כיצד ייתכן שאדם שנתעלה בכל שלבי התפילה והגיע לביטול במציאות ב'שמונה עשרה' – למחרת יהיה עליו להתחיל הכול מהתחלה? * מדוע נאמר "מסעי" לשון רבים, וכל מ"ב המסעות הם רק כדי לצאת ממצרים? * תפקיד האדם להיות 'מהלך' ולכן עליו לזכך את עצמו בתמידות, שגם החומר יהיה כלי לאלקות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בשבת זו ישנן שתי פרשיות: מטות ומסעי . . ועתה יש לבאר את עניין "אלה מסעי".
כתיב1 "אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"2 – "מסעי" לשון רבים, כלומר שהיו מסעות רבים שבהם יצאו בני-ישראל ממצרים. וידועה הקושיא על זה3: הרי בני-ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד – המסע מרעמסס לסוכות (שהרי שאר המסעות היו כבר אחרי היציאה ממצרים), ומהו "מסעי" לשון רבים?
גם צריך להבין עניין מ"ב המסעות שהיו מאז שבני-ישראל יצאו ממצרים עד שבאו לארץ-ישראל, "ארץ טובה ורחבה"4: כיוון שמיד במסע הראשון, כאשר רק יצאו ממצרים, לשון מצרים וגבולים, הרי זה כבר "מרחב", היינו, שמיד כשיוצאים מהמיצר נמצאים במילא במקום המרחב – אם כן מה מוסיף עניין מ"ב המסעות בעניין המרחב?
אך העניין הוא, שב"מצרים" ו"מרחב" ישנם כמה וכמה מדרגות; מה שנקרא "מרחב" לגבי מדרגה שלמטה – הנה לגבי מדרגה נעלית יותר הרי זה נקרא עדיין "מצרים", עד שמגיעים למרחב האמיתי – המסע האחרון, "על ירדן ירחו"5, דקאי על משיח "דמורח ודאין"6. עד אז – הרי הגם שלגבי מדרגה תחתונה הרי זה עניין של "מרחב", הנה לגבי מדרגה עליונה יותר הרי זה "מצרים".
וזהו עניין מ"ב המסעות שהיו ממצרים עד "ארץ טובה ורחבה": במסע הראשון, הגם שכבר יצאו ממצרים ונכנסו – במילא – למרחב, הנה לגבי מדריגה עליונה יותר הרי זה עדיין עניין של "מצרים", ולכן צריך להיות עוד מסע כדי לצאת גם מ"מצרים" זה.
וזהו הלשון "אלה מסעי (לשון רבים) גו' אשר יצאו מארץ מצרים", כיוון שגם עניינם של שאר המסעות הוא היציאה ממצרים, ועד שמגיעים ל"ירדן ירחו" – תכלית העילוי7.
ב. התורה היא נצחית בכל דור ודור, ובפרט עניין יציאת מצרים, אודותיו שנינו8: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים" – הרי זה הוראה בעבודה, שגם כאשר כבר פעל בעבודה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה ממדידה והגבלה, שבזה יצא גם ממצרים שבקדושה – אין זה מספיק עדיין, כי לגבי מדרגה נעלית יותר הרי זה עדיין מצרים, ובמילא צריך להמשיך לעבוד וללכת הלאה.
ויובן גם מעניין עבודת התפלה:
עבודת התפלה – היא עבודת האדם, כידוע החילוק9 בין תורה ותפלה, שתורה היא מלמעלה למטה, ותפלה היא עבודת האדם מלמטה למעלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"10, שבו הולכים מלמטה למעלה, לצאת ממקום המיצר למקום המרחב.
והרי ידוע שבתפלה ישנם כמה וכמה עליות, שבכל עליה יוצא האדם ממצבו הקודם, ואף על פי כן אין די בזה, אלא צריך להתעלות יותר ויותר ("גיין העכער און העכער").
העבודה הראשונה היא – ההכנה לתפלה: כיוון שעומד להתפלל לפני הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, והרי הוא – האדם – נמצא בגוף ונפש הבהמית, ובפרט כשמלוכלך על-ידי החטא, אם כן, כיצד יעמוד לתפלה ("ווי זאָל ער זיך שטעלן דאַוונען")? – ולכן מוכרח הוא תחילה להשתחרר מכל ענייניו ומכל מציאותו, ואז לעמוד לתפלה.
