מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1105 - כל המדורים ברצף
	איך יוצאים מהמלכודת
	ספרים
	הצדקה נוהגת תמיד
	ציפייה לגאולה
	זקוק לצדקה
	למכור קרח
	האם העולם ייחרב?
	שני כיסים
	הנפקת מטבעות בליווי הלכתי
	שלושה ספרי-תורה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1105, ערב שבת-קודש פרשת פקודי / שקלים, ל' באדר-ראשון תשס"ח (7.3.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

איך יוצאים מהמלכודת

ביצוע הפעולה ההכרחית משמעותו הודאה מצלצלת בכישלונה של תכנית ההתנתקות; אבל חייבים להשתחרר מהמלכוד, להודות בטעות ולעשות את הדבר המתבקש

זו תופעה המתרחבת בהיקפה באחרונה: יותר ויותר בני-אדם אומרים לך שהם אינם מסוגלים להקשיב לחדשות. "הדיווחים מוציאים אותי מדעתי", אומר אחד. חברו מוסיף: "כשאני שומע את החדשות נראה לי שהמדינה מתנהלת על-ידי חבורה של חדלי-אישים". שלישי נסער: "איך ייתכן שיום-יום משגרים טילים לעבר ערינו ויישובינו, ואנחנו לא מסוגלים לשים לזה קץ?!".

ובאמת, ההתנהלות של הממשלה לנוכח הירי הבלתי-פוסק אל שדרות, אשקלון ויישובי הדרום – אינה ניתנת להבנה. האם אתם מעלים על דעתכם שמדינה כלשהי בעולם הייתה מסכימה לספוג ירי כזה, שהופך את חייהם של מאות-אלפים לסיוט מתמשך, וגורם להתרוקנות ערים מתושביהן? האם זו מדינה ריבונית, שיש לה מחוייבות להגן על אזרחיה, או קריקטורה של מדינה?

למה חיכו?

החידלון בהתנהלות הממשלה נובע מהמלכוד שלתוכו הכנסנו את עצמנו בשנים האחרונות. זה בדיוק היה המלכוד שמנע מאיתנו לפעול כנדרש כשהשתולל כאן גל הטרור לפני שבע שנים. היה ברור אז שיש דרך אחת להפסיק את טרור המתאבדים – לחזור ולהיכנס לערי יהודה ושומרון, לרדוף את המרצחים ולבער את קיני הטרור. עובדה היא, שכאשר עשינו את זה, במבצע 'חומת מגן', חוסל הטרור והשקט חזר לערי הארץ.

אז למה חיכו זמן רב כל-כך, ולמה נשפך דם רב כל-כך, עד שעשו את המבצע המתבקש? התשובה פשוטה: כי כניסה חוזרת לערי יהודה ושומרון משמעותה הודאה, שהיציאה מהערים הייתה טעות. הלוא רק כמה שנים קודם לכן הביאו לנו 'שלום' והוציאו את כוחות צה"ל מרוב שטחי יהודה ושומרון. סיפרו לנו סיפורים על עידן חדש, שבו יגור זאב עם כבש. האם כל זה היה טעות טרגית, שעלתה בחיי אדם רבים כל-כך?

האמת היא, שגם לשיטת מחוללי התהליך הייתה הצדקה גמורה להיכנס שוב לערים. הלוא הם עצמם הזהירו, שאם אחרי יציאת צה"ל מהשטח יוסיפו המחבלים לפגוע בנו, תהיה תגובתנו קשה וכואבת. ובכל-זאת, קשה לבני-אדם להודות בטעות, והקושי הזה כבל את ידיה של הממשלה. רק כשנהר הדם הגיע לממדים מפלצתיים, נאלצו לבלוע את הקושי ולבצע את הפעולה שאכן חיסלה את הטרור.

הולכה בכחש

זה בדיוק המלכוד שבו אנו שרויים עכשיו. שיהיה ברור: אין דרך להפסיק את הירי מרצועת עזה מבלי להיכנס פנימה ולעקור את ארגוני הטרור מהשורש. נבנתה שם תשתית אדירה של טרור, וכל יום שעובר מעצים אותה עוד ועוד. גם אם תהיה הפוגה לזמן-מה, זו תהיה הפוגה לצורך התעצמות והיערכות. רצועת עזה מאיימת כיום על כל הדרום, ואין ברירה אלא להשמיד את כל מאגרי הנשק ולמוטט את שלטון הרשע של החמאס.

