"ראו אור ממש"

כך מתאר הרבי הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:

בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.

הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת". היה הולך בראש כל שבעת ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.

בשעת הריקוד - ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש וכי כל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".

כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" - התבטל כביכול מחמת הדרת קודש הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.

וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה - הן פעלו בי מהפכה של ממש; נהייתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.

וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד - העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכן הלאה. אך ישנו תענוג כזה הגורם לעונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.

(לקוטי-דיבורים ב עמ' 500)

ריקדו יהודים, ריקדו!

שנה אחת רקד הצמח-צדק בעת ההקפות ללא ליאות. אברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצבו ואחדים מהם נפלו מרוב התאמצות. תוך כדי ריקודו הכריז: רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא.

זוגתו הרבנית נכנסה אל חדר אביה, האדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה כי הוא מעייף את החסידים בריקודיו.

השיב לה הרבי: אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)

טפיחה אחת ברגל

פעם אחת הייתה סיבה שבגללה לא נערכו הקפות אצל הרבי הרש"ב.

כעבור זמן אמר הרבי עניין עמוק בחסידות לבנו, הרבי הריי"צ, עם הסבר מפורט על הדברים. כשסיים אמר: הייתי מוותר על כל העומק הזה תמורת טפיחה אחת ברגל בעת הקפות בשמחת-תורה...

(משיחת שמחת-תורה תרפ"ו)

עת-רצון

אצל הרבי הרש"ב היה נוהג, שבשמיני-עצרת ובשמחת-תורה, בלילה לפני ההקפות, היו נכנסים אליו בחורים שעמדו להתגייס לצבא הרוסי, כדי לבקש ממנו ברכה.

(ספר השיחות תש"ה עמ' 58)

רצינות יתירה

פעם אמר אחד החסידים פסוק מפסוקי ה"אתה הראת" מתוך רצינות יתרה. העיר לו הרבי הרש"ב: מדוע כל-כך רציני?!...

(ספר השיחות תש"ד עמ' 30)

קונים בהקפה

פעם, לפני ההקפות, קרא הרבי הרש"ב לסוכן אחד, וביקשו להסביר את מהות ענין ה'סוכן'. הסביר האיש כי הסוכן מביא סחורה מהעיר הגדולה ומוכר אותה לקמעונים באשראי, וכאשר סוחר משלם בעד הסחורה - הוא נותן לו סחורה מחדש בהקפה. סיכם הרבי את הדברים ואמר: אכן, לאחר התשלום במזומן בעבודת ה' של חודש אלול, ראש-השנה, עשרת ימי-תשובה, יום-הכיפורים, שמחת בית-השואבה ושמיני-עצרת - אפשר ללכת ל"הקפות" - לקחת עוד "סחורה" בהקפה.

(ספר-השיחות תש"ה עמ' 57)

חילול הקודש

פעם בשמחת-תורה אצל הרבי הרש"ב, נכנסו לבית-הכנסת יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד וחייך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: מחלל אתה את הקודש!

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 9)

מי כעמך ישראל

הרבי הריי"צ אמר פעם בעת התוועדות של שמחת-תורה:

תמוהה היא לכאורה הנהגתנו - מראש-חדש אלול קמים חצי שעה מוקדם יותר; בימים-הנוראים ובעשרת ימי-תשובה צמים, כך שכולם עייפים וחלשים לאחר שלא אכלו ולא ישנו. כשמגיע שמחת-תורה צריכים היו לעשות סעודה וללכת לנוח. אך מה עושים תחת זאת - מתחילים לרקוד!

אלא שכאשר היהודי רוקד, שוכח הוא מצורכי האכילה והשינה שלו וממצבו הגשמי והרוחני. כל שהוא יודע הוא ששמחת-תורה היום, שהקב"ה שמח עם התורה, ושגם לו הרשו לשמוח עם התורה, ממילא הוא שמח...

ועוד הוסיף ואמר: בדרך העולם, ככל שהשמחה נמשכת היא נחלשת והולכת, וכמו בשמחת שבעת ימי המשתה - ביום הראשון השמחה גדולה במיוחד והיא נחלשת והולכת מיום ליום. ואילו כאן בדיוק להיפך: לאחר כל עבודת אלול ותשרי שמחים ורוקדים בשמחה הכי גדולה...

אלא מה? הקב"ה מכיר הרי את ילדיו ויודע שבוודאי יקיימו את דבריו... אם כן - היה צריך כבר לרחם עליהם ולגאול אותם מן הגלות על-ידי משיח צדקנו.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 312)

סכנת-נפשות!

בשמחת-תורה בשנת תרצ"א, בהיות הרבי הריי"צ בריגה, קם בעת ההתוועדות שלפני ההקפות על רגליו והכריז בקול רם: יקר אצלי גופו של כל יהודי, ולכן הנני מודיע: אם ישנו כאן מי שאינו מניח תפילין או שאינו שומר טהרת-המשפחה - שלא יהיה בהקפות שלי. הדבר מסוכן עבורו, ועם סכנת נפשות לא משחקים. עדיף שילך מכאן בריא ושלם. ומי שנשאר כאן - בוודאי יקבל על עצמו להתנהג כפי שצריך.

כתוצאה מדבריו של הרבי, קיבלו רבים בקהל על עצמם לשמור מאותו יום והלאה על שתי מצוות אלו.

לאחר מכן הגיע אחד החסידים ואמר לרבי שהוא בא בתור שליח של הנשים שנשארו להקפות, הן ביקשו למסור לרבי ששמעו את אזהרתו, ומעידות הן על עצמן שמותר להן להיות נוכחות בהקפותיו של הרבי.

הרבי ביקש למסור להן את ברכתו, שאלו שיש להן ילדים - שיזכו לגדלם, יחד עם בעליהן, לתורה לחופה ולמעשים טובים; ואלו שאין להן ילדים - שה' יתברך ישמח את ליבן ואת לב בעליהן בילדים בריאים וטובים.

מערבים ירק בבשר

פעם בליל שמיני-עצרת נכנס כ"ק אדמו"ר האמצעי לסוכה וקרא שם קריאת-שמע שעל המיטה. לאחר שקרא את שלוש הפרשיות הראשונות, נאחז בסרעפי מחשבותיו וכך ישב עד אור הבוקר. כאשר הבחין שכבר האיר השחר, נטל את ידיו, וכאשר עיניו זולגות דמעות, אמר:

שמחת-תורה ויום-טוב שני של גליות - לאו כל מוחא סביל דא. לעתיד-לבוא, כאשר יבוא המשיח, יכירו וידעו את מעלתם, ואז יתגעגעו אליהם.

והרבי סיים באמירה: ועל בני ארץ-ישראל אכן יש לרחם, הם מערבים באטשווענע (= מין ירק) עם בשר.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 302)

סגולה ל'עבודה'

במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)

בשמים ממתינים!

פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".

(ספר השיחות תש"ה עמ' 63)