המרגלים לא רצו לעזוב את המדבר משום ששם היו משוחררים מטרדות העולם והיו יכולים להתמסר ללימוד התורה, ואילו בארץ-ישראל יצטרכו לעסוק בחרישה וזריעה. גישתם הייתה כגישתו של רבי שמעון בר-יוחאי, בצאתו מהמערה (ברכות לה): "אפשר אדם חורש כו' וזורע כו' תורה מה תהא עליה".

על כך ענו יהושע וכלב:

"טובה הארץ מאוד מאוד" – דווקא על-ידי הכניסה לארץ וההתעסקות בעבודת הבירורים בקיום מצוות מעשיות, זוכים לגילוי אור נעלה, באופן של פעמיים "מאוד".

"אם חפץ בנו ה'" – זה חפצו ורצונו של הקב"ה, שבני-ישראל ייכנסו לארץ-ישראל, ויש לקיים ציווי זה בקבלת-עול פשוטה, בלי שום טענה ומענה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח תשמ"ו)

(משיחת כ"ב בסיוון תשמ"ה)

"ועננך עומד עליהם" – אף ה'ענן' והחושך המעלים והמסתיר הוא בעצם "עננך", שהרי ממך הכול.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' ל)

זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "חנון המרבה לסלוח" - שיש דרגות רבות בסליחה, ולכל אחד ואחד סולח הקב"ה על-פי מדרגת התשובה שעשה.

(ליקוטי-תורה דברים עמ' עב)

מבואר בתורת החסידות שהמדבר הוא "מקום נחש, שרף ועקרב", שורש יניקת ה'קליפות'. הליכת בני-ישראל במדבר, עם ארון הברית, הכניעה את כוחה של הקליפה.

"מעשה אבות סימן לבנים" – הליכה זו מאפשרת לכל יהודי לבטל את ה'מדבר' הפרטי שלו, שהם גופו ונפשו הבהמית.

השפעה זו באה לידי ביטוי גם בגשמיות: א) הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים, ב) הימצאותם של שישים רבוא נפשות הפכה את המדבר ממקום שומם וריק למקום יישוב, ג) המים מבארה של מרים הצמיחו דשאים ואילנות לרוב והמדבר נהפך משומם לפורח.

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 16)

* * *

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעמו של מספר זה – ל"ט – יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים להוצאת שם רע על "בתולת ישראל" (ערכין טו), והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "ויסרו אותו" (תצא כב), היינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

המילה 'זה' רומזת לצד הקדושה ("זה א-לי") שעליו אפשר להצביע ולומר ("אשר יאמר עליו") - "כי הוא זה". זאת אי-אפשר לומר אלא על הקב"ה בלבד. לעומת זאת, המילה "שם" רומזת למשכן ה'קליפות'.

"במדבר הזה" – על-ידי דיבורים קדושים, אותיות התורה והתפילה,

"ייתמו" – מגיעים לבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך",

"ושם ימותו" – וכן מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו למקום ה"מוות" וה"קליפות" – "שם".

(ליקוטי-תורה דברים עמ' לב)

המרגלים כפרו ביכולת ה' לכבוש את ל"א מלכי כנען, כפי שאמרו "כי חזק הוא ממנו". מניין אפוא חזרה לישראל האמונה ביכולת ה', והרי לא הראה להם משה רבנו שום אות ומופת על זה, רק אמר שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ?!

אלא יהודים הם "מאמינים בני מאמינים". אמונתם זו נובעת מהנפש האלוקית שבתוכם. באו המרגלים וגרמו שהיצר-הרע יגבר על אור קדושת הנפש האלוקית, ולכן כפרו ישראל ביכולת ה'. אולם מיד לאחר שקצף ה' עליהם והרעים עליהם בדברים קשים ("עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'") – נשבר ליבם בקרבם ("ויתאבלו העם מאוד"), וכתוצאה מכך נכנע גם יצרם הרע ונתגלתה האמונה הטבעית והעצמית שלהם.

(תניא ליקוטי-אמרים פרק כט)

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האוייב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)