אבל ביצוע הפעולה ההכרחית משמעותו הודאה מצלצלת בכישלונה של תכנית ההתנתקות. הלוא בדיוק מפני המציאות הקיימת הזהירו רבים וטובים עד שהגרון ניחר. תושבי גוש קטיף עברו מבית לבית באשקלון ואמרו לתושבים, שאם צה"ל יצא מרצועת עזה, ישוגרו הטילים לעבר אשקלון. זה היה ברור לגמרי. ובכל-זאת החליט מי שהחליט כי המהלך הזה 'ישפר את הביטחון', כפי שעינינו רואות...

עכשיו ברור שסובבו אותנו בכחש. אמרו לנו שהנסיגה מרצועת עזה תחזק את גושי היישובים ביהודה ושומרון, ובמקום זה קיבלנו חנק מוחלט של ההתיישבות. הבטיחו לנו שנתנתק מרצועת עזה, ואנחנו מוסיפים לספק לה מים וחשמל, מזון וציוד. הזהירו שאם אחרי ההתנתקות יעזו לירות על יישובינו, נגיב בעוצמה ובלי שום מעצורים. ומה מתברר? שהכול היה טעות – או אף הטעיה –  אחת גדולה.

חייבים להשתחרר מהמלכוד הזה. אפשר להודות בטעות ולעשות את הדבר ההכרחי והמתבקש. וכבר אמר החכם מכל אדם: "מודה ועוזב – ירוחם".

 ספרים

קדושת נועם אלימלך
מאת רבי אלימלך מליזנסק
בהוצאת מכון נחלת יהושע

אוצר פתגמים ואמרות, המעוררים את הלבבות, מלוקטים מהספר 'נועם אלימלך', בהדפסה מאירת-עיניים. בתחילת הספר פרקי מבוא ופרקים מתולדותיו. 590 עמ'. טל' 052-7637540.

לב ישראל
מאת הרב אליעזר גרוסמן
בהוצאת המחבר

בשבוע שעבר מלאה שנה להסתלקות הגאון החסיד רבי ישראל גרוסמן. לקראת יום-השנה הוציאה-לאור המשפחה את הספר, ובו שיחות, עובדות וסיפורים שסיפר, ופירושים וחידושים על התורה, לפי פרשיות השבוע. 409 עמ'. טל' 052-5990120.

כל נדרי
מאת הרב יצחק אליהו שטסמן
בהוצאת פלדהיים

ריכוז ההלכות הקשורות בנדרים ובשבועות. קבלתם, הפרתם, מנהגי מצווה ועוד. הספר מוגש כשולחן ערוך, ובו 85 פרקים. בסוף הספר מפתח מפורט. 862 עמ'. טל' 02-5710965.

סידור מפורש לילדים
בהוצאת רשת אהלי יוסף יצחק
הפצה: חיש

סידור התפילה בנוסח האריז"ל, כפי שנערך על-ידי רבי שניאור-זלמן מלאדי, בתוספת פירוש המילות וביאור תוכן התפילות. הספר חשוב במיוחד לילדים ולכל מי שמעוניין להבין את פירוש התפילה. 142 עמ'. טל' 03-9600770.

 שלחן שבת

הצדקה נוהגת תמיד

השבת אנו קוראים את פרשת שקלים, שהיא הראשונה  מבין 'ארבע הפרשיות': שקלים, זכור, פרה, החודש. חז"ל קובעים כי נתינת השקלים הייתה נתינת צדקה. השקלים (מחצית השקל שנתנו בני-ישראל) היו "איש כופר נפשו" – והיו תרומה לה' לבניית המשכן.

בימינו אין מצוות השקלים נוהגת, אבל עניינם של השקלים מוסיף להתקיים בצורת צדקה. חז"ל אומרים: "בזמן שבית-המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית-המקדש קיים... עושין צדקה". קיים גם המנהג לתת קודם פורים 'מחצית השקל', שזה עניין הצדקה בפשטות.

