חודש תשרי הוא חודש כללי הכולל את עבודת כל השנה כולה, גם את קיום המצוות בפועל * אולם בתשרי כל זה הוא עדיין "בכוח", והריקודים בשעת ההקפות עניינם קבלת המצוות בשמחה למשך כל השנה * כאשר ה"כתר שם טוב" הוא "על גביהן", שנוסף על "כתר מלכות", "כתר כהונה" ו"כתר תורה" - נעשה על-ידי זה עילוי בנפשו, שמגיע לביטול במציאות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בכלל הסדר הוא ש"פותחין בדבר מלכות", דהיינו, פתגם של הרבי¹. אבל, יש הקדמה לפתיחה זו, וההקדמה היא:

בחודש תשרי צריך להיות עניין האחדות.

מיד בהתחלת החודש, בראש-השנה - הרי מנהג ישראל² (תורה היא³) שבליל א' דראש-השנה מברכים איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם"⁴.

וכיוון שכל ענייני ראש-השנה ויום-הכיפורים נמשכים בגילוי בחג הסוכות, כידוע⁵ בעניין "בכסה ליום חגינו"⁶ - נמשך ומתגלה גם עניין האחדות במצוות ד' מינים שבחג הסוכות, כדאיתא בגמרא⁷ ובארוכה במדרש⁸ שד' המינים רומזים על ד' הסוגים שבבני-ישראל, החל מ"אתרוג" שיש בו טעם (תורה) ויש בו ריח (מצוות), ועד ל"ערבה" שאין בה לא טעם ולא ריח, וכל הסוגים שבבני-ישראל מתאחדים יחדיו, כמו שכתוב⁹ "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

ועד שבאים לשמיני-עצרת, שאז האחדות היא בעומק יותר מאשר במצוות ד' מינים שבחג הסוכות¹⁰:

אף-על-פי שגם מצוות ד' מינים אינה באופן של ד' עניינים נפרדים שמתאחדים זה עם זה, אלא באופן שנעשים כולם מצווה אחת, מכל-מקום, בעצם מהותם הרי הם ד' עניינים, והתאחדותם היא רק בשביל המצווה, בשביל "לעשות רצונך בלבב שלם";

מה-שאין-כן בשמיני-עצרת ושמחת-תורה האחדות היא באופן שכל בני-ישראל נעשים דבר אחד בעצם מהותם, כמרומז בעניין הקרבן דשמיני-עצרת: "פר אחד איל אחד"¹¹.

ואחדות זו מתבטאת בעניין הריקודים שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה - שהריקוד הוא באופן שכולם רוקדים בשווה. והיינו, שאין זה כמו במצוות ד' מינים, שניכר שזהו "אתרוג" וזוהי "ערבה", שהרי אופן קיום המצווה הוא על-ידי נטילת ד' מינים דווקא, ונמצא, שגם בהאחדות נשארת ההתחלקות; מה-שאין-כן בעניין הריקוד - הרי כולם רוקדים בשווה.

וכידוע¹² שהשמחה דשמחת-תורה אינה בעניין הלימוד - שיש בו התחלקות, שזה מבין יותר וזה מבין פחות; ואפילו לא בהקריאה בתורה - שגם בזה יכולה להיות התחלקות, שזה קורא בעצמו וזה אינו יודע לקרות בעצמו וצריך לשמוע הקריאה ממישהו אחר; אלא השמחה היא עם הספר-תורה כפי שהיא כרוכה במעיל, והיינו, שאפילו לא גוללים הספר-תורה לפותחה, אלא רוקדים עמה כפי שהיא מכוסה - שבעניין זה הכל שווים.

גם הפשוט שבפשוטים רוקד עם התורה, שכן, אף-על-פי שאינו שייך להבנת והשגת התורה, וגם אינו שלם אפילו בקיום המצוות הכתובות בתורה, אף-על-פי-כן, להיותו יהודי, יש לו בירושה מאבותיו את הטוב הגנוז שבתורה, ושמח בזה.

וגם הגדול שבגדולים מוכרח להניח את שכלו - שהרי אין כאן בגילוי איזה עניין שיוכל להשיגו, כך, שגם השמחה שלו היא בהטוב הגנוז וצפון בתורה, ובזה הרי הכל שווים.

ובנוגע לפועל - הנה העבודה דשמחת-תורה היא לעורר האהבה והאחדות דבני-ישראל, להתאחד עם כל בני-ישראל באופן שכולם הם דבר אחד ממש.