עניין זה עצמו, העמידה לתפלה, עוד לפני שמתפלל, עוד לפני שהתחיל לומר "הודו" או "מה טובו", אלא עצם זה שחוגר אבנט ("ער טוט אָן דעם גאַרטל") ועומד לתפלה11 – בעניין זה לבדו יוצא הוא מענייניו, ונעשה מזוכך, דהיינו שיוצא מהמצרים וגבולים שלו.
– ובזה יובן גם כן מה שמצינו גם בנגלה שבתורה, שקודם התפלה יפנה ויטול ידיו12: "יפנה" – פירושו להסיר מעצמו את הפסולת שבגלוי ושבפנימיות; ואחר-כך "יטול ידיו" – להסיר את הטומאה, שהיא עניין של מקיף בלבד, שהרי בפנימיות אין כאן כלום (ועל-דרך מה שכתב הרמב"ם13 חוקה חקקתי גזירה גזרתי, והיינו שבעניין הטומאה אין שום פסולת שיהיה אפשר לראותה, ולכן אין זה אלא עניין של חוקה חקקתי כו'), וגם מעניין זה יש להיפטר קודם התפלה –
ואף על פי כן, בזה לבד אינו יוצא ידי חובתו, אלא אז דווקא עליו לעמוד לתפלה, להתחיל לומר "הודו", ואז יוצא הוא גם ממציאותו כפי שהוא עומד לאחרי ההכנה לתפלה, שלגבי למעלה מזה הרי זה עדיין מיצר וגבול; יוצא הוא גם ממיצר זה אל מקום המרחב.
וכן גם בתפלה גופא ישנם כמה וכמה עליות, ובכללות הרי נחלק לד' שליבות14 (והעליות הן על-ידי שם מ"ב כידוע15), שכל מדרגה לגבי המדרגה שלמעלה הימנה היא עדיין עניין של מיצר וגבול.
ועד שמגיעים לשמונה-עשרה, שאז הוא תכלית העילוי – שיוצא לגמרי ממציאותו (מאיזו מציאות שתהיה, גם ממציאות שהזדככה על-ידי עבודתו בכל המדרגות הקודמות), ועומד בביטול במציאות "כעבדא קמי מארי'"16, שאינו מציאות כלל, ואומר "אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"17 – הקב"ה יפתח את שפתי, ואני רק אחזור על דבריו18.
ג. ולכן מצינו שבשמונה-עשרה ישנם שני עניינים הפכיים19: א) ביטול בתכלית, היינו שאינו מציאות כלל, אלא "כעונה אחרי הקורא"20. ב) בקשת צרכיו, ולא רק צרכיו הרוחניים, אלא גם צרכיו הגשמיים. בפסוקי דזמרה וברכות קריאת-שמע וקריאת-שמע – אין בקשת צרכיו הגשמיים (כיוון שהוא מופשט ממציאותו, כנ"ל). בשמונה-עשרה דווקא היא בקשת צרכיו הגשמיים.
והעניין הוא: מצד תכלית העילוי יכול להיות שם התכללות של שני עניינים הפכיים. וכמדובר במאמר21, שבמקום עליון יותר ההתכללות היא ביותר, שזהו מעין הגילוי שלעתיד, שאז יהיה "וראו כל בשר"22, שאלקות תהיה נרגשת גם בבשר הגשמי – התכללות ב' הפכים.
ד. אמנם, מבלי הבט על כך ששמונה-עשרה הוא תכלית העילוי, הרי למחרת, צריכים שוב לעמוד לתפלה ("דאַרף מען זיך ערשט שטעלן דאַוונען"), החל מההכנה לתפלה, ואחר-כך הודו, פסוקי דזמרה וכו' – כיוון שככל שתהיה גבוהה המדרגה שהגיע אליה אתמול, הרי זה עדיין "מיצר" לגבי המדרגה שעליו להגיע אליה היום.
וכמו שהוא בעבודת התפלה – כן הוא בכללות העבודה: אדם צריך להיות "מהלך"23. אפילו לאחרי היציאה לגמרי מהרע, גם כאשר נמצאים במדרגה נעלית ביותר, עליו לדעת שעדיין אין די בזה, כיוון שלגבי מדרגה נעלית יותר, יש לו עדיין שייכות להרע,
– וראיה לדבר ביכולתו להביא לעצמו מכך, שהוא עדיין רואה בזולת את מציאות הרע, כידוע מאמר הבעל-שם-טוב נ"ע24, שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה שבעצמו ישנו אותו רע, בדקות על-כל-פנים –
ועליו לצאת גם מזה. צריכים לעסוק תמיד ("האַלטן אין איין טאָן") בזיכוך הבשר הגשמי – לא לשבור אותו על-ידי תעניות וסיגופים, אלא לזככו, כידוע מאמר הבעל-שם-טוב נ"ע25 על הפסוק26 "כי תראה חמור שונאך" – מיד בקומו בבוקר, עליו לאסור את חמורו, דהיינו את החומר, ועל-ידי זה דווקא אפשר להגיע לגילוי שלעתיד – "וראו כל בשר", שהבשר הגשמי יתברר ויזדכך עד כדי כך שיראה אלקות.