חלק מגדרי הבריאה

דבר זה מעניק לפרשת שקלים מעלה מיוחדת, לעומת שלוש הפרשיות האחרות (זכור, פרה והחודש). אמנם גם הפרשיות האחרות מלמדות לימודים כלליים ומעניקות הוראות מרכזיות, אבל שלושתן קשורות בתנאים מוגדרים, שאינם תמידיים. לעומת זה, פרשת שקלים, שעניינה צדקה, חלה תמיד, בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום.

הצדקה היא חלק מגדרי הבריאה. הקב"ה ברא את העולם במתכונת של משפיע ומקבל – יש מי שנותן ויש מי שמקבל. מתכונת זו נועדה להבטיח שיתקיים החסד בעולם, שבזה תלוי קיומו של העולם ויישובו.

צדקה מלמעלה

זאת ועוד, כל השפע שבא מלמעלה (מהקב"ה) הוא בבחינת צדקה. הקב"ה אינו חייב, כביכול, לתת לעולם את הברכה והשפע, והוא נותן לנו זאת כחסד אלוקי. על כך אנו מודים לו, על שהוא "זן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים", "זן ומפרנס לכול ומטיב לכול".

ומאחר שהכלי לקבלת הצדקה מאת הקב"ה הוא הצדקה שהאדם עושה כאן למטה (שכן הקב"ה נוהג עמנו "מידה כנגד מידה"), נדרשת הצדקה להתקיים תמיד, כדי שנוסיף ונקבל את שפעו וחסדו של הקב"ה.

קרבנות ואדנים

שני ההיבטים האמורים בצדקה – מילוי חסרונו של הזולת והשפעה אלוקית מלמעלה –  באים לידי ביטוי בשני המרכיבים שהיו בנתינת השקלים: תרומת המזבח ותרומת האדנים.

תרומת המזבח נועדה לקניית קרבנות ציבור, שעליהם נאמר: "לכפר על נפשותיכם". הקרבנות האלה באים לכפרה, וזה מילוי חיסרון, כפי שהצדקה ממלאת את חסרונו של הזולת. אולם תרומת האדנים נועדה לשמש בעבור אדני המשכן, שעליהם עמד המשכן כולו, ובו שכן הקב"ה ("ושכנתי בתוכם"). במשכן שכנה קדושה אלוקית שלמעלה מכל מדידה והגבלה. הארה זו מקבילה להשפעת הצדקה האלוקית שמשפיע עלינו הקב"ה, בהעניקו לנו חיים ופרנסה עד לעשירות כפשוטה.

 (התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 278)

 מן המעיין

ציפייה לגאולה

נגאלים כשמצפים

אמר יצחק אבינו לפני הקב"ה, ריבונו-של-עולם, שמא אין חזרה לבנים? השיב הקב"ה, אל תאמר כן, יש דור שהוא מצפה למלכותי – מיד הן נגאלין. שנאמר (ירמיה לא,טז) "ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

(ילקוט שמעוני)

להעיר את הלבבות

הגאולה תהיה בהעיר ליבות בני-אדם, ויאמר להם, הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה, אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך-הוא לעד.

(אור החיים)

כיסופים לירושלים

"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים קב,טו). רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תיבנה כשייכספו בני-ישראל לה תכלית הכוסף.

(הכוזרי)

זעקה מכל ישראל

אילו היו כל ישראל, כגדול וכקטן, אומרים, אבא, דיי כבר, רחם-נא עלינו ושלח לנו משיחנו, בוודאי היה המשיח בא.

(ספר השיחות תרצ"ו)

למה להשתוקק לגאולה

אדם צריך להשתוקק לגאולה לא בגלל טובתו הגשמית, וגם לא בגלל טובתו הרוחנית, אלא מפני שאז יושלמו הרצון העליון והכוונה העליונה שבבריאת העולם – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

(הרבי מליובאוויטש)

תשוקה עצומה עד מאוד

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" (מתוך התפילה). יחשוב בתשוקה עצומה עד מאוד, ואני מחכה ומצפה מתי נזכה זה שתשוב לציון, ומה טוב אם יכול האדם להוריד דמעות על תשוקה זו.

