בחג הפסח אנו מוצאים עניין ייחודי שאינו בנמצא בשאר החגים בשנה והוא עניין ה"חיפזון" וה"דילוג" * גם בעבודת האדם השאיפה היא להגיע למצב של זריזות בעניינים רוחניים ושל "חיפזון דקדושה" * כדי שנדע להבחין כראוי בין "חיפזון דקדושה" לחיפזון של היפך הקדושה, נתנה לנו התורה שלושה סימנים מובהקים * מכתב כללי מאת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (תרגום מאידיש)
ב"ה, קמי שבתא פרשת ויקהל-פקודי ופרשת החודש,
כ"ה אדר, ה'תשמ"ז.
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בעמדנו קמי שבתא דפרשת החודש, שבת מברכים חודש ניסן, ראשון לחודשי השנה, אשר הנקודה המרכזית שבו הוא חג הפסח, זמן חירותנו, הרי זה ודאי הזמן המתאים לחזק את ההכנות לפסח, הכנות גם, ובמיוחד, במובן הרוחני, להתבונן בענייניו הכלליים והפרטיים של הראש והראשון שבחגים, להתבונן במה שיש ללמוד מהם ולהביא במעשה בפועל בחיי יום-יום של כל השנה.
* * *
כמדובר פעמים רבות יש בכל יום-טוב עניינים שהם משותפים בכל הימים-טובים ועניינים שבהם כל יום-טוב שונה משאר הימים-טובים.
נתעכב כאן, על עניין מיוחד שאנו מוצאים רק בחג הפסח ולא בחגים אחרים: העניין של חיפזון עד כדי אופן של דילוג, כפי שהדבר מצויין בשמו של החג (לפי אחד מפירושיו העיקריים): "פסח – על שום שפסח", שבתי בני ישראל ניצלו מבין בתי המצריים באופן של דילוג, וכפי שהדבר רמוז, ביחס לכללות הגאולה מגלות מצרים, בפסוק, "קול דודי הנה זה בא (=הנה בא הקב"ה להביא את הגאולה) מדלג על ההרים".
דובר כבר פעמים רבות, שהעניינים בעולם הרוחני משתקפים בעולם הגשמי, וב"עולם קטן – זה האדם" בפרט.
ובענייננו, בכל הקשור ליהודים, לכל יהודי גם כפרט וכיחיד, ידוע ש"אינו מבקש אלא לפי כוחן" (הקב"ה דורש מכל אחד בהתאם לכוחות שהעניק לו לפני כן), ולפיכך יש ללכת מן הקל אל הכבד. כך גם בדבר הנידון ישנם כמה אופנים של תנועה: הליכה, ריצה, דילוג, קפיצה.
כאשר ילד נולד אין הוא תחילה בגדר של הליכה, ועל-אחת-כמה-וכמה בגדר של ריצה וקפיצה. במשך הזמן הוא מתחיל לצעוד וללכת, מאוחר יותר הוא מסוגל גם לרוץ, ולאחר מכן גם לקפוץ.
כך גם ברוחניות – בחינוך של ילד, מאלף-בית למקרא, משנה כו' וקיום המצוות והנהגה טובה: הוא מתקדם כל העת באופן של "הליכה" עד שהוא נעשה ל"רץ לדבר מצווה", והוא ממשיך להתקדם ולעלות גם למעלה מזה מדרגה לדרגה עד לאופן של "קפיצה", לדרגה הנעלית ביותר של יציאת מצרים ברוחניות, "יציאה ממיצרים וגבולים", כך שאת כל העניינים של תורה ועבודה וגמילות-חסדים הוא עושה בשלימות ובזריזות הגדולה ביותר, דבר שהוא חיפזון דקדושה, ובקדושה.
* * *
כיוון שהקב"ה רוצה שאדם יעשה את כל הנדרש ממנו באופן של בחירה, כפי שהתורה אומרת "ובחרת בחיים" – והכרחי הרי שתהיינה גם אפשרויות אחרות, בלתי רצויות – איפשר איפוא הקב"ה גם מציאות של חיפזון של היפך הקדושה.
לפיכך, על-ידי ההעלם וההסתר של העולם, ובמיוחד בזמן הגלות, ייתכן שאדם ימצא צידוק להיות רץ לכיוון בלתי רצוי, לדברים בלתי רצויים, עד כדי לשקוע רחמנא-ליצלן בקנאה, תאווה וכבוד, וחושך הגלות הוא גדול כל-כך עד שהוא מרמה את עצמו בצידוקים משונים, עד שמלביש אותם בלבוש של טוב – אשר, אדרבה, כל מה שהוא חושב, אומר ועושה הוא טוב וכו'.