ב. ולאחרי הקדמה זו, באה הפתיחה בדבר מלכות - פתגם שחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמחת-תורה לפני עשרים שנה (בשנת תרצ"ט)¹³, מדברי הצמח-צדק, ששמע מהחסיד ר' פינחס רייזעס, ששמע מרבינו הזקן, בשם הבעש"ט:

כתיב¹⁴ "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

מצד מבטא התי"ו שבתיבת "ותומכיה" (תי"ו רפה) אפשר לקוראה "ושומחיה" (בשי"ן שמאלית), שהם אלו ששמחים בתורה ומשמחים את התורה.

והיינו, שאלו שהם תמכין דאורייתא, ומשתדלים שתהיה להם קביעות עתים לתורה, ושמחים בתורה - עליהם נאמר "מאושר", מאושר בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

ואמר אדמו"ר הצמח-צדק: זה יותר ממאה שנה שהבעש"ט אמר תורה זו בעלמא דין, ועכשיו אומר תורה זו בגן עדן ומתיבתא דרקיעא.

והורה הצמח-צדק שיילכו במחול, באומרו, שעניין המחול הוא הקירוב שאחרי הריחוק, וכידוע במשל ה"שווינדל טרעפ"¹⁵ (=מדרגות לולניות), ועל-ידי שמחת התורה יהיה העניין ד"מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

ג. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)

החילוק הוא - שהצמח-צדק ידע לכוון את הזמן שהבעש"ט אומר תורה זו במתיבתא דרקיעא.

אבל, כיוון שאמרו רז"ל¹⁶ "כל תלמיד-חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות כו'", הרי מובן, שכאשר חוזרים תורה זו, אזי דובבים שפתותיהם של בעלי השמועה - הבעש"ט, רבינו הזקן, הצמח-צדק וכ"ק מו"ח אדמו"ר - שאומרים עתה תורה זו.

ולכן, ילכו עתה בריקוד,

וכיוון שמאפס המקום אי-אפשר לילך במחול - ירקוד כל אחד על מקומו, אבל יהיה בזה עניין ה"מחול" - הקירוב שבא לאחרי הריחוק, דהיינו, שלאחרי שירדה הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא¹⁷, צריך להיות עניין התשובה באופן ש"הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"¹⁸, שזוהי התשובה דשמחת-תורה שהיא בתנועה של שמחה וריקודים,

ויומשכו הברכות של בעלי השמועה - שעל-ידי שמחת התורה יהיה כל אחד "מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

* * *

ד. בשמחת-תורה הנ"ל סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁹ פתגם הצמח-צדק אודות ג' הכתרים, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב שעולה על גביהן²⁰:

בהקיצורים²¹ להמאמר "ביום השמיני-עצרת"²², אומר הצמח-צדק: "מראש-השנה עד שמיני-עצרת הוא ג' כתרים, היינו בראש-השנה אימרו לפני מלכיות²³ זהו המשכת כתר מלכות, וביום-הכיפורים כתר כהונה שנכנס הכהן גדול לפני ולפנים... ואחר-כך כתר תורה בשמיני-עצרת (שמחת-תורה)... וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה²⁴, בחינת כתר שם טוב".

פעם ביאר כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק עניינם של ג' הכתרים בעל-פה, אותו הביאור המבואר בלקוטי-תורה, ולא סיים אז הביאור דכתר שם טוב. וכששאלוהו מהו עניינו של כתר שם טוב, ענה אז, שהוא עניין הריקודים בשעת ההקפות.

עד כאן דברי הרב.

ויש לתווך ב' הביאורים:

בחודש תשרי, להיותו חודש כללי - כלולה העבודה דכל השנה, גם העניין דקיום המצוות בפועל, אלא שבתשרי כל זה הוא בכוח עדיין²⁵. והריקודים (מעשה בפועל) בשעת ההקפות עניינם הוא - הקבלה בשמחה לקיום המצוות בפועל במשך כל השנה.

ה. והעניין²⁶ בזה:

ידוע²⁷ בעניין ההקפות, שהקב"ה נותן לבני-ישראל ב"הקפה" כוח על העבודה, ונותן להם גם כל צרכיהם. וכאשר לוקחים ב"הקפה", צריכים לשלם, והתשלום הוא על-ידי העבודה בכל השנה בקיום המצוות במעשה בפועל ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), שהמעשה הוא העיקר²⁸.

והנה, הנתינה ב"הקפה" היא לאחרי העבודה דראש-השנה ויום-הכיפורים ושמיני-עצרת (שעניינם הוא ג' הכתרים), שזוהי ההתחלה על כל השנה. והיינו, שהעבודה במעשה בפועל (שהוא עניין כתר שם טוב) היא אמנם לאחרי כן, כאשר "יעקב הלך לדרכו"²⁹, אבל ההתחלה ישנה כבר בראש-השנה ויום-הכיפורים ושמיני-עצרת, ומצד התחלה זו נותנים את כל העניינים ב"הקפה".