(יסוד ושורש העבודה)

קול יוצא

קול יוצא ממתיבתא דרקיעא מי מכם שמחכה כל יום ויום, מי שלא מצפה לזה בכל יום בעולם הזה, אין לו חלק לעולם הבא.

(זוהר)

ציפייה וצפייה

הלשון "ציפית לישועה" (שבת לא,א) מורה על ודאות, כי 'ציפית' אינו תקווה עתידית בלבד, אלא 'ראייה', מלשון צופה ומביט למרחוק, כמו שהנביאים נקראים 'צופים', משום שהם רואים את מה שיקרה בעתיד.

(באר משה)

 אמרת השבוע

זקוק לצדקה

ערב שבת אחד הלכה רעייתו של רבי חיים מצאנז לשוק כדי לקנות דגים לשבת. אמר לה המוכר: "דגים רגילים, כמו שאת נוהגת לקנות, לא היו היום. היו רק דגים יקרים, ואת האחרון קנה זה עתה יהודי פלוני".

הרבנית התפלאה מאוד. הלוא היהודי הזה נחשב עני, והוא מגיע בכל שבוע לקבל צדקה מידי בעלה. כשחזרה לביתה סיפרה על כך לצדיק וטענה: "אותו יהודי אינו זקוק לצדקה שאתה נותן לו, אם הוא מרשה לעצמו לקנות דג יקר כל-כך".

נענה הרבי: "לא ידעתי שהוא זקוק למאכלים יקרים כל-כך!", וציווה להוסיף על קצבתו השבועית...

 מעשה שהיה

למכור קרח

"מזל טוב!", נשמעו קריאות השמחה מכל עבר. עם שבירת הצלחת נחתמו התנאים לשידוכי בתו של ר' משה-אברהם גריסרו, מהעיר גלץ. המחותנים נראו שמחים ומאושרים, אך לא-כן הורי הכלה. הללו ידעו היטב כי כל עוד לא יהיה בידם לשלם את הנדוניה שהתחייבו לתת, לא יצא השידוך אל הפועל.

שלוש שנים חלפו ועדיין לא פרע ר' משה את הנדוניה. המחותנים כבר מדברים בגלוי על ביטול השידוך, והוא ואשתו אובדי עצות. בצר להם החליטו לנסוע אל הצדיק רבי אברהם מתתיהו פרידמן מהעיר שטפנשט, לבקש שיתפלל בעדם ויברכם.

הם יצאו לדרך הרחוקה, מגלץ שבדרום מולדובה ועד שטפנשט שבצפון. עם כניסתם אל הצדיק החלו לגולל את מצוקתם. "אם יתבטל השידוך, מה יהיה על בתנו?! עלולה היא להישאר רווקה זקנה, חלילה?!", אמרו ההורים המיוסרים.

בעיניים טובות הביט בהם הצדיק, פנה לר' משה ושאל: "מה עיסוקך?". השיב ר' משה כי בחורף הוא סוחר בנוצות אווז ובקיץ מכין גלידות. הצד השווה בשני העיסוקים הוא הפרנסה הדלה.

הוסיף הצדיק להתעניין: "מניין אתה משיג את הקרח להקפיא את הגלידה?". ר' משה השיב כי הוא קונה את הקרח מסוכן,  וזה קונה את הקרח מבית-חרושת. שוב שאל הצדיק: "וכיצד יש לבית-החרושת קרח בקיץ?".

כאן הסביר ר' משה בפרוטרוט את תהליך תעשיית הקרח: בחורף יוצאים להרים וחוצבים משם גושי קרח גדולים. אחר-כך מנסרים אותם ללבנים, וטומנים אותם בבורות מיוחדים בקרקע, שם הם נשמרים קפואים לאורך זמן. בקיץ מוציאים אותם מהבורות ומשווקים לסוחרים.

"אם-כן", הפטיר הצדיק, "סעו לביתכם והקימו בית-חרושת לקרח. ה' יהיה בעזרכם ותהיה לכם פרנסה בשפע".