אבל הקב"ה שהוא עצם הטוב הרי אינו רוצה שאנשים יהיו שרויים בחושך, ונתן, איפוא, את התורה (מלשון הוראה), "תורת חיים", ו"תורה אור", המלמדת את האדם איך לנהוג, עד לחיי יום-יום, ומאירה את כל העניינים באופן מאיר ובהיר, כדי שהאדם יוכל וירצה לבחור לו את הדרך הנכונה, ובחרת בחיים.
וכדי להקל את הבחירה, קבעה התורה שלושה סימנים להכיר לפיהם באדם אם הוא אומר, מוסר, כהלכה את מה שהתורה אומרת ומצווה.
שלושת הסימנים הם: "ביישנים, רחמנים, גומלי-חסדים. תכונות אלה נמצאות בכוח בכל היהודים ובכל יהודי, אבל "בכוח" אינו "סימן". "סימן" הוא כאשר הדבר נראה בפועל ממש, כל אימת שהוא נוגע לפועל, ובמקרה זה – כאשר זה מתבטא בהנהגה יום-יומית בפועל.
או שהוא אומר שלא כהלכה, להיפך מן התורה וסימניו: עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ("בעלמא", "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו") ואינו גומל להם חסד.
כרגיל ישנם שלושת הסימנים ביחד, כפי שאנו רואים שמי שהוא ביישן באמת – משום שהוא יודע שכל מהותו של יהודי היא הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, המחיה אותו – הרי הוא חש יראת-בושת עמוקה, הוא חש את ה"דע לפני מי אתה עומד", בתפילתו, וכן גם בלימודו, וכן גם, להבדיל, באכילתו וכו', משאו ומתנו. ממילא הרי הוא בד בבד גם רחמן – הוא מרחם על עצמו, על נפשו האלוקית הנמצאת בגלות בגוף, ובוודאי שהוא בעל רחמנות על הזולת, שכן הוא מבין והוא חש את החסר לזולת, וממילא הרי הוא גומל חסד ומסייע לזולת ברוחניות ובגשמיות.
כך גם במי שמתחיל בגמילות-חסדים באמת, הרי הדבר קשור ברגש של רחמנות, וכך גם ברגש של ביישנות, כאשר הוא רואה בהזולת מעלות טובות ואינו שוכח את החסרונות שלו, ובכלל ועיקר – את העובדה שהוא (תוך כדי ידיעתו את מצבו האמיתי לפי חשבון-הצדק שהוא עורך בקשר לעצמו) שלוחו של הקב"ה למסור להזולת את החסדים והצדקה שהקב"ה יעד עבורו.
* * *
ויהי-רצון, שבההכנות לחג הפסח, כימי צאתך מארץ מצרים, הרי כשם שלבני ישראל היה "אור במושבותם" עוד בהיותם במצרים, ערב הגאולה, כך כל אחד ואחת בתוך כלל ישראל יחזקו עוד בנפשם בחיי יום-יום את שלושת המידות-הסימנים הברורים והמאירים, ודבר זה יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חיפזון, כימי צאתך מארץ מצרים, כאשר הקב"ה לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין" ומיד לאחר ה"הרף עין" – "בשובה ובנחת תיוושעון", "לשכון כבוד בארצנו",
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
בכבוד ובברכה להצלחה
ולחג הפסח כשר ושמח
/מקום החתימה/
('תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ז, כרך שני, עמ' 697-693)
---------------
קמי שבתא: פסחים קו, סע"א. גיטין עז,א. וראה רמב"ם הל' גיטין פ"ט הכ"ג. שו"ע אה"ע סקמ"ד ס"ו. ובשו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט ס"ח: ג' ימים האחרונים נקראים ימים שלפני שבת הבאה.
פ' ויקהל פקודי ופ' החודש: נקודה משותפת בשתי פרשיות אלו – בשתיהן מדובר ע"ד ראש חודש ניסן (נתבאר בהתוועדות דש"פ ויק"פ, פ' החודש שנה זו).
כ"ה אדר: בו נברא העולם לדעת ר' יהושע – ר"ה יא, רע"א. תוד"ה לתקופות – שם ח,א (ובנוגע לתקופות כן ההלכה – ר"ה יב,א). וראה תוד"ה כמאן – ר"ה כז,א. שער הכוונות להאריז"ל עניין ר"ה דרוש א'. פע"ח שער ר"ה פ"ד (בכמה דפוסים – פ"ו). וראה לקו"ש חט"ז עמ' 483-4 ובהערות שם.