וכיוון שבשעת הנתינה ב"הקפה" ישנה ההתחייבות על התשלום שעל-ידי העבודה בפועל, נמצא, שהתחלת העבודה בפועל ממש היא בהריקודים דשמחת-תורה בשעת ההקפות, שעניינם היא ההתמסרות והקבלה מתוך שמחה לעבודה בפועל במשך כל השנה.

ועל-פי האמור שעניין הריקוד בשמחת-תורה שייך לכולם בשווה, הרי מובן שגם אצל הפשוטים ביותר ישנו עניין ההתמסרות והקבלה בשמחה על כללות העבודה, שלכן נותנים להם כל צרכיהם.

ונמצא, שב' הביאורים בעניין "כתר שם טוב" מתאימים זה לזה, אלא שהביאור שנאמר בעל-פה הוא כפי שהעניין נוגע לשמחת-תורה, ואילו הביאור בלקוטי-תורה הוא כפי שהעניין נמשך בגילוי בכל השנה.

ו. ובהקדם קושיית המפרשים³⁰: למה לא נמנה "כתר שם טוב" יחד עם שאר ג' הכתרים, ולא נאמר "ארבעה כתרים הן"?

גם צריך להבין, מהי גודל המעלה ד"כתר שם טוב", עד שהוא גדול יותר מכתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות: תורה, כהונה ומלכות הם מעלות פנימיות אמיתיות, מה-שאין-כן שם טוב שלכאורה הוא רק דבר חיצוני בלבד, ולפעמים יכול להיות שיש לאדם שם טוב שאינו לפי המעלות שבו, ואם-כן, איך ייתכן שכתר שם טוב יהיה גדול יותר מכתר תורה כהונה ומלכות?

גם צריך להבין הלשון "עולה על גביהן", דלכאורה הווה ליה למימר "למעלה מכולם", היינו, שכתר שם טוב גדול יותר משאר הכתרים, ומהי הכוונה "עולה על גביהן", על שאר הכתרים?

והביאור בזה:

אימתי היא מעלת "כתר שם טוב" - בהיותו "על גביהן", היינו, בבואו לאחרי ג' הכתרים שלפני זה.

שם טוב כשלעצמו אינו מעלה גדולה כל-כך (וכאמור שזהו עניין חיצוני), ולכן לא נמנה בתור כתר רביעי, כיוון שלעצמו אינו מעלה גדולה. אבל בשעה שישנם ג' הכתרים תורה, כהונה ומלכות, ולאחריהם - "על גביהן" - בא כתר שם טוב, אזי הוא "עולה", שהוא נעלה יותר מג' הכתרים עצמם.

ז. מזה שכתר מלכות, כהונה ותורה זמנם בחודש תשרי, ורק כתר שם טוב הוא עניין מעשה המצוות, מובן, שכתר מלכות, כהונה ותורה עיקר עניינם הוא עבודת האדם עם עצמו, שפועל בעצמו וקונה בנפשו עניינים פנימיים וקניינים טובים, שקניינים אלו יביאו אותו לקיום המצוות - דוגמת חודש השביעי (תשרי) שמושבע בכל³¹, שאז נעשה יהודי מושבע בכל ההמשכות והגילויים, ועניין זה נותן לו כוח על קיום המצוות במשך כל השנה.

ועל זה אומרים, שקיום המצוות שבא לאחרי העבודה פנימית - הנה אף שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ועיקר עניינם אינו לפעול שלימות בנפשו, אלא אדרבה, לצאת מעצמו, מענייניו הרוחניים והנפשיים, ולהאיר את הגשמיות, העולם הגשמי³²,

- שלכן נקרא קיום המצוות "שם טוב", שעניין השם אינו לעצמו, אלא כפי שנתגלה ובא בשייכות אל הזולת³³ -

מכל-מקום, הנה כתר זה "עולה על גביהן", הוא נעלה יותר מהקניינים נפשיים דמלכות, כהונה ותורה³⁴, ואדרבה, הקניינים הנפשיים הם הכנה למעשה המצוות, וכלשון רז"ל (שמביא הצמח-צדק בלקוטי-תורה שם): "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

בשעה שה"כתר שם טוב", מעשה המצוות, אינו "על גביהן", שאינו בא כתוצאה מעבודה פנימית, ובמילא אין לו חיות בהמצוות - הנה אף-על-פי שגם אז הוא נעלה יותר מקניינים נפשיים, שהרי "המעשה הוא העיקר", אזי מעלתו היא בנוגע קיום רצון העליון, כיוון שרצון העליון הוא שתהיה דירה בתחתונים דווקא. אבל עדיין אין המעלה בנפש האדם (שגם זה הוא רצון העליון), ואין זה כתר עבור האדם³⁵. אבל בהיותו "על גביהן", אזי מעלתו היא לא רק בנוגע קיום רצון העליון, אלא גם שלימות נעלית יותר בנפש האדם, כדלהלן, כתר עבורו.

