מנין לקח נחשון בן עמינדב היתר למסור את נפשו?! * נחשון ידע שישנה דרך אחת – ההליכה למתן תורה, גם אם לצורך זה יש לקפוץ לים! * כך היתה הנהגת הרבי, וזוהי גם עבודתנו: התעסקות בהפצת היהדות והמעיינות ללא חשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בפרשה1השייכת ל.. יום ההילולא [. .] פרשת בשלח, מדובר אודות המעמד ומצב שהיה אצל בני-ישראל ברגעים שלפני קריעת ים סוף.
קריעת ים סוף היתה אחד הנסים הגדולים, כלשון רז"ל2"קשה כקריעת ים סוף". קריעת ים סוף היתה הכנה למתן-תורה וגם לגאולה העתידה3
כיצד באו לקריעת ים סוף? – מסופר על כך בחלק הפרשה – שלישי [. .]4
היה יהודי, נחשון בן עמינדב, שמסר נפשו וקפץ לים, ועל-ידי זה פעל ההמשכה בכל בני-ישראל והמשיך את הנס של קריעת ים סוף בעולם למטה.
ב. קפיצת נחשון בן עמינדב לים, היתה באותו זמן ובאותו מצב, עניין שלא היה מחוור לגמרי ("ניט אינגאַנצן אויסגעהאַלטן"):
ידועה השיטה שקודם מתן-תורה היה לבני-ישראל דין של בני-נח5 ויש פלוגתא בראשונים ואחרונים6אם בן-נח מחויב במסירת נפש7
ואם נאמר שבני-נח אינם מחויבים במסירת נפש, אסור להם למסור נפשם, כיוון שהם מצווים על שפיכות דמים אפילו של עצמו, כמו שכתוב8"אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ועל-פי זה נמצא שהיה אסור לנחשון למסור נפשו.
ואפילו לפי השיטות שסבירא-ליה שלפני מתן-תורה לא נהגו בני-ישראל כבני-נח – הרי זה דווקא לחומרא ולא לקולא9 ובמילא היה אסור למסור נפש.
אלא, נחשון ידע, שכאשר הקב"ה הוציא את בני-ישראל ממצרים, אמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"10, היינו, שממצרים צריכים לילך להר סיני לקבל את התורה. ובמילא לא נוגע לו מה נעשה באמצע הדרך. הוא יודע שצריכים לילך להר סיני. ואם יש באמצע ים – אין זה שייך אליו, עליו לקפוץ לים ולהמשיך לילך עד שיגיע למתן-תורה.
ג. מסופר במדרש11 על פרשת היום, ששייך ליום ההילולא [. .], שבאותה שעה היו אצל בני-ישראל ד' כתות: כתה אחת אמרה "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". כתה שנייה אמרה שצריכים להלחם עם המצריים. כתה שלישית טענה שצריכים לברוח למדבר. ורק כתה אחת היתה סבורה שמותר או שצריכים לילך לים.
ואם כן, באמת, מצד החשבון של "אחרי רבים להטות"12, הרי אפילו על-פי שכל דקדושה היה נחשון יכול לפקפק האם מותר לילך לים.
אלא, נחשון לא רצה להיכנס לשקלא וטריא. הוא ידע שהקב"ה אמר שצריכים לילך להר סיני לקבל את התורה. ולכן טען, שכדי להשיג מטרה זו, הדרך אינה לחזור למצרים, וגם לא להלחם עם מצרים או לילך למדבר. בשביל מטרה זו יש רק דרך אחת, והיא – לילך לים. ובמילא צריכים לקפוץ לים, שעל-ידי זה מתקרבים בצעד נוסף ("מיט אַ טראָט נענטער") להר סיני.
ד. המעמד ומצב של בני-ישראל בקריעת ים סוף מהוה הוראה לדורות, וכן גם לעבודה של הרבי בעל ההילולא, שהוא בעצמו עבד בעבודת הקודש מתוך מסירת נפש, וגם הנחיל זאת לכל אלו שהולכים בדרכיו13.
מיד בתחילת נשיאותו14 התחיל עבודתו בקודש מתוך מסירת נפש. היה זה ברוסיה בזמנים שחברי ה"יעווסעקציע" סערו ("געבוּשעוועט"). ולקבל על עצמו אז נשיאות להפיץ תורה ומצוות ופנימיות התורה – היה זה עניין הפכי מסדר המדינה, היפך הטבע, ובשביל זה היה צורך במסירת הנפש והגוף בפועל ממש. ומסירת נפש זו דרש גם מאלו שהלכו עמו והשתתפו בעבודתו.
