אנשי כפר עציון ריתקו את חיילי הלגיון הערבי ומנעו מהם להגיע לירושלים. "יותר משגוש עציון הציל את ירושלים בחייו הציל גוש עציון את ירושלים בנפילתו", הוא אומר.

בשעה שהוכרזה המדינה עשו לוחמי גוש עציון את דרכם לשבי, ובידיהם ספרי-תורה. "ראיתי את השמש שוקעת וחשבתי לעצמי שבהיסטוריה היהודית כבר עברנו במצבים של חורבן וגלות, ובכל-זאת נמשכה השרשרת. זה היה ליל שבת. מישהו הוציא שני ביסקוויטים ועליהם עשינו קידוש. את פירורי הביסקוויט אכלנו בדמעות. מאחור זמזם מישהו זמירות שבת, ואני אמרתי לעצמי: ככה מתחילים את הדרך חזרה".

בן-דוד: "לא היה מי שיילחם ובמה להילחם"

 פינת ההלכה ומנהג

תעניות בה''ב

שאלה: מה משמעות תעניות בה"ב, והאם צריך להתענות בהן גם בימינו?

תשובה: נהגו במדינות אשכנז להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי חג-הפסח, וכמו-כן אחרי חג-הסוכות, "לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד, באו לידי עבֵרה. לכן מתענים לתשובה ולכפרה, כמו שמצינו באיוב (א,ה), שלאחר שתמו ימי המשתה ושמחת בניו, העלה עולות כמספר כולם כי אמר: אולי חטאו בניי". לאחר חג-השבועות, שהוא בן יום אחד ובחו"ל שני ימים, לא נהגו להתענות, שהואיל והזמן קצר – אין לחשוש לחטא.

ממתינים להתענות עד שיצא חודש ניסן, ואחר הסוכות ממתינים עד שיצא חודש תשרי, ומברכים בשבת שלפני התחלת התעניות את כל המתענים, וממתינים לכך עד השבת הראשונה שאחרי ניסן או תשרי.

הרבי מליובאוויטש עצמו נהג לצום בתעניות האלה, אולם ב'דברי כיבושין' שהשמיע בשנת תשמ"ח, אמר ש"רוב בני-ישראל בימינו אלה אינם מתענים בה"ב, ובכלל זה גם בחוגי החסידים, שמדקדקים בקיום ההלכה עד ל'מידת חסידות', וזאת מפני שלאחר כל מה שעברו בני-ישראל במשך הדורות, כבר נעשה שלמות הבירור והזיכוך ואין חשש ל'חטאו בניי', וכיוון שכך – לא זו בלבד שאין עוד צורך בתעניות האלה, אלא שצריך לאכול ולשתות כמתחייב מצד בריאות הגוף".

הרבי הוסיף: "פשוט שהנוהגים בזה, ימשיכו במנהגם הטוב, ואין לעשות 'התרת נדרים' על זה אלא לצורך, כמו מפני החולשה. אבל עם זה, גם לאלה שאינם מתענים, יש בימים אלו מעלה של 'ימי רצון', וצריך לנצל זאת כדי לקבל עליהם עניינים במקום ותמורת התעניות, להוסיף בתורה, בעבודת התפילה, ובמיוחד – צדקה וגמילות-חסדים (כמנהג ישראל בימי התעניות), ובאופן של טוב ושמחה בגלוי, כהכנה להפיכת כל הצומות 'לימים טובים וימי ששון ושמחה', כדברי הרמב"ם (סוף הל' תעניות)".

מקורות: תוד"ה סקבא, קידושין פא,א. שו"ע או"ח סי' תצב, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם. התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 257.