בני-הזוג היו המומים למשמע הדברים. מפיו של הבעל נעתקו המילים, אך האישה אזרה עוז ואמרה: "רבי קדוש! האמן לנו כי אפילו את דמי הנסיעה לכאן נאלצנו ללוות... מניין ניקח את הסכומים העצומים הנחוצים כדי לפתוח בית-חרושת?!"...

הצדיק האזין לדבריה, וכשסיימה קם ממקומו, הביט בהם במבט החלטי ואמר: "הלוא אמרתי לכם, שובו לביתכם והקימו בית-חרושת לקרח. אל תשנו מדבריי אף לא כחוט השערה!".

דבריו התקיפים הבהירו כי הצדיק איתן בדעתו ובני-הזוג קיבלו זאת באמונה שלמה. נותרה רק השאלה – כיצד עושים זאת.

חלפו הימים. ערב אחד נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתם. ר' משה פנה לחלון הבית לראות מי הבא פתאום לבקרם, וכמעט חשכו עיניו מרוב פחד. בחוץ עמדה קבוצת גברתנים חסונים וגרזינים בידיהם... הוא לא העז לגשת אל הפתח.

בקבוצה היה גוי אחד ממכריו, אשר ניגש אל החלון, הציג את עצמו בידידות והבהיר לו כי רצונם להציע לו הצעה עסקית. בעל-הבית נרגע אט-אט, ובינתיים נכנסו האורחים והתיישבו סביב השולחן.

הם החלו להציג את העניין:

"אנחנו עובדים בבית-חרושת לקרח בעיר הסמוכה. בעליו של בית-החרושת הוא אדם קשה ואכזרי, אשר רודה בנו ללא רחם. באחרונה אף הפסיק לשלם את משכורתנו.

"החלטנו שאיננו מוכנים עוד לעבוד אצלו. שמענו ממכרך שאתה עוסק במכירת מוצרים קפואים, והחלטנו להציע לך להקים בחצר ביתך בית-חרושת לקרח. אנחנו נביא את כל הידע והציוד הדרוש, ונהיה פועלים בבית-החרושת שלך. היהודים ידועים כמעבידים נוחים וישרים"...

בתדהמה גמורה האזין ר' משה לדבריהם, וכמעט דחה את ההצעה על הסף. לפתע הבזיקו במוחו דברי הצדיק: "הקימו בית-חרושת לקרח"... הלוא כך בדיוק אמר הרבי! ר' משה פנה אל אורחיו ואמר:

"מצבי הכלכלי ירוד מאוד עכשיו, ולעת-עתה לא אוכל לשלם לכם מאומה. רק בבוא הקיץ, אם וכאשר יצליח ה' דרכי והסחורה תימכר כראוי, אוכל להחזיר לכם את משכורתכם על החודשים שחלפו. האם תסכימו לעסקה כזאת?".

הפועלים נראו מאוכזבים, אך לפתע נענה אחד מהם וקרא: "חברים, הלוא בלאו-הכי אין לנו לאן לחזור, בשעה שמעבידנו הפסיק לשלם את משכורתנו ומשפחותינו סובלות עוני ומחסור. מוטב שנקים כאן בית-חרושת, ולשנה הבאה נהיה מסודרים במקום עבודה ראוי ומעביד הגון ואנושי".

שוב הפתיעו אותו הפועלים בנכונותם ובאמונם בו, כאשר הצעת חברם התקבלה על דעת כולם, ופה אחד אמרו: "מסכימים אנו לעסקה. נעבוד אצלך בחורף, ואנו סומכים ובטוחים עליך שתשלם לנו את כל משכורתנו בבוא הקיץ".

בית-החרושת קם במהירות. אחרי הכנת הבורות, חצבו הפועלים גושי קרח בנהר והובילום לחצר הבית. בהגיע הקיץ החלו לנהור אליו סוחרים רבים מהסביבה ואף ממקומות רחוקים. זה היה פלא כיצד נפוצה כל-כך השמועה על בית-החרושת החדש, ומדוע מעדיפים סוחרים ממרחקים דווקא אותו.