וראה בהערות למכתב מוצש"ק פ' ויק"פ, כ"ה אדר ה'תשמ"ב בתחלתו (הגש"פ עם ליקוטי טעמים, מנהגים וביאורים – קה"ת ה'תשמ"ו ואילך – עמ' תשכב).
פ' החודש... פסח: מגילה כט,א ואילך. ובפרש"י שם ד"ה ברביעית: ששם פרשת הפסח.
ראשון לחודשי השנה: בוא יב,ב.
זמן חירותנו: כן נקרא בנוסח התפלה והקידוש. וראה לקו"ש חי"ז עמ' 71 ואילך.
והראשון שבחגים: ר"ה ד,א.
במעשה בפועל: כי המעשה הוא העיקר – אבות פ"א מי"ז. תקו"ז תנ"ב (פז, סע"א). ת"ס (צג,ב). ת"ע (קלג,ב. קלד,א).
העניין של חיפזון: עניין ולימוד נוסף מחיפזון דחג הפסח – במכתב דחגה"פ ה'תשל"ו; ה'תשמ"ו (הגש"פ – קה"ת ה'תשמ"ז – עמ' תרסח ואילך. שם עמ' תתפג ואילך). ועוד.
חיפזון: כמ"ש (בוא יב,יא) "ואכלתם אותו בחיפזון"; "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (ראה טז,ג). וראה בהנסמן בהערות למכתב ר"ח ניסן ה'תשמ"ו (הגש"פ הנ"ל עמ' תתפה).
פסח – על שום שפסח: משנה פסחים קטז, ריש ע"ב. הגש"פ פיסקא פסח שהיו אבותינו אוכלים. ובפרש"י עה"פ בוא שם: הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה כו' ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח. וראה תו"ח שמות רה,א. סה"מ אעת"ר ע' סו ואילך. ובכ"מ.
קול דודי: שה"ש ב,ח. ושייך ליצי"מ – ראה פרש"י עה"פ. מכילתא עה"פ בוא שם. יל"ש עה"פ בוא שם (רמז קצט). יל"ש ישעיהו עה"פ (ישעיהו נב,יב) כי לא בחיפזון תצאו (רמז תעו).
בעולם... וב"עולם קטן – זה האדם": וצ"ל השתדלות שיסייע זל"ז – כמרומז בחיבור ויקהל (קהל) ופקודי (דווקא כל פרט בפ"ע) לפרשה אחת.
עולם קטן – זה האדם: תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט קרוב לתחילתו (ק,ב. קא,א).
ש"אינו מבוקש אלא לפי כוחן": תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.
דילוג, קפיצה: ראה לקו"ת שה"ש (טו, סע"ב) עה"פ "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", בביאור החילוק בין דילוג לקפיצה (ממשנה אהלות פ"ח מ"ה וירושלמי ביצה פ"ה ה"ב).
בחינוך... משנה כו': אבות ספ"ה: בן חמש (שנים) למקרא, בן עשר למשנה כו'. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו. הל' ת"ת לאדה"ז בתחילתו.
ל"רץ לדבר מצווה": ראה אבות פ"ד מ"ב. שו"ע (ודאדה"ז) או"ח ס"צ סי"ב (סי"ג). וראה לקו"ש חי"ז עמ' 371 ואילך.
יציאת מצרים ברוחניות: ראה תניא פמ"ז, ובהנסמן במכתב עש"ק י"א ניסן ה'תשד"מ הערה ד"ה יצי"מ (הגש"פ הנ"ל עמ' תשנז).
ובחרת בחיים: ניצבים ל,יט.
בקנאה, תאוה וכבוד: שמוציאין את האדם מן העולם – אבות פ"ד מכ"א.
התורה (מלשון הוראה): ראה רד"ק לתהילים יט,ח. ספר השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית בשם הרד"ק. וראה זוהר שבהערה הבאה.
תורת חיים: ראה זח"ג נג,ב: אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהווה סתים כו', חיים – דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין כו'.
תורה אור: משלי ו,כג.
שלושת הסימנים הם: ביישנים, רחמנים, גומלי-חסדים: כן סדרם הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז. אבל בגמרא (יבמות עט,א) הסדר: רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים. ולהעיר, שכהסדר ברמב"ם – כ"ה בדב"ר פ"ג, ד. וכ"ה בבית שמואל אה"ע ס"ב סק"ה. ובמדב"ר פ"ח, ד (כב,ד): ירושלמי קידושין פ"ד ה"א – הסדר הוא כמו בגמרא יבמות. וראה לקמן במכתב. – נתבאר בהתוועדות ש"פ ויק"פ, פ' החודש שנה זו.