ח. עניין כתר מלכות הוא - קבלת עול מלכות שמים. זוהי הפעולה הראשונה³⁶ שצריך יהודי לפעול בעצמו, שיהיה מוכן לעבוד את ה' בכל מיני עבודת עבד. וקבלת עול זו היא התקשרותו הראשונה עם אלוקות³⁷.

אבל קבלת-עול לבדה אינה מספיקה. כי התכלית של יהודי היא - להיות מיוחד עם הקב"ה, ומצד קבלת-עול לבדה הרי הוא עדיין מציאות בפני עצמו³⁸, ואדרבה, הוא מציאות כזו שציוויי האדון אינם מונחים אצלו, וקיום רצון האדון נעשה אצלו רק בדרך קבלת-עול.

ולכן באה לאחרי כן העבודה דכתר כהונה ביום-הכיפורים, שאז נכנס הכהן גדול "לפני ולפנים"³⁹, בהמקום שבו נמצאים הלוחות, שעליהם היו חקוקים עשרת הדברות. עשרת הדברות לא היו כתובים על הלוחות, שבכתיבה הנה הדיו הוא דבר נוסף על הקלף, אלא הם היו חקוקים על הלוחות, "מיניה וביה"⁴⁰. ועניינו בעבודת האדם - שפועל בעצמו הקישור וייחוד עם אלוקות, לא רק בדרך קבלת-עול, אלא באופן שאלוקות נעשית ה"צורה" שלו - עריבות ("געשמאק"), רצון וכו'⁴¹.

וגם העבודה דכתר כהונה אינה מספיקה עדיין, אלא צריכה להיות גם העבודה דכתר תורה. כי, הייחוד של יהודי עם הקב"ה צריך להיות לא רק מצד כוחות מקיפים דרצון ותענוג, אלא צריך גם לחדור את כל הכוחות הפנימיים, החל מכוח השכל, שגם בהבנתו יונח אלוקות, ורק אלוקות. וזוהי העבודה דכתר תורה, כיוון שהתורה היא - "חכמתכם ובינתכם"⁴², הבנה והשגה⁴³.

[והעניין⁴⁴ בזה - שבני-ישראל ותורה הם עניין אחד. בני-ישראל ללא תורה אינם עם, כמו שכתוב⁴⁵ "היום הזה נהיית לעם", דקאי על מתן-תורה⁴⁶, שאז נעשו בני-ישראל לעם. וכמו כן התורה ללא בני-ישראל אינה תורה, שהרי כל עניין התורה הוא "דבר אל בני ישראל", "צו את בני-ישראל", כמאמר רז"ל⁴⁷ שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה].

ט. אמנם, גם לאחרי שקנה בנפשו כל ג' הכתרים, לא הגיע עדיין לתכלית המכוון. כי, לאחרי כל הנ"ל, הרי הוא עדיין מציאות, אלא מציאות דקדושה, המציאות שלו (כוחותיו המקיפים וכוחותיו הפנימיים) הם חדורים באלוקות; התכלית היא, להניח ("אוועקלייגן") את עצמו, לבטל את כל מציאותו לרצון העליון, לצאת ממציאותו.

ועניין זה נעשה על-ידי "כתר שם טוב", מעשה המצוות⁴⁸ - שמניח את עצמו כדי להאיר את העולם.

וכאשר הכתר שם טוב הוא "על גביהן", שבא לאחרי העבודה דכתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה - הרי מלבד זאת שעל-ידי קיום המצוות משלים את רצון העליון, נעשה על-ידי זה גם עילוי בנפשו, שנעשה עבורו כתר, שהוא מגיע לביטול במציאות האמיתי.

(משיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות) ה'תשי"ט - בלתי מוגה;
תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשי"ט (א) חכ"ד עמ' 118-125)

----------

1) ראה סה"ש תש"ח עמ' 224. וש"נ.

2) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס תקפב. וש"נ.

3) ראה תוד"ה נפסל - מנחות כ,ב. מהרי"ל - הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא עמ' 153. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. ועוד. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז.