עד מהרה שילם ר' משה את חובותיו לפועלים, והוסיף לצבור רווחים נאים. בית החרושת 'גריסרו' נהפך לאחד המפורסמים ברומניה.

והחתונה? – עוד באותו קיץ התקיימו הנישואין, לשמחתם הרבה של שני הצדדים, כאשר ר' משה בקושי התפנה לה מרוב הביקוש במכירת הקרח...

 לומדים גאולה

האם העולם ייחרב?

בגמרא (סנהדרין צז,א) מופיעים דבריו של רב קטינא: "שית אלפי שני הווי עלמא וחד חרוב" (=ששת-אלפים שנים יתקיים העולם ובאלף השביעי ייחרב). הדברים תואמים את הידוע, שהעולם נברא במתכונת מחזורית של שבע – שישה ימי חול והיום השביעי שבת; שש שנים של עבודת האדמה והשנה השביעית שמיטה. וכך גם הבריאה בכלל – ששת-אלפים שנים של עולם במתכונתו הנוכחית ואלף שביעי "חרוב".

מה פירושו של "חרוב" זה שיקרה באלף השביעי? האם הכוונה היא שהעולם ייחרב? יש בזה כמה וכמה שיטות של גדולי ישראל. הראב"ד (בהגהתו להלכות תשובה של הרמב"ם פרק ג, הלכה ח) אומר שבאותו אלף העולם "חוזר לתוהו ובוהו". לעומתו סבורים רבים, ובהם חכמי הקבלה, שאין לפרש את הדברים במשמעות של חורבן ממשי, אלא הכוונה היא שזה יהיה עולם שונה מהעולם המוּכר לנו. הם מפרשים, שהעולם "יהא חרב מתאוות וכיסופין דהאי עלמא" (מגיד מישרים פרשת בהר וּויקהל, ועוד). כלומר, זה יהיה עולם ללא יצר הרע, וממילא עולם שונה במהותו.

שיא השלמות וההתעלות

תורת החסידות, על יסוד תורת הקבלה, מאמצת את הדעה האחרונה, שלפיה העולם יוסיף להתקיים, אלא שזה יהיה עולם שונה במהותו. יתרה מזו: לא זו בלבד שבתום האלף השישי לא יבוא הקץ לעולם, אלא דווקא באלף השביעי יגיע זמנה של קבלת השכר על העבודה בששת אלפי השנים.

בספר התניא (פרק לו בהגהה) מובא בשם האריז"ל, ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי". הזוהר (וירא, חלק א, קיז,א) אומר שכל ההתגלויות של החכמות – הן חכמת התורה, הן חכמות הטבע – בסוף האלף השישי, נועדו כדי ש"יתתקן עלמא לאעלא בשביעי" (=שהעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי). הרי שאז יגיע העולם לשיא שלמותו והתעלותו.

הדמיון לסוגים הנוספים של שביעיות יש בו להמחיש יותר עניין זה. יום השבת אינו מחריב והורס חלילה את מה שנבנה בששת ימי החול, אלא מביא את הדברים לידי שלמות. כך גם שנת השמיטה נועדה להביא את האדם ואת עבודות האדמה בשש השנים שקדמו לה לדרגה עליונה יותר של שלמות ורוחניות. וכך גם האלף השביעי נועד להעלות את העולם לדרגת 'שבת' – עולם רוחני יותר שבו מתגלית האמת האלוקית במלוא זוהרה.

תקופה חדשה

האלף השביעי בא לאחר ימות המשיח ולאחר תקופת תחיית המתים, שיהיו עוד במהלך האלף השישי. כך גם אומר רבנו בחיי (בפירושו על התורה ויקרא כה,ח): "יום שביעי כנגד אלף השביעי, שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והוא אחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובני תחיית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף".

על-פי הדברים הללו עולה, שהתקופה העתידית מתחלקת לשלוש תקופות מרכזיות: האחת – תקופת ימות המשיח, שבעיקרה היא מצב של עולם מתוקן, שחי בשלום ועובד את ה' יחד. התקופה השנייה היא תחיית המתים, שבה ישתנו סדרי עולם, יחיו המתים והעולם יתרומם לדרגה עליונה יותר של רוחניות וקדושה, ואז תגיע כוונת הבריאה לתכליתה והעולם יהיה "דירה לו יתברך". לאחר התקופה הזאת תיפתח תקופה חדשה לחלוטין, שהיא תקופת האלף השביעי.

