ראייתו למרחוק, כאשר בחלוקת המדינות לאחריות תלמידיו התעלם ממדינת אשכנז (גרמניה), דבר שהובן לאחר כמה דורות * הבעל-שם-טוב והמגיד – כאליהו ואלישע * נסיעה ללייפציג ותפלת המגיד * ומדוע לימוד האזינו על-פה חשוב כל-כך * ליום ההילולא שלו בי"ט בכסלו
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
ברשימת היומן מי"ט כסלו תרצ"ג – עמ' שו' כתוב לאמור:
הרב המגיד מסר לתלמידיו "יחודים" על כל המדינות, לבד מדינת אשכנז. לכל תלמיד היתה ה"חבילה" שלו [לתפקידו ושליחותו] ולא [=מסר את] כל המדינות לכל אחד ואחד [=מהתלמידים].
לימים (י"ט כסלו תשי"ד – תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 257-256) התייחס הרבי לתופעת ההתעלמות מ"אשכנז" (גרמניה), והתבטא:
במשך כל השנים לא הבינו את פשר הדברים: מה רוצים ממדינת אשכנז?!... אמנם, ריבוי שנים לאחרי-זה, למעלה ממאה וחמישים שנה לאחרי זמנו, של המגיד תופסים ("כאַפט מען זיך") עד כמה גדולה ראייתו של צדיק, שרואה בעיני בשר למרחק של כמה וכמה שנים ודורות לאחרי-זה!...
בליל ב' דחג-הפסח תרצ"א ביאר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ את עובדת נטילת האפיקומן של בני ביתו והצנעתם יחד עם שלו באומרו (רשימת היומן עמ' קפ): "שמעתי שהוא כמו 'תכוסו על השה', שיעשו קרבן פסח ביחד".
בהמשך דבריו הוסיף:
גם אצל המגיד היה מנהג זה. והיה מחלק תלמידיו לג' מחיצות. מחיצה א' ב' וג'. לא שמעתי אם היה מצרפם לאפיקומן שלו, או רק [לוקח את האפיקומן] שלהם.
פי שניים ברוח מהבעש"ט
"על מספר תלמידי הרב המגיד [=נאמר] "פי שניים ברוחך", [=כיוון] שאצל הבעש"ט [=היו] שישים תלמידים, ואצל הרב המגיד [=פי שניים] מאה ועשרים [=תלמידים]", כך רשם הרבי ברשימת היומן – מי"ט כסלו תרצ"ג עמ' שח.
לימים, בהתוועדות שבת פרשת ויצא תשכ"ה (לקוטי שיחות כרך ה' עמ' 374 ואילך), הזכיר הרבי בהקשר הזה את פירושו של הרד"ק על-פי הנאמר בגמרא (סנהדרין מז, א. חולין ז,ב) שאלישע החיה שני מתים, כפול מרבו אליהו, שהחיה מת פעם אחת – את הפסוק במלכים ב' (ב,ט) "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" למרות שאין "פי שניים ברוחך" מתפרש על תלמידים, שאינם אלא עניין של השפעה והתפשטות, מכל מקום הם מהווים הוראה על-פי שניים ברוחו.
הדברים הוגהו באותו שבוע – כמנהגו של הרבי בשנת תשכ"ה (שנת פטירת אימו, הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה) והתפרסמו בראש חוצות. פליאה מסויימת השמיע אז כ"ק אדמו"ר בעל "ויואל משה" מסאטמער באוזני מקורביו: הייתכן לומר על הרב המגיד שהוא "פי שניים ברוחו" מהבעש"ט?
מספר הרה"ג הרה"ח ר' חנניה יוסף שי' אייזנבך, ברשימתו שפורסמה ב'כפר חב"ד' בשעתו:
מראשי וחשובי קהל "ייטב לב" בסאטמער, שהיו אז ב'יחידות' אצל הרבי, שאלו על כך את הרבי, והשיב: "בדיוק כפי שתפרשו אצל אליהו ואלישע...".
ספרי הרב המגיד
בהתוועדות שבת פרשת וישלח תשל"ג ('שיחות קודש' תשל"ג כרך א' עמ' 150) התייחס הרבי להופעת ספרי המגיד בדפוס וכה אמר:
בנוגע לאיגרת-הקודש שכתב אדמו"ר הזקן בנוגע לי"ט כסלו, הנה אחרי שמתייחס לעצם הנס שהיה זה באופן ד"כי הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש כו' " הרי הוא מציין ומדגיש כי הדבר התרחש ביום ההילולא של רבו המגיד, "כי זה היום אשר עשה ה' עמנו הוא יום שנכפל בו כי טוב י"ט בכסליו יום הילולא רבא פטירת רבינו הקדוש ז"ל", אשר בשנה זו – תשל"ג – נמלאו מאתיים שנה להסתלקותו.
מסיבה זו נעשו מאמצים והשתדלויות להוציא-לאור עתה בהוצאה חדשה את ספריו: א) אור תורה (או כפי שזה נקרא גם רמזי תורה), ב) לקוטי אמרים – מגיד דבריו ליעקב.
ועם היות שהם שני ספרים נפרדים – הרי מוצאים בשני ספרים אלו עניינים קרובים בתוכנם זה לזה, ורק באותיות אחרות ובסגנון שונה קצת כו'.
הרבי התייחס לעניין הראשון המופיע בספרים אלו, בביאור המדרש "לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם", השווה את הדברים לפירוש רש"י הראשון על התורה וביאר את החילוק בין פירוש רש"י הצועד בדרך הפשט, פשוטו של מקרא (חיצוניות העניינים), לפירוש הרב המגיד (בפנימיות העניינים). אחר-כך הסיק מכך את ההוראה בעבודת ה': מצד אחד דרושה התעסקות בענייני העולם ובד בבד צריכה עבודה זו להיות לשם שמים!
הפתיחה במשל אב המצמצם את עצמו
"מצינו בתורת הרב המגיד, שבתחילת ספרו – הן בליקוטי אמרים הן באור תורה – מבאר הוא את המשל של אב המצמצם את עצמו לפי ערך בנו הקטן", אמר הרבי בהתוועדות שבת קודש פרשת ניצבים תשל"ו ('שיחות-קודש' תשל"ו כרך ב' עמ' 704).
והוסיף:
ואף שהספרים לא נכתבו על-ידי הרב המגיד בעצמו, אלא נלקטו על-ידי תלמידיו – הרי סוף סוף מדובר (לא בסתם יהודים, אלא) בתלמידי הרב המגיד, והרי עניין זה הוא ככל העניינים שבעולם בהשגחה-פרטית, וכך נתקבלו הדברים בתפוצות-ישראל, בתור חלק מהתורה שבעל-פה ששני ספריו של הרב המגיד – הן ליקוטי אמרים, והן אור תורה (שהם ספריו העיקריים) – פתיחתם במשל "אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן . . צמצם נקרא חכמה כו'".
ברוח זו התבטא הרבי גם בליל ערב ראש השנה כ"ט אלול תשל"ז ('שיחות-קודש' תשל"ז כרך ב' עמ' 642), ובין השאר אמר:
כמשל המובא ומבואר בארוכה בתחילת ספריו הן לקוטי אמרים והן אור תורה (הרבי התבטא: "תורה אור") ואף-על-פי שהספרים נכתבו על-ידי התלמידים – הרי הסדר בזה נעשה על-ידי תלמידי המגיד, שהינם הרי ברי סמכא, ואפשר לסמוך עליהם; בפרט שבאופן זה נתפשטו ונתקבלו הספרים בכל תפוצות-ישראל.
"ספר 'לקוטי אמרים' של הרב המגיד – נקרא על-ידי אדמו"ר הצמח-צדק בשם "ליקוטי אמרים – הגדול" – כך אומר הרבי בהתוועדות שבת פרשת ניצבים-וילך תשמ"ב (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב כרך ד' עמ' 2248). בהזדמנות נוספת (התוועדות י"ט כסלו תשמ"א – שיחות קודש תשמ"א כרך א' עמ' 574) מזכיר הרבי שם זה כדבר הפשוט, ומוסיף היכן מוזכר שם זה:
שני ספריו של הרב המגיד – הן "ליקוטי אמרים הגדול" (כפי שהוא נקרא בליקוטי תורה) הן "אור תורה" פתיחתם בביאור "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים".
"מובא בחסידות (שער האמונה ספכ"ז. וש"נ) שהמגיד היה יכול להכיר על-פי הכלי מיהו האומן שעשאו, בראותו את כוח הפועל בנפעל. ומאחר שמספרים זאת כדי להורות על גודל ההפלאה דהמגיד ולא מצינו שיספרו זאת אפילו על צדיקים כיוצא-בו – מובן בפשטות שאין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל" – אמר הרבי בליל שמחת-תורה תשמ"ג (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 261) [וראה גם תורת מנחם (תשכ"א) כרך כט עמ' 133].