ה. אך יכול האדם לטעון בעצמו: התייגעתי מספיק עם עצמי עד שנפטרתי מהרע הגלוי והגס, והנני עומד כבר במדרגה נעלית, ומי יאמר שעלי להמשיך ולהתייגע? די לי במדרגה שבה אני נמצא!
על כך אומרים לו: תפקיד ועניין האדם הוא להיות "מהלך" ולא "עומד", ובכל יום ויום שנותן לו הקב"ה, צריך למלאות את תפקידו בעולם, כמו שכתוב27 "ימים יוצרו ולו אחד בהם"28.
וזוהי ההוראה מעניין המסעות – שלעולם אין להסתפק במדרגה שבה אוחזים, כנ"ל.
ו. ומאידך גיסא ההוראה מעניין המסעות היא:
אפילו בשעה שנמצאים בשפל המצב ביותר ובמדרגה פחותה ביותר, אין להתייאש אף פעם, כיוון שעל-ידי עבודה אפשר תמיד לצאת מהמצב שבו נמצאים, ולהגיע עד למדרגות הכי עליונות.
ואל יאמר האדם: מאחר שאני נמצא במצב שפל כזה, ש"ידע איניש בנפשיה"29, הרי לשווא כל עמלי – על זה הוא הלימוד מעניין המסעות, שגם במסע אחד בלבד אפשר לצאת ממצרים, ולבוא אל "ארץ טובה ורחבה" (לגבי מדרגתו בהווה, ועל-ידי זה להתעלות בעילוי אחר עילוי, עד לתכלית העילוי).
והרי הדברים קל-וחומר:
ומה בעת ההיא, בהיותם במצרים, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה30, וגם היה קודם מתן-תורה, שאז היתה עדיין הגזירה שאי אפשר להיות החיבור דרומי וסוריא31, מכל מקום, על-ידי המסעות באו אל "ארץ טובה ורחבה" –
מכל-שכן עתה, שככל שנמצאים במדרגה תחתונה, הרי העבודה קטנה בהרבה, כיוון שנשארו "פכים קטנים" בלבד, ובפרט שישנה נתינת-כוח לזה ממתן-תורה ש"עמד וביטל הגזירה", שיכול להיות החיבור של עליונים ותחתונים, ובפרט שישנו עניין ההתקשרות של רבי עם חסידים, שהרבי – כ"ק מו"ח אדמו"ר – מחבר יהודי עם עצמות32, הרי ודאי שכל אחד ואחד מישראל יש בכוחו לצאת ממעמדו ומצבו, ולבוא ל"ארץ טובה ורחבה", עד ל"ירדן ירחו", גילוי המשיח "דמורח ודאין", שזהו תכלית המרחב.
ז. ועל פי זה תובן גם השייכות של פרשת מטות ומסעי לבין המצרים – שכך נקבעה הקביעות, שפרשיות מטות ומסעי קוראים תמיד בין המצרים33.
ויובן על פי הסברת העניין של "סותר על מנת לבנות" – שכוונת הסתירה היא בשביל הבניין, שלאחרי הסתירה יבנו בנין גדול יותר34, כמאמר הבעל-שם-טוב35 על הפסוק36 "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – שעל-ידי ה"עת צרה" גופא באים לידי ישועה, שזהו עניין של התכללות שני עניינים הפכיים.
ולכן קוראים אז פרשת מטות ומסעי – ש"מטות" הוא עניין של התכללות, כמבואר במאמר שנאמר לעיל37, והרי עניין "מסעי" הוא – היציאה מ"בין המצרים", ושבכל מדרגה שבה עומדים אין להתפעל, ואדרבה, שמהצרה גופא "יושע", שמגיעים ל"ירדן ירחו".
וזהו גם כן עניין "מנחם אב", לשון נחמה – שהרי לאמיתו של דבר הכול הוא לטובה, כמשל האב המכה את בנו, שכוונתו היא טובתו ("ער איז אויסן זיין טובה"). וכאשר מתבוננים בזה, רואים שלאמיתו של דבר זהו טוב, ולא זו בלבד שרואים זאת בעיני השכל, אלא שעל-ידי זה נמשך שרואים זאת גם בעיני בשר – שנעשה טוב הנראה והנגלה, על-דרך שמצינו אצל אלו שאחזו בדרגא של "גם זו לטובה"38, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"39 – שכל זה נעשה בפועל.