באור זה יש לראות את משמעות דברי הגמרא "וחד חרוב" – העולם החומרי, על מגבלותיו והֶסתֵריו, ייחרב. זה יהיה עולם טהור ורוחני, שבו מתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו ושבו מקבלים בני עולם התחייה את שלמות השכר הצפון להם.

 פתגם חסידי

שני כיסים

"המקבץ כספים לצדקה, טוב שייקח עמו שני כיסים - אחד בשביל הכסף ואחד בשביל הביזיונות" (רבי זוסיא מאניפולי)

 חיים יהודיים

הנפקת מטבעות בליווי הלכתי

בכל שנה, כאשר קוראים בתורה את פרשת שקלים, עולה חיוך קטן של הנאה בזווית פיו של יוסף אתאלי. כסמנכ"ל בחברה הממשלתית למדליות ולמטבעות הוא חש שזו הפרשה שלו. כיום, בגיל 68, כשמאחוריו עשרות מטבעות ומדליות, שהופצו לאחר שקיבלו אישור הלכתי, הוא חש שתרם תרומה מעניינת בתחום לא מוכר כל-כך.

אחת המדליות שהוא גאה בה והיה שותף בעיצובה, היא מדליית 'זכר למחצית השקל'. יש בה יותר מעשרה גרם כסף טהור (כשיעור מחצית השקל). מאז הופצה, לפני יותר מעשרים שנה, זכתה להצלחה גדולה. בבתי-כנסת רבים רכשו את המטבע כדי לאפשר למתפללים לקיים 'זכר למחצית השקל'. כל מתפלל 'קונה' לעצמו את מטבע הכסף, תמורת תרומה למטרות צדקה, ותורם אותה בחזרה לבית-הכנסת בשמו ובשם בני-ביתו.

רבנים בוועדה הציבורית

עוד סדרת מטבעות, שאתאלי היה שותף בייצורה, מיועדת לפדיון הבן. אלה חמישה מטבעות, בערך של שקל כסף שלם (קצת יותר מעשרים גרם כסף לכל מטבע), שבצידם האחד כתוב "קדש לי כל בכור", ובצד השני מוטבע חלק מכתר ארם צובא.

"כל מטבע כזה", מספר אתאלי, "עובר סדרה של אישורים בוועדה ציבורית מיוחדת. כמה אמנים מגישים הצעות, על בסיס הוראות חברי הוועדה, ומהן בוחרים את העיצוב המנצח. בוועדה יושבים גם רבנים חשובים. למשל, הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, עמד בראש ועדה מסויימת למדליה, וכך עוד רבנים. יש הקפדה רבה שבכל מטבע בעל משמעות הלכתית, כמו 'מחצית השקל' או 'פדיון הבן', יישמרו כל דרישות ההלכה".

מטבעות לאישים

החברה עוסקת גם בהפצת מדליות המוקדשות לדיוקנם של חכמי ישראל, ביניהם רש"י, הרמב"ם, הבעש"ט והרבי מליובאוויטש. בקרוב תונפק מדליה ל'חפץ חיים'. לדברי אתאלי, הטבעת דיוקן של אדם על מטבע עוררה שאלות הלכתיות, שהופנו לרבנים. "התשובה שנתקבלה היא, שאם מוטבעת על המטבע רק צורת הראש והפנים, וגם זה רק מהצד הקדמי, אין זה נחשב לראש שלם והדבר מותר לכל הדעות.

"ההתייעצות עם אנשי ההלכה הדוקה מאוד", מספר אתאלי. הוא מגלה, כי לפני יותר מעשור פנו אל הרב אליהו בקשי-דורון, הרב הראשי אז, בשאלה אם מותר לסחור בפסלים אמנותיים של חיות. הרב פסק שהדבר מותר "כל עוד הם עשויים לנוי ולא לפולחן".