כדי לקחת סחורה צריך להיות שם
פעמים רבות סיפר הרבי סיפור מיוחד על הרב המגיד, שאותו שמע בין השאר כששהה עם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בוינה בקיץ תרצ"ז (רשימת היומן עמ' שצא), וברשימותיו הוא מופיע בתכלית הקיצור:
לעניין מענה הרב המגיד שאם חפצים להביא סחורה צריכים להיות (נוכחים) שמה. סיים אדמו"ר [=מהורש"ב] נ"ע: זאת חידשה חסידות – שעל-ידי מחשבה עיונית – נמצא (החושב) שם, במקום שאודותיו חושב.
ביום א', כ"ו בשבט ה'תשכ"א, ביקר אצל הרבי האדמו"ר הרב אברהם יצחק קאהן מ"תולדות אהרן" ונסבו הדברים על לימוד חסידות בעיון ובקביעות, אז חזר הרבי על הסיפור בפרוטרוט (תורת מנחם כרך ל' עמ' 326):
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם סיפור ארוך אודות הרב המגיד:
קודם שנעשה תלמיד של הבעל שם טוב, היה הרב המגיד גאון גם בנסתר דתורה, והיה מתפלל עם כוונות האריז"ל, והיה לו חבר שגם הוא עסק בענינים אלו. ולאחרי שהרב המגיד נעשה תלמיד הבעל שם טוב, אירע שנפגשו יחד, וכשעמדו להתפלל, סיים חבירו תפלתו משך זמן לפני הרב המגיד, ושאל אצלו חבירו לפשר הדבר, באמרו: הרי פעם היינו מתפללים ביחד, ומסיימים באותו זמן, ומה נשתנה עתה?
חבירו של הרב המגיד היה נוהג לעסוק בלימוד התורה במשך רוב השנה, וזוגתו ניהלה את העסק, ורק פעם בשנה היה מתבטל מלימודו במשך כמה שבועות, ונוסע ללייפציג אל ה"יריד" כדי לקנות סחורה, ואחר כך היה חוזר לביתו וממשיך לעסוק בתורה. ושאלו הרב המגיד: למה עליך לבטל זמן ולנסוע ללייפציג – הרי מוטב שתתבונן בהנסיעה, ותחשוב שהיום הנך פה, ומחר הנך שם, עד שתחשוב שהנך בלייפציג, ואחר כך תתבונן ותחשוב במהלך הנסיעה בחזרתך לביתך, וכך תערוך את הנסיעה במשך זמן קצר ביותר.
כאשר החבר שמע זאת, הביט עליו בתימהון, ואמר: ר' בער, לא ידעתי שאתה בטלן גדול כל כך! מה תועיל מחשבתי – הרי עלי להיות בלייפציג בכדי להביא משם את הסחורה בפועל ממש!
וענה לו הרב המגיד: כן הוא בנוגע לענין הכוונות בתפלה: לא מספיק רק לחשוב ולכוין כעת הנני בעשיה או ביצירה וכו', אלא צריכים להיות שם בפועל, כדי להביא את ה"סחורה"... ובשביל זה דרוש זמן ארוך יותר.
וכיוון שצריכים להיות שם – הרי האפשרות לזה היא רק כאשר לומדים ויודעים מה זה אצילות בריאה יצירה ועשיה (וכאמור, לא רק לידע שיש מציאות כזו, מבלי לידע מאומה מהו ענינו של העולם, ומהו הפירוש "להיות שם").
לימוד האזינו בעל פה
"רבותינו נשיאינו הדגישו את גודל העילוי דפרשת האזינו, וכידוע דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם המגיד, שפרשת האזינו צריכים ללמדה בעל-פה וכו'.
עניין זה ביאר הרבי בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשמ"ב (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 108-109):
מכיוון שלומדים את חיוב כתיבת ספר תורה ממה שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – דבר האמור על שירת האזינו (כפירוש רש"י: "את השירה הזאת – האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו") – בהכרח שיש קשר מיוחד בין שירת האזינו לכל התורה כולה, ומטעם זה לומדים את החיוב לכתוב ספר תורה שלם ממה שנאמר "ועתה . . הזאת" שירת האזינו (ומופרך לומר שאין קשר ושייכות ביניהם, והלימוד מפסוק זה אינו אלא מפני שאין ברירה אחרת).
ולפי זה מובן גודל מעלת פרשת האזינו – הכוללת את כל התורה כולה (מאחר שממנה נלמד החיוב של כתיבת ספר תורה). ועל-פי מאמר רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – מובן שפרשת האזינו כוללת את כל ענייני העולם כולו, כי כל ענייני העולם כלולים בתורה, והתורה כלולה בפרשת האזינו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