הגם שבשלחן-ערוך לא מצינו דין שצריך לדרוש מהזולת מסירת נפש כזו; בנוגע לכל המצוות מצינו שצריכים לדרוש מהזולת, שזה נכלל במצות "הוכח תוכיח את עמיתך"15, אבל בנוגע לחפש מסירת נפש, לא מצינו זאת16 – הנה במה דברים אמורים, כאשר לא מרגישים שישנה שליחות מלמעלה. מה שאין כן כאשר הדבר הוא על דרך "שכינה17 מדברת מתוך גרונו"18.
ה. הרבי מבאר במאמר19 החילוק שבין מסירות הנפש של רבי עקיבא למסירות הנפש של אברהם אבינו:
רבי עקיבא שאף וחיפש את העניין של מסירת נפש, כאומרו20 "מתי יבוא לידי ואקיימנה"21. מה שאין כן אצל אברהם אבינו לא היה עניין מסירות נפש עבודה בפני עצמה. ענינו היה – "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם"22, "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא"23, היינו, שעשה שהזולת יכריז, שכולם יכריזו – לא "א-ל העולם", שאלקות ועולם קשורים זה בזה אבל הם בכל זאת שני דברים, אלא "א-ל עולם", שזהו דבר אחד24 – "אין עוד מלבדו"25.
זו היתה עבודתו של אברהם אבינו. הוא לא חיפש מסירת נפש, אלא, אם היתה נדרשת מסירת נפש בשביל עבודתו, היה מוכן לכך. כאשר השליכוהו לכבשן האש – לא היה על זה שום מניעה, ולו רק למלאות עבודתו ב"ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם".
ובאופן כזה היתה גם הנהגת בעל ההילולא. הוא לא היה להוט אחר מסירת נפש, לא זה היה ענינו. הוא היה להוט אחר "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם", להפיץ תורה ומצוות ופנימיות התורה עם מנהגיה והדרכותיה. זה היה ענינו, ובשביל עניין זה לא נרתע משום דבר, ועבד עבודתו עד כדי מסירת נפש ועד בכלל.
ובמילא לא נכנס לחקירות ושקלא וטריא אם במקרה כזה צריך על-פי דין למסור נפשו, אם לאו. כיוון שאינו מתעסק בעניין מסירת נפש; התעסקותו היא בהפצת והחזקת היהדות, ואודות דברים אחרים אינו חושב, שום דבר אינו עוצר אותו מעבודתו.
ולכן גם אינו מתפעל מהכתות השונות שישנם בבני-ישראל. כל הטענות אינם נוגעים לו. הוא יודע אך ורק דבר אחד – שצריכים לילך ולהתקרב להר סיני. אלא מאי, יש באמצע ים – קופץ הוא לתוך הים. אלא מאי, מה יהיה לאחרי כן – הרי זה עסקו של הקב"ה, ואין זה נוגע אליו26; הוא צריך לעשות את שלו – לילך ולהתקרב להר סיני.
ו. וזוהי ההוראה שבעל ההילולא מסר לנו, לכל אלו שצריכים להתכונן לגאולה העתידה27:
העבודה שלנו היא לקיים: "אני נבראתי לשמש את קוני"28. העבודה שלנו היא – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"29.
זהו העניין שלנו, ומלבדו לא נוגע לנו שום דבר.
וזה שישנם כתות שונות בעלי סברות שונות וגם משונות, זה צועק ניתנה ראש ונשובה מצרימה, זה צועק שצריך לערוך מלחמה, וזה צועק שצריכים לברוח למדבר – הרי כיוון שאין זו הדרך להתקרב לקבלת התורה, אין זה הדרך שלנו.
ענייננו הוא – לילך לקבלת התורה, שהרי הקב"ה הוא "נותן התורה", לשון הוה30. וזאת עשה ללא חשבונות. אם יש באמצע ים – מהיכי תיתי, נלך בים. אם יש באמצע הר – נבקע את ההר. הולכים אנו לקבלת התורה, להתאחד עם הקב"ה.
וכאשר הולכים לקבל את התורה ללא חשבונות – אזי "ה'31 ילחם לכם ואתם תחרישון"32.
ז. וכשם שמצינו גבי נחשון, שזכה להיות ראשון הנשיאים להקריב ולחנך את המשכן33, להיות "ושכנתי בתוכם"34 – כמו כן צריך כל יהודי להעמיד את עצמו בתור נחשון.
ואז יקוים מה שכתוב בתיקוני זהר35 שכאשר ימצא יהודי אחד כדבעי (שם נאמר הלשון "צדיק", והרי "ועמך כולם צדיקים"36), יביא הוא את משיח, ויקבל את פנימיות התורה שיגלה משיח.