4) נזכר שגם ביום-הכיפורים ישנו עניין האחדות (המו"ל).

5) ראה לקו"ת דרושי ראש-השנה נד, סע"ג ואילך. ובכ"מ.

6) תהילים פא,ד.

7) מנחות כז,א.

8) ויק"ר פ"ל, יב.

9) נוסח תפלת ימים נוראים.

10) ראה גם שיחת ליל שמח"ת תשי"ז ס"ז (תו"מ חי"ח עמ' 79). וש"נ.

11) פינחס כט,לו.

12) ראה גם תו"מ חכ"א עמ' 144. וש"נ.

13) שיחת ליל שמח"ת (לפני הקפות) בסופה (סה"ש תרצ"ט עמ' 306).

14) משלי ג,יח.

15) ד"ה אז תשמח בתולה במחול - סה"מ תקס"ה ח"א עמ' ריד ואילך. אוה"ת נ"ך (כרך ב) עמ' תתפד ואילך.

16) יבמות צז, רע"א.

17) ע"פ לשון חז"ל - חגיגה ה,ב.

18) קהלת יב,ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

19) שיחת יום שמח"ת (בסעודה) בתחילתה (סה"ש שם עמ' 308).

20) אבות פ"ד מי"ג.

21) מכאן עד סוס"ט - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1214 ואילך. במהדורא זו, בא סדר העניינים כפי שנאמר בהתוועדות, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

22) לקו"ת דרושים לסוכות פג,א.

23) ראש-השנה טז, סע"א. וש"נ.

24) קידושין מ,ב. וש"נ. וראה לקו"ת אחרי כו,ד. ועיין הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ד.

25) וכמשל הגרעין שבו נמצאים בהעלם האילן כולו, הענפים העלים והפירות כו', אלא שלעת-עתה הרי זה בהעלם, ואח"כ יבוא לידי גילוי (מהנחה בלתי מוגה).

26) סעיף זה - מהנחה בלתי מוגה.

27) שיחת שמח"ת תרצ"ה ס"ח (לקו"ד ח"א קצו, סע"א ואילך).

28) אבות פ"א מי"ז.

29) ויצא לב,ב. וראה שיחת יום שמח"ת הנ"ל סי"ב (סה"ש שם עמ' 313). וש"נ.

30) ראה מדרש שמואל על המשנה.

31) ויק"ר פכ"ט,ח.

32) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 773 ואילך, ההפרש בין העבודה ד"זקן" לעבודה ד"בא בימים".

33) ראה לקו"ש שם עמ' 845 ואילך, ובהמצויין שם.

34) ראה ג"כ לקו"ש שם, העילוי של "בא בימים" על "זקן", ואשר על-ידי בחי' השם נעשה עילוי גם בהעצם.

35) ראה לקו"ש שם עמ' 955, שגם שלימות הכוונה ד"דירה בתחתונים" היא כשיש חיות במצוות.

36) ולכן זמנה בראש-השנה.

37) ראה תניא פמ"א (בשם זוהר פ' בהר (קח,א)): ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה.

38) ראה לקו"ש שם עמ' 897 ואילך.

39) לשון הצ"צ בלקו"ת שם. ועפ"י מ"ש בפנים תובן בפשיטות תוספת תיבות אלו (דלכאורה, בכדי להביא ראיה שכהונה (גדולה) שייכת ליוה"כ, היה צריך לומר שהעבודה דיו"כ - גם שבחוץ מלפני ולפנים - הוא בכהן גדול).

40) ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי.

41) ואין זה סותר להמבואר בלקו"ש שם עמ' 985 בהערה 20, שכהונה שייך לתחילת ויסוד העבודה, קבלת-עול - כי ב' עניינים בזה. ועיין ד"ה קדוש אתה תרס"ז (בהמשך תרס"ו (ס"ע שנו ואילך)). בשעה שהקדימו תער"ב בתחילתו. ועוד. ואכ"מ.

42) ואתחנן ד,ו.

43) מה-שאין-כן בלוחות ובכלל בתושב"כ - שהעיקר "מקרא", קורא לה', כמבואר בלקו"ת ד"ה ולא תשבית וביאורו (ויקרא ד,א ואילך).

44) המוסגר בחצאי ריבוע - מהנחה בלתי מוגה.

45) תבוא כז,ט.

46) ראה ברכות סג,ב.

47) ב"ר פ"א, ד.

48) וכן ע"פ הביאור (ראה לעיל ס"ד) שכתר שם טוב הו"ע הריקודים דהקפות - עניינם הוא היציאה מהגבלת מציאותו, כידוע ששמחה פורץ גדר (ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך).