הנוכחים נעצו עיניהם בפניו המאירות של ר' זכריה שטיין, שיראת-שמים נסוכה עליהן וזקן שיבה מעטר אותן. רק קולו נשמע, חוזר לימי ילדותו הרחוקים, בכפר קטן ששכן בין קוסוב לקיטוב.
אביו של זכריה נמנה עם חסידיו של רבי חיים מקוסוב (בעל ה'תורת חיים'). הוא ניהל בית-מרזח, שממנו פרנס בדי-עמל ובדוחק רב את בני-ביתו. יום אחד הכריעה אותו העבודה הקשה, והוא חלה ולא קם.
כעבור זמן עזבו האלמנה וילדיה את כפר מגוריהם ועברו לקיטוב, מקום מגורי הסבא והסבתא. את הבן, זכריה, הפקידה האם בידי אביה, כדי שיחנכו לתורה וליראת-שמים. הסבא, איש של צורה, השגיח על נכדו וגידלו כראוי.
כעבור כמה שנים, כשזכריה כבר היה נער, ביקשה ממנו אימו להירתם לפרנסת הבית. אף שנפשו חשקה בתורה, הבין זכריה ללב אימו וקיבל עליו את הדין.
מבית הסבא פנו האם ובנה ליענקל, בעליו של בית-מסחר למשקאות חריפים. "הנה בני", אמרה לו האם, "נער חרוץ ונבון, שיהיה לך לעזר. נהג בו כבוד ושלם לו בהגינות, כפי שסיכמנו בינינו".
עד מהרה השתלב זכריה בעבודתו. רוב שעות היום שירת לקוחות שהגיעו למקום, רבים מהם שיכורים, זוללים וסובאים. עשרות ואולי מאות פעמים ביום היה יורד אל מרתף בית-המסחר כדי להעלות ממנו כדים מלאים יין-שרף.
משכורתו לא הייתה גבוהה במיוחד, אך יענקל דאג למילוי כל מחסורו במזון ובבגדים, וכך היה יכול להפנות את כל שכרו לכלכלת אימו ואחיו.
אותו יום היה יום-השוק ובית-המסחר המה מלקוחות. כשירד זכריה למרתף נבעת למראה שהתגלה לעיניו. מבוהל כולו רץ למעלה והזעיק את מעסיקו. יענקל ירד למרתף ולתדהמתו גילה שם גופת אדם.
"מוכרחים להודיע מיד למשטרה", אמר יענקל בלב חרד. כעבור זמן-מה הגיעו למקום שוטרים. לאחר חקירה קצרה הוציאו מהמרתף את הגופה, ועצרו את זכריה המסכן בחשד לרצח, שכן הוא היחיד שביקר באותן שעות במרתף.
הדי המקרה פשטו עד מהרה בכל העיר. היהודים המודאגים החלו מוגיעים את מוחם בניסיון לחלץ את הנער הצעיר מהצרה שאליה נקלע. עד מהרה נכנסו גם עסקני הקהילה לעובי הקורה והחלו לפעול בכל הכיוונים.
אימו של זכריה מיהרה אל ביתו של הצדיק מקוסוב. "רבי, הצל את בני!", זעקה לפניו בתחינה. "אל ייאוש", אמר לה הצדיק, "הלוא 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'. בטחי בה' ובעזרתו יתברך לא יאונה לבנך כל רע".
משפטו של זכריה נמשך כשנתיים. לבסוף פסקו השופטים כי בהעדר עדויות או ראיות המנקות את זכריה מהחשד ברצח – הוא הרוצח ועונשו מוות בתלייה.
אין צורך לתאר את עומק שיברון-הלב של האם המסכנה, למשמע גזר-הדין הנורא. עד מהרה שבה אל הצדיק מקוסוב, ובסערת-נפש עזה דרשה ממנו לפרוע את ההבטחה שנתן לה כשנתיים קודם-לכן. הצדיק שב על דברי ההרגעה. "שלמה המלך כבר אמר, 'צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו'", הוסיף, תוך הבעת אמונה וביטחון כי זכריה יֵצא מהפרשה בשלום.
הגיע יום ביצוע גזר-הדין. המתח בקרב יהודי העיר היה רב. עמוד התלייה כבר הוכן בכיכר העיר, שהייתה גדושה קהל רב. שני תליינים לובשי שחורים החזיקו בזכריה משני צדדיו.
על פי הנוהל המקובל בימים ההם, קם מזכיר בית-המשפט והכריז: "האם יש מישהו בקהל היכול להעיד לטובתו של זכריה שטיין?". דממה ששרתה בכיכר. המזכיר חזר על שאלתו ולאחר מכן אמר את הדברים בפעם השלישית והאחרונה.
לפתע הורגשה תזוזה בקהל. איכר צעיר מכפר סמוך פילס לו דרך בין ההמון, עד שהתייצב לפני השופטים והשוטרים. "אני הוא שהרגתי את חברי באותו יום", פתח ואמר, לתדהמת הכול. "שירַתי אז כחייל בצבא המלך, ובאותו יום חזרתי לחופשה קצרה בביתי. נודע לי כי יום קודם-לכן מכר שכני את השוורים שהיו לו. הנחתי אפוא שהוא נושא בכיסו כסף רב. עקבתי אחריו, וכשראיתיו פונה לבית-המסחר למשקאות חריפים, נכנסתי ובאתי אחריו. ניצלתי רגע של חוסר עֵרנות וגררתי אותו לקומת המרתף, שם חנקתי אותו למוות ורוקנתי את כיסיו מהכסף".
הקהל בכיכר האזין לדברים בנשימה עצורה. "אני מודה ומתוודה על חטאי ומבקש מכם לשחרר את הנער, החף מכל פשע", הוסיף האיכר.
"מדוע נזכרת לומר זאת רק עתה, רגע לפני ביצוע גזר-הדין?", הקשו השופטים בתימהון.
"אומר לכם", השיב האיכר. "זה תקופה ארוכה פוקד את חלומותיי איש זקן, החובט בגופי וטורף את שנתי. 'לא דיי שרצחת אדם אחד, כעת תגרום שאדם נוסף ימות בגללך, על לא עוול בכפו?!', צועק עליי האיש. כל התקופה חששתי לגלות את האמת ולהפליל את עצמי, אולם היום חדרה בי ההכרה כי אין לי שום ברירה, מפני שאם ייתלה הנער הזה, ירדוף אותי הפשע הכפול כל ימיי, ואזי טוב מותי מחיי".
כעבור רגע הותר זכריה מכבליו ושוחרר לחופשי.
ר' זכריה נהג בקביעות לספר את סיפורו ביום-השנה להצלתו, וכמו-כן במועדי-ישראל, שבהם חוגגים ומציינים ניסים של ישועה והצלה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