ועל-ידי זה נבוא ל"אז ישיר"37, "מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה"38 – שיקויים היעוד39 "הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם, והרבי בעל ההילולא יוליכנו לקראת משיח בחסד וברחמים.
(מהתוועדות יו"ד שבט ה'תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשט"ז חלק ב (טז), ע' 45-50)
____________________
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א ס"ע 134 ואילך במהדורה זו נתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ סרט-הקלטה).
2) פסחים קיח, א. סוטה ב, א. וש"נ.
3) שהרי גם לעתיד לבוא יהי' ענין של בקיעת מים, אלא שיהי' זה ב"נהר" (ישעי' יא, טו), ע"ד שהי' אז ב"ים" (מהנחה בלתי מוגה).
4) ראה מכילתא עה"פ פרשתנו (בשלח) יד, כב. ועוד.
5) ראה אנציק' תלמודית ערך בן נח בתחלתו. וש"נ.
6) ראה אנציק' שם ע' שנ ואילך. וש"נ.
7) ראה גם לעיל ע' 16. וש"נ.
8) נח ט, ה.
9) ראה אנציק' תלמודית ערך אבות (א) ס"ה (ס"ע לו). וש"נ.
10) שמות ג, יב.
11) פירקא דרבינו הקדוש – בבא דארבעה אות נא. וראה ירושלמי תענית פ"ב ה"ה. מכילתא (ותיב"ע) עה"פ פרשתנו (בשלח) יד, יג-יד. יל"ש שם רמז רלג (בתחלתו). וראה גם תורת מנחם – הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' שכג ואילך. וש"נ.
12) משפטים כג, ב.
13) וגם אלו שיתחילו לעשות כן מכאן ולהבא (מהנחה בלתי מוגה).
14) שאז היתה נתינת מקום לכו"כ דרכים, טענות וביאורים, שעדיין אין שייכים לזה, ולא קיבל על עצמו וכו', ואעפ"כ כו' (מהנחה בלתי מוגה).
15) קדושים יט, יז.
16) ואם רוצים לחפש בחפש מחופש ("גריבלען זיך") מתוך נטי' של הגוף ונפש הבהמית – יכולים למצוא שע"פ שו"ע אסור לעשות זאת (מהנחה בלתי מוגה).
17) נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087.
18) וע"ד שמצינו בנביאים, ש"אם יאמר . . לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה . . לפי שעה . . מצוה לשמוע לו" (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ט ה"ב).
ובדרך זה וע"ד זה גם עתה – דאע"פ שמ"שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה כו'" (ב"ב יב, א-ב), הרי, כל הענינים נתלבשו בתורה (כפי שמצינו אפילו בנוגע לאור שנברא ביום ראשון (נסמן בתורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 55)), אלא שצריכים לידע כיצד למצוא זאת.
ובזה יובן מה ששאלו אצל רבותינו נשיאינו גם בנוגע לענינים גשמיים –
דלכאורה, הרי רבינו הזקן שואל באגה"ק (סכ"ב) כיצד יתכן "לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות כו'", בה בשעה שענין זה שייך רק "לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש את ה' ע"ד האתונות כו'", ואילו מי שאינו "רואה" (נביא) יכולים לשאול ממנו עצה ותושי' רק בדברי תורה, ולא בעניני פרנסה ושאר ענינים גשמיים.
ואעפ"כ רואים ששאלו אצל רבותינו נשיאינו אודות ענינים גשמיים, ולא היתה אצלם הקושיא שענינים אלו שייכים רק ל"רואה" (ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ס"ע 107. ח"ט ריש ע' 128. וש"נ) – כיוון שגם אצלם הי' ע"ד ענין זה, והיינו, שכאשר יש צורך בדבר בשביל העבודה, אזי משתמשים גם בענין זה (מהנחה בלתי מוגה).
19) סה"מ ה'ש"ת ע' ו. ע' טו. ע' 30. ועוד.
20) ברכות סא, ב.
21) ועד"ז מצינו במגיד מישרים (נסמן בלקו"ש חכ"א ע' 176) אודות הבית-יוסף, שכאשר הובטח לו שיזכה למסור נפשו, "לאתוקדא על קדושת שמי' רבא" – הי' שמח; וכאשר המגיד אמר לו שמצד איזה ענין שעשה שלא כדבעי נטלו ממנו זכות זו – הצטער ונפל ברוחו כו' (מהנחה בלתי מוגה).
22) וירא כא, לג.
23) סוטה יו"ד, סע"א ואילך.
24) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 202. וש"נ.
25) ואתחנן ד, לה.
26) כלומר: לא כמו הרן, שהמתין עד שראה שהשליכו את אברהם לכבשן האש ולא נשרף, ואז הלך גם הוא בבטחון שייעשה לו נס (פרש"י נח יא, כח) – שאז אין עושים לו נס (פרש"י אמור כב, לב),
אלא כפי שהי' אצל נחשון, שקפץ לתוך הים מבלי לידע מה יהי' אח"כ,
– שהרי כאשר עומדים בשיעור דיום זה, עדיין לא יודעים אם הים יקרע אם לאו (ענין זה יתברר רק בשיעור דמחר) –
שכן, מה שיהי' אח"כ אין זה הענין שלו, אלא הענין של הקב"ה, ובלשון חז"ל (ברכות יו"ד, סע"א): "כבשי דרחמנא" (מהנחה בלתי מוגה).
27) ובהקדמה – שלעתיד לבוא תהי' בקיעת הנהר "לשבעה נחלים" (ישעי' יא, טו), היינו, לשבעה דרכים, שדרכם ילכו כל שבעת הנרות ד"מנורת זהב כולה", שהם כל בני-ישראל (ראה לעיל ס"א (בגוף השיחה)),
– שזהו החילוק שבין הגאולה העתידה להגאולות שלפנ"ז (לבד יצי"מ שקודם מתן תורה), שהגאולות שלפנ"ז היו לאחריהם גלות, ובמילא לא נגאלו כל בני-ישראל, משא"כ הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות (ראה מכילתא פרשתנו (בשלח) טו, א. ועוד), ובמילא יצאו מהגלות כל בני-ישראל (ראה לקו"ש חי"א בתחלתו. וש"נ), כל שבעת הסוגים שבבני-ישראל,
ולכן, יודע יהודי שעליו להדליק את נשמתו, ולהדליק את כל שבעת הנרות שכולם יתחילו להאיר – להתקרב להר סיני, ולקבל את "אנכי ה' אלקיך" באופן שיהי' נשמע מכל ד' רוחות (פרש"י יתרו כ, ב. שמו"ר פ"ה, ט. תניא פל"ו).
וכיוון שכן, אין אצלו נפק"מ כלל אם דעת הרוב היא כמותו, וכמה כתות בלעדו יש בין בני-ישראל; הוא צריך לעבוד את עבודתו (מהנחה בלתי מוגה).
28) משנה וברייתא סוף קידושין – ע"פ גירסת הש"ס כת"י (אוסף כת"י של תלמוד הבבלי, ירושלים, תשל"ד). וכן הובא במלאכת שלמה במשנה שם.
29) אבות פ"א מי"ב, ומפרשים שם.
30) ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
31) פרשתנו (בשלח) יד, יד.
32) והיינו, שכאשר ישנו יהודי שמכריז "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", וכדאיתא בזהר (ח"ב מז, ב) "לא תתערון מידי", כי אם להמשיך לילך בדרכו, מבלי הבט אם באמצע ישנו ים או נחשים ועקרבים וכיו"ב – הנה עי"ז נבקע הים, וכל בני-ישראל ניצולים ומקבלים את התורה בשלימות, בה בשעה שבלעו"ז "לא נשאר בהם עד אחד" (שם, כח).
ולא זו בלבד שנעשית בקיעת ים סוף שבו צריכים בני-ישראל לעבור עתה, אלא עוד זאת, שנבקעו כל המימות שבעולם (פרש"י שם, כג), שלכן אפילו "יושבי כנען" "תפול עליהם אימתה ופחד" (שם טו, טז), היינו, שאע"פ שארץ כנען היתה מדינה רחוקה מארץ מצרים, שביניהם הפסיק ה"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב" (שרומז על ג' קליפות הטמאות (ראה ל"ת וסה"ל להאריז"ל עה"פ עקב, ח, טו)), מ"מ, לא הפסיק הדבר על הפעולה דקריעת ים סוף, וגם יושבי כנען ראו שנבקעו כל המימות שבארץ כנען בגלל שנחשון בן עמינדב קפץ לים סוף מתוך מסירת נפש! (מהנחה בלתי מוגה).
33) ראה במדב"ר פי"ג, ז.
34) תרומה כה, ח.
35) כ"ה במאמרי אדה"ז הקצרים ע' תג. וראה זהר חדש ס"פ נח (כג, ד).
36) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.
37) פרשתנו (בשלח) טו, א.
38) מכילתא ופרש"י עה"פ. סנהדרין צא, ב.
39) ישעי' כו, יט. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
