רבה של זלוטשוב היה יהודי המופרש מהוויות העולם הזה, שהגה בתורה יומם וליל. תושבי עירו העריכוהו וכיבדוהו מאוד. לא-כן שבתי'ל הקצב. איש זה היה גברתן בעל ממון וגס-רוח, שמעולם לא הסתיר את הבוז העמוק שחש כלפי הרב. גורס היה שבתי'ל כי רב צריך להיות אדם ממולח, מבין בענייני חולין ויודע פרק בהלכות מסחר, ואילו הרב הזה שקוע כל-כולו בעולמות עליונים.

היה הרב שומע את חרפתו ולא משיב. גם בני העיר, שהתקשו להשלים עם סגנונו הבוטה והחצוף של הקצב, חששו להתעמת עמו ולהעמידו במקומו. כך נמשך הדבר זמן רב. עד שיום אחד ריחמו מן השמים על הרב - שבתי'ל הקצב עקר את מגוריו לעיר ברודי. תושבי זלוטשוב נשמו לרווחה ובירכו "ברוך שפטרנו".

רבה של זלוטשוב נמנה עם חסידיו של רבי משה-לייב מסאסוב. אחת לכמה זמן היה נוסע לעשות שבת במחיצתו. והנה, באחת השבתות, בעוד הרב מסב אל שולחן הצדיק, לפתע חשכו עיניו. מעברו השני של השולחן, ממש מולו, ישב לו נינוח ודשן שבתי'ל הקצב; הוא ושני בניו, 'עדיני-נפש' כאביהם.

תדהמת הרב גברה שבעתיים בראותו את רבו נוהג בקצב מברודי קירוב-יתר. תחילה נתן לו הצדיק 'שיריים'. לאחר מכן העניק במו-ידיו 'שיריים' גם לשני הבנים. לנוכח קירובים אלה ואחרים חלשה דעתו של הרב.

עם צאת השבת הבחין רבה של זלוטשוב בשבתי'ל העומד אצל הצדיק ומבקש ממנו ברכה. "רבי!", אמר בטון תקיף ומדושן, "לאחר תקופת ניסיון בלתי-מוצלחת בברודי עומד אני בקרוב לשוב ולהשתקע בזלוטשוב. מבקש אני אפוא ברכה להצלחה".

ליבו של הרב נפל בקרבו. לאחר שכל השבת נהנה איש רע-מעללים זה מקירוביו של הצדיק, עתה מבקש הוא גם את ברכתו לשוב לזלוטשוב?! ומה רבתה השתאותו כאשר הצדיק מסאסוב אחז בחביבות בזרועו של הקצב והרעיף עליו ברכות להצלחה. הקצב הנהן בסיפוק ויצא לדרכו.

רבה של זלוטשוב לא הרהר חלילה אחר רבו, אך התקשה לעכל את הדברים. בצר לו פנה אל הצדיק ובסגנון של "ילמדנו רבנו", שאל כיצד בירך איש זה, שגברתנותו ומעלליו הרעים, בזלוטשוב ומחוצה לה, ידועים לכול.

נתן הצדיק ברב מבט רך ומלטף ואמר: "כל מה שנעשה בעולמו של הקב"ה - בהשגחה פרטית הוא. ואם יהודי פלוני מבקש לשוב לזלוטשוב, אות היא כי זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה". סתם ולא פירש.

הקצב מימש את דבריו וחזר לזלוטשוב. יהודי העיר קיבלו את פניו בצינה ובחמיצות. שבתי'ל התעלם מארשת-פניהם של התושבים. עם שובו הכניס עצמו לעסקי הקצבות, ועד מהרה חזר לאורח-החיים שהורגל בו. גם הרב ובני הקהילה שבו להרגלם מקדם, והחלו לחוש את תוקפנותו שלא פחתה כמלוא-הנימה.

שבת אחת, בשעה שרוב בני הקהילה היו מכונסים לתפילה בבית-הכנסת, פרץ לפתע אדם לבית-הכנסת בצעקה כי חבורת 'חוטפים' סובבת בעיר וחוטפת נערים יהודים לצבא. מהומה רבה השתררה בבת-אחת בבית-הכנסת. דחיפות ומהומה באולם הגברים, צווחות ויללות מעזרת הנשים.

בינתיים התעשתו מקצת המתפללים. אנשים שכוחם במותניהם יצאו למצוא את ה'חוטפים' ולסלקם מן העיר. החבורה אותרה ברחוב סמוך והמתפללים החלו להודפם. הגדילו לעשות כמה חמומי-מוח נסערים, שעלו על גג בית סמוך ויידו ממנו חפצים כבדים על ראשי ה'חוטפים'. כמה מהם איבדו את הכרתם ואחר-כך מתו.

בתגובה כלאו השלטונות את רב העיר ואת כל מנהיגי העדה וראשי הקהל. או- אז פתחו במסכת ארוכה של חקירות ודרישות, בניסיון להציל מפי האסורים את שמות הורגי ה'חוטפים'. האסירים מילאו את פיהם מים וסירבו להסגיר את האשמים. לאחר כמה ימים הודיעו השלטונות כי אם בתוך שבוע ימים לא יימסרו להם השמות - יוצאו הרב וכל אשר עמו להורג.

הרב אסר על בני קהילתו להסגיר את המעורבים בפרשה. כל אותו שבוע התכנסו בני זלוטשוב בבית-הכנסת והעתירו תפילה ותחנונים להסרת רוע הגזרה.

היום האחרון בשבוע הגיע והמתח הרקיע שחקים. לפתע נפוצה בעיר הידיעה המרעישה כי האסורים שוחררו. על-פי הידיעה, הודיע מושל העיר לראשי הקהילה כי לפנות בוקר התייצב לפניו תושב העיר שהודה באשמה. הלה קיבל עליו את כל האחריות למאורעות השבת, וגילה כי הוא שהשליך על ראש ה'חוטפים' את החפצים שגרמו למותם. לאחר שהודאתו נחקרה ביסודיות - דיווח המושל - הוצא האיש להורג.

היהודי ש'הודה' לא היה אלא מיודענו שבתי'ל הקצב. הכול ידעו כי לשבתי'ל לא הייתה יד ורגל בפרשה, וכי למעשה מסר את נפשו למען הרב ושאר ראשי הקהילה. בו-ביום הובא לקבורה ועל מצבתו נחרת לאמור: "פה נטמן הקדוש ר' שבתי ב"ר יוסף, שמסר נפשו להצלת כמה נפשות מישראל".

או-אז גם הבין רב העיר את יחסו של רבי משה-לייב מסאסוב אל שבתי'ל הקצב ואת דבריו עליו: "זלוטשוב זקוקה לו לא פחות משנזקק הוא לה".