עניינם ע"פ חסידות – ראה תורת הבעש"ט על מאחז"ל זה (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 161. כש"ט הוצאת קה"ת הוספות סי' פ): פי' הבעש"ט על במארז"ל שלושה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנים וגומלי-חסדים. הרחמנים – שבנ"י מרחמים על הנשמה שירדה מרום מעלתה בעמדה לפני ה' בגן ה' וירדה בסתר המדריגות להתלבש בגוף אשר מעפר יסודו וסופו לעפר. ביישנים – שהם מתביישים מנר אלוקים אשר על ראשם ומטיבים מעשיהם בקיום המצוות. גומלי-חסדים – דנשמת אדם העליון אשר על דמות הכסא תלמדם להעלות את גופם וכל צרכיו, נוסף על חלקם בעולם, כפי גזירת ההשגחה העליונה במקום וזמן, לזככם ולהאירם באור תורה ועבודה, וראה ליקוטי לוי"צ אגרות עמ' שלא.
עזות פנים ... ואינו גומל להם חסד: רמב"ם הל' איסו"ב שם. טושו"ע אה"ע ס"ב ס"ב.
ואכזריות: ברמב"ם לפנינו: או אכזריות, אבל בכת"י תימן: ואכזריות, וכ"ה בהוצאת פרענקיל – עפ"י כתבי יד. וכ"ה הגרסא בטושו"ע שם. ולהעיר מהרמב"ם שם פי"ב הכ"ד: לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם.
הבריות ("בעלמא" "הרחוקים... ועבודתו"): תניא פ' לב.
כרגיל... ביחד: להעיר מבית-שמואל אה"ע ס"ב סק"ה: וכל שאין לו ג' סימנים אלו אין ראוי לדבק בו, צ"ל שאין לו ג' סימנים כלל, אבל אם יש א' מסימנים אלו ראוי לדבק בו.
ובעץ-יוסף לעין-יעקב ליבמות שם: והוא אמר זה מסברא דנפשי', והוא מפורש בבמדבר רבה פ"ח, ד (כב,ד): ואלו אין בהם אחד מאלה מיד עמד וריחקם. וביפה-תואר שם.
– ולהעיר – מלשון הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ט הי"ז: ובגבעונים... לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא ניחמו... ולא גמלו – היינו שלא היה בהם אפילו סימן א'.
חלק אלוקה ממעל ממש: תניא רפ"ב.
"דע לפני מי אתה עומד", בתפלתו: ראה ברכות כח,ב.
באכילתו וכו' משאו ומתנו: ראה רמב"ם הל' דיעות פ"ג ה"ב-ג. שם רפ"ה. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב. וראה או"ת להה"מ עה, ב ד"ה עוד נראה לי (בהוצאת קה"ת התש"מ ואילך – סרנ"ב).
נפשו האלקית ... בגלות בגוף: ראה תניא פל"ז (מח, סע"א). פמ"ז. אגה"ק ס"ד. ובכ"מ.
שלוחו של הקב"ה: ראה תנחומא ויגש ו. לקו"ת ר"פ ויקרא. ד"ה ויצב שם מזבח תרמ"ד (סה"מ – ליקוט עמ' יג ואילך), תרנ"ה (סה"מ תרנ"ה עמ' נו ואילך). ועוד.
שלוחו של הקב"ה כו': ראה אור-החיים עה"פ (משפטים כב,כד) אם כסף תלווה. אלשיך עה"פ משלי יח,טז. ד"ה ארשב"נ תר"צ פ"ג (סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א). וראה גם סה"מ תרנ"ה עמ' כב. ועוד. וראה "היום יום" טו אייר.
כימי צאתך מארץ מצרים: מיכה ז,טו.
אור במושבותם: בוא י,כג.
יחיש עוד יותר את הגאולה מן הגלות הנוכחית באופן של חיפזון: היינו, שהגאולה תבוא מהר, בחיפזון, אבל עצם הגאולה תהי' כדלקמן, "בשובה ונחת תיוושעון" – "כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נב,יב. מכילתא ויל"ש דלעיל הערה ד"ה קול דודי. שמו"ר פי"ט, ו. ד"ה וככה שבהערה דלהלן ד"ה בשובה ונחת תושעון).
לא עיכב את הגאולה אפילו "כהרף עין": מכילתא הובא בפרש"י עה"פ בוא יב,מא.
בשובה ונחת תיוושעון: ישעיהו ל,טו. וראה ד"ה וככה ב(אוה"ת בא ע' שה. כרך ח ס"ע ב'תתקמא ואילך). המשך וככה תרל"ז בסופו.
לשכון כבוד בארצנו: תהילים פה,י.
ולחג הפסח כשר ושמח: ראה ליקוטי לוי"צ אגרות עמ' קצז. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