צריך אמנם להיות עניין "רחץ ה' את צואת בנות ציון"40, וכמו שכתוב בתניא41 "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו", אבל אף על פי כן זהו בחסד וברחמים (דהיינו, שלבד זאת שזה גופא הוא לטובה, הרי גם הייסורים גופא הם בחסד וברחמים), וכהלשון שם "אביו הרחמן והצדיק וחסיד", שהייסורים הם בחסד וברחמים42, והעיקר הוא, שסוף-כל-סוף נמשך העניין בטוב הנראה והנגלה, שמה"צרה" עצמה – נעשה "צהר"35.
(מהתוועדות שבת פרשת מטות-מסעי ה'תשט"ו. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד), עמ' 224-230)
__________________
1) מכאן עד סוף ההתוועדות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 348 ואילך (תוכן משיחה זו – בלה"ק – נדפס שם ע' 353 ואילך. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד) ע' 231). במהדורה זו היתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) ר"פ מסעי.
3) ראה לקו"ת ריש פרשתנו (מסעי). ובכ"מ.
4) שמות ג, ח. ועוד.
5) פרשתנו לג, מח.
6) סנהדרין צג, ב. וראה לקו"ת שם פט, ב. צ, ד.
7) ראה גם שיחת ש"פ מטו"מ מבה"ח מנ"א תשי"ד (תורת מנחם התוועדויות (יב) תשי"ד ע' 145 ואילך).
8) פסחים קטז,ב (במשנה). וראה תניא רפמ"ז.
9) ראה תניא אגה"ת פ"י. תו"א בראשית א, ג. סה"מ תש"ח ע' 80.
10) ויצא כח, יב. וראה זהר ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. תקו"ז תמ"ה (פג, א).
11) ראה שבת יו"ד, א. טושו"ע ואדה"ז או"ח סצ"א ס"ב.
12) ברכות טו, א. שו"ע אדה"ז שם (מהדו"ק) ס"ב ס"ח.
13) הל' מקואות בסופן. במדב"ר ר"פ חוקת. וראה לקו"ת ס"פ אחרי.
14) סידור האריז"ל בתחלתו. כתהאריז"ל במקומות המקבילים. לקו"ת בשלח ב, ב. סה"מ תרס"ח ע' ה ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב שיט, ב ואילך. סה"מ תש"ח שם ואילך. ועוד.
15) לקו"ת פרשתנו פח, ד. צה, ג. ובכ"מ.
16) שבת יו"ד, א.
17) תהלים נא, יז.
18) ראה אלשיך שם. לקו"ת שה"ש ב, ג. סה"מ תרכ"ז ע' תלו.
19) ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 392 ואילך. וש"נ.
20) ע"ד סוכה לח, ב. וראה תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת שה"ש מד, ב. ובכ"מ.
21) פ"ג ('תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד) ע' 219).
22) ישעי' מ, ה.
23) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). ובכ"מ.
24) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקע"ה ואילך. וש"נ.
25) ראה כתר שם טוב הנ"ל בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
26) משפטים כג, ה.
27) תהלים קלט, טז.
28) ראה רשימות הצ"צ (יהל אור) עה"פ (ס"ע תקכד ואילך). לקו"ש חט"ז ע' 273. וש"נ.
29) לשון חז"ל – ברכות סא, ב.
30) ז"ח ר"פ יתרו. תקו"ז ריש תל"ב.
31) שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
32) ראה סה"ש תורת שלום ע' 158.
33) משא"כ פרשת פינחס – קורין לפעמים לא ב"בין המצרים" (בהמשך הדברים נתבאר גם בנוגע לפ' פינחס, וחסר הביאור). – מהנחה בלתי מוגה.
34) כנ"ל ס"א בגוף השיחה – תו"מ התוועדויות עמ' 223
35) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ט ואילך. וש"נ.
36) ירמי' ל, ז.
37) 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו ב (יד) ע' 219 ואילך.
38) תענית כא, א. סנהדרין קח, סע"ב.
39) ברכות ס, ב. שו"ע או"ח סר"ל ס"ה.
40) ישעי' ד, ד.
41) אגה"ק סכ"ב (קלד, ב).
42) ראה גם לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' שכד. סה"ש תש"ד ע' 15. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
