כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)
ה'אור החיים' הקדוש קושר פסוק זה להסתלקות הצדיקים:
"כי תישא" – כשמסתלק מן העולם צדיק שהוא בדרגת "ראש בני-ישראל"; הסיבה לכך היא, "לפקודיהם" – מלשון נפקדות; בגלל החיסרון והחטאים שלכם.
ידוע שכאשר יש כמה פירושים לאותו פסוק – יש לכל הפירושים קשר פנימי. מהו אפוא הקשר בין פירוש זה של ה'אור החיים' לבין הפשט בפסוק, המדבר על מחצית השקל, שכידוע היה תיקון וכפרה לחטא העגל?
ההסבר הוא: עשיית העגל היתה עבודה-זרה, שהוא חטא ועוון כללי. חטא זה פוגם בכללות הנשמה. כמו-כן הוא פוגם ב"נשמה הכללית" שבדור, כפי שאמנם היה בחטא העגל, שגרם לירידה מסויימת אצל משה רבנו (כפירוש רש"י לקמן לב,ז – "לך רד – מגדולתך").
והנה, בשעת מתן-תורה זכו ישראל למצב של "חירות ממלאך המוות" (תיקוני-זוהר תקון נו). אך חטא העגל עורר מחדש את חטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם. נמצא שחטא זה גרם לעניין של "מיתה" גם במשה רבנו (ה"נשמה הכללית"). מכאן אפוא הקשר לעניין הנ"ל דהסתלקות הצדיק.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 924)
זה יתנו (ל,יג)
שלושה דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?... נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב"ר פי"ב)
למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד – המובן מאליו – לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית... מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.
לפיכך הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש ככופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש בחיות והתלהבות הבאות מ'עצם הנפש' שנמשלה לנר ("נר ה' נשמת אדם"), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 529)
* * *
הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שייתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט). ועל זה תמה משה כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?
לכן הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל. משקל – משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.
הוא הדין במחצית השקל שבני-ישראל נותנים: גם כאשר "כבד" להם הדבר לעשותו, ועושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כיסא הכבוד" – בעצם הנשמה.
(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 390)
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)
עשרת הגרה הם כנגד עשר הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש עוד כוח בנשמה