פרשת מטות
בדורות הראשונים קראו לפרשתנו בשם "ראשי המטות" (ראה רמב"ם ב"סדר תפילות"), ואילו בדורות האחרונים נהגו לקרוא לה "מטות".
טעם הדבר:
"מטות" רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה"איתן" שבנשמה. שכן מטֶה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים נתגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, "ראשי המטות"; ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל, ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות – מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 382)
איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין (ספרי)
מה נשתנה עניין הנדרים משאר מצוות התורה, שמתחיל כבר בגיל של מופלא סמוך לאיש?
אלא הנדר נועד להוסיף פרישות על מה שאסרה תורה, בחינת "משמרת למשמרתי". דבר זה הוא הכנה הכרחית לקיום התורה, שהרי בלעדו עלול אדם להיות "נבל ברשות התורה" ר"ל.
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 693)
ואשה כי תדור... בנעוריה (ל,ד)
"אשה" – היינו כנסת ישראל.
"בנעוריה" – היינו בתחילת העבודה, ככתוב (ירמיה ב) "זכרתי לך חסד נעוריך".
"ואשה כי תדור... בנעוריה" – בתחילת העבודה, כאשר האדם מתאווה לענייני העולם אלא שהוא מבטל את רצונו לרצון קונו, בחינת "אתכפיא", הוא זקוק לנדרים ופרישות.
"ואם היו תהיה לאיש" – אולם כאשר הוא מגיע לבחינת "אתהפכא", שאין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, אזי "והפר את נדרה" – שכן בכוחו לעסוק בענייני העולם ולבררם.
(לקוטי תורה במדבר עמ' פג)
נקם נקמת בני-ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (לא,ב)
מה הקשר בין מלחמת מדין למשה רבנו?
שכן "מדין", מלשון מדון ומריבה, רומז לפירוד לבבות ושנאת חינם. ומהי שנאת חינם? שהאחד שונא את השני לא בגלל שהזיק לו וכיוצא בזה, אלא בגלל שהישות שלו אינה סובלת את מציאותו של השני. רק משה, שהיה סמל הביטול והענווה, היה מסוגל לבטל את הישות והגאווה של קליפת מדין.
(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג)
לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)
בוא וראה כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדין ובעוון עבודה זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד כנגד הקב"ה!
(שיחת ש"פ מטות תשל"ד)
כה עשו אבותיכם בשלחי אותם... לראות את הארץ (לב,ח)
בני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, שהיתה "מקום מקנה", ולהיות רועי צאן, תוך התרחקות מהעולם. לכן הִשווה אותם משה למרגלים, שהעדיפו את ההתבודדות במדבר על הכניסה לארץ-ישראל.
אלא שלא הרי זה כהרי זה. שכן המרגלים היו סבורים שעל כל העם להישאר במדבר, בניגוד לכוונה העליונה של "דירה בתחתונים". ואילו בני גד ובני ראובן טענו שכשם שיש בישראל יושבי אוהל ובעלי עסק, וכל סוג עוסק במילוי הכוונה בדרך שלו, כן יישארו הם בעבר הירדן, כ"יושבי אוהל", ואילו שאר העם ייכנסו לארץ כ"בעלי עסק".
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 189)
אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)
גם המקומות שבהם הכעיסו ישראל את המקום, כמו "קברות התאווה", נקראים "מסעי", המורה על נסיעה ועלייה.
המטרה של בריאת הרע והחטא היא – העילוי של עבודת התשובה, ככתוב (משלי טז) "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", ופירש בספר התניא (פרק כז) "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור". מובן אפוא, שירידת החטא אינה אלא חלק של העלייה שבאה לאחריה, העלייה מתחילה (בפנימיות ובהעלם) כבר בחטא.
(לקוטי שיחות כרך כג עמ' 228)
מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)
אחד מתלמידי "תומכי תמימים" נכנס פעם אחת אל המשפיע רבי גרונם ז"ל, כדי לקבל ממנו ברכת פרידה לפני שנסע הביתה לחג-הפסח.
פתח המשפיע ואמר:
חנווני מליובאוויטש שנוסע לויטבסק, לקנות סחורה, הנה כשהוא נוסע מליובאוויטש עשרים ק"מ, למשל, הרי בעצם התקרב לליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מסעיהם למוצאיהם" – מטרת הנסיעה היא כדי לחזור למקום מוצאו. לעומת זה, איש ויטבסק הנוסע מליובאוויטש לביתו, הנה לאחר עשרים ק"מ התרחק מליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מוצאיהם למסעיהם" – כוונת היציאה היא להגיע למקום אשר לשם הוא נוסע.
עליך לנסוע בבחינת "מסעיהם למוצאיהם"...
(מפי השמועה)
ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם (לג,לח)
פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מצביע על הקשר בין פטירת אהרן לבין חודש אב:
א. רז"ל אמרו (ר"ה יח) "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".
ב. סיבת חורבן בית שני היתה שנאת חינם, שתיקונה אהבת חינם, שהיא מידתו של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 411)
זאת הארץ אשר תיפול לכם (לד,ב)
מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות (רש"י)
"זאת הארץ" – "ארץ", מלשון רצוא, רומזת לנשמה, המשתוקקת תמיד לאביה שבשמים.
"אשר תיפול לכם" – רומז לירידת הנשמה למטה.
"מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות" – כוונת הירידה היא קיום מצוות מעשיות, שאפשר לקיימן רק בתוך ה"גבולים" של העולם הזה הגשמי.
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 126)
אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (לד,יז)
כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו... ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון (רש"י)
הווי אומר – גדלותו של נשיא בישראל אינה רק למדנותו וצדקותו, אלא היותו "אפוטרופוס לשבטו", הוא דואג לאנשי שבטו ומספק להם את כל צורכיהם. ודאגתו היא לא רק לכללות השבט, אלא גם לצרכיו של כל יחיד: "ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון".
(שיחת ש"פ מטו"מ תשל"ז)
ושפטו העדה... והצילו העדה... והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה,כד- כה)
העולם נברא על-ידי שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים (ב"ר פי"ב), היינו על-ידי חסד (רחמים), גבורה (דין) ותפארת (שיתוף ומיזוג דין ורחמים).
אף כאן, לעניין התיקון והבניין של ה"עולם קטן", שאבד על-ידי המכה נפש בשגגה, יש צורך בשלושה דברים אלו: "ושפטו" – גבורה. "והצילו" – חסד. "והשיבו" – תפארת. מידת התפארת מכריעה שאכן נעשה כאן חטא (גבורה), אבל ניתן לכפר עליו על-ידי גלות (חסד).
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1332) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
