שאלה: האם מי שניצל ממצב של 'כמעט תאונה', כגון שהרכב שנסע מולו נעצר לידו ברגע האחרון ולא פגע בו - חייב לברך 'הגומל' על הצלתו?
תשובה: הספרדים פוסקים שמברכים 'הגומל' (מלבד חולה שנתרפא ואסיר שנשתחרר) רק הנוסע בדרך מהלך 72 דקות ויותר, או אפילו נסיעה קצרה במקום סכנה (גם ללא הצלה כלל). האמור להלן הוא למנהג האשכנזים וחב"ד, שמברכים 'הגומל' על כל הצלה, מכל סכנה שהיא.
על הפסוק (ישעיה יב,א) "אודך ה' כי אנפת בי (=כעסת עליי)", אמרו חז"ל, שהפסוק מדבר בשני בני-אדם שעמדו לצאת לנסיעה מסחרית בספינה, ואחד מהם נפצע בדרכו לספינה והחמיץ את הנסיעה. "התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח".
מכאן נראה שאפילו על הצלה כזאת מודים ומשבחים לקב"ה, אבל אין הכוונה לברכת 'הגומל', כי ברכה זו תיקנו חז"ל רק למי שכבר היה בצרה וניצל ממנה.
כך גם מי שהיה אמור להיות במקום שהיו בו מחבלים, למשל, ובחסדי ה' התעכבו המחבלים או נתפסו לפני שהגיעו למקום – אינו מברך. אבל אם הגיעו למקום ושם נתפסו, כל מי שנמצא בטווח הקרוב כבר היה בסכנה.
כך גם בשאלה שנשאלה: אם האדם היה מעורב בפועל בתאונה וניצל – עליו לברך 'הגומל'. אבל אם נהג הרכב נעצר שנייה קודם שפגע בו, או אם האדם זז לפתע ממקום הסכנה, וכן מי שללא כוונה נפלה בסמוך לו אבן כבדה העלולה להמיתו, ולא פגעה בו, וכמו-כן כשנפלט קליע מרובה ועבר לצידו ולא פגע בו – כל אלה נכללים בברכת 'מודים': "על ניסיך שבכל יום עמנו". כאשר אומרים זאת בתפילה (וכן "הגומל חסדים טובים", "מזמור לתודה" ו"נשמת כל חי") יש לכוון להודות לה' מעומק הלב.
מקורות: נדה לא,א. נתיבות עולם למהר"ל, נתיב העבודה פי"ג. שו"ע סו"ס ריט. ילקוט יוסף שם. מקור חיים להחוות-יאיר שם. חיי"א כלל סה, בנשמת אדם ס"ק א. סדר ברכת הנהנין לאדמו"ר הזקן פי"ג. פסקי תשובות סי' ריח ס"ק י וש"נ. וראה 'תחומין' א,349. י,108. יט,392. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