שגרירי המתכת

השאיפה לייצר מדליות בעלות ערכים יהודיים הביאה את אנשי החברה ליצור סדרת מדליות המבוססת על מדרש רבה בספר בראשית, על ארבעה מאבות האומה "שיצאו להם מוניטין" (מלשון מטבע). מתברר שהיו מטבעות קדומים לכבוד אברהם ושרה, וכך ליהושע בן-נון, לדוד המלך ולמרדכי. במדרש מובא תיאור מפורט של המטבעות הללו, וברוח זו עוצבה סדרה דומה של מדליות החברה. הסדרה הצליחה כל-כך עד שהגיעה בקשה לעצב מדליות ותליונים עם שמות האימהות, ובהמשך גם רות ואסתר.

"לפני חמישים שנה, כאשר ראש-הממשלה הראשון, בן-גוריון, ייסד את החברה למדליות ולמטבעות, הוא כינה את המטבעות 'שגרירי המתכת של ישראל'. ספק אם הוא שיער שהמטבעות הללו יפיצו בעיקר את ערכי היהדות", מסיים אתאלי. 

אתאלי. "הקפדה על שמירת כל כללי ההלכה"

 פינת ההלכה ומנהג

שלושה ספרי-תורה

שאלה: מה עושים ביום שקוראים בתורה שלוש קריאות (כגון בשבת זו: פקודי, ראש-חודש ו'שקלים'), ויש בבית-הכנסת שני ספרי-תורה בלבד?

תשובה: במשנה אמרו, שהכוהן הגדול היה קורא שני קטעים: האחד מתוך ספר-תורה, והשני על-פה. ושאלו בגמרא, למה לא יגללו את ספר-התורה לקריאה השנייה? וענו: "לפי שאין גוללים ספר-תורה בציבור, מפני כבוד הציבור". ופירש רש"י "שיהיו מצפים ודוממים לכך".

ואכן, נשאלו הראשונים מה עושים כשצריך לקרוא בשני ספרי-תורה, ויש בבית-הכנסת רק ספר אחד.

לדעת הרשב"א, אסור לגלול ספר-תורה אלא קוראים את הקריאה השנייה מתוך חומש. אבל ההלכה היא כדעת המרדכי והריטב"א, ש"מוטב שיידחה כבוד הציבור, ולא תידחה תקנת חכמים".

ובענייננו: לכל קריאה מוציאים ספר-תורה מיוחד, הן מפני כבוד הקריאה הן מפני כבוד הציבור. לפני התפילה יש לגלול כל ספר, שיהיה מוכן לפרשה שקוראים בו.

בזמן שזקוקים לשלושה ספרים ויש בבית-הכנסת שניים בלבד, פסק הרמ"א שלאחר הקריאה בספר השני, חוזרים ולוקחים את הספר הראשון. אמנם ה'ביאור הלכה' מביא הסתייגות, שכך נוהגים רק כשהספר הראשון כבר גלול לפרשה השלישית, אבל אם יש צורך לגוללו, עדיף לגלול את הספר השני, שעדיין מונח על הבימה, ולא "לעבור על המצוות" ולקחת ספר אחר. אבל לדברי 'ערוך השולחן', הטעם הוא מפני שאין קוראים בספר-תורה אחד שתי קריאות זו אחר זו, ולפי זה תמיד יש לקרוא בספר הראשון.

למעשה, בסיום הקריאה של פרשת פקודי (למנהג האשכנזים – אחרי הגבהת הספר) יש לגלול מיד את הספר הראשון לקריאה השלישית, כך שמיד עם תום הקריאה השנייה יהיה הספר מוכן, שאז לכל הדעות קוראים בו. כדי שלא לגרום טורח לציבור, על הגבאי להוסיף תוך כך לברך את העולים, לומר 'מי שבירך' לחולים, להזכיר נשמות וכדומה.

מקורות: יומא סח,ב. ע,א, וריטב"א. הגהות מרדכי גיטין סי' תסג. ב"י או"ח קמד ד"ה וכתב המרדכי. רמ"א סו"ס תרסט, וביה"ל. ערוה"ש שם ס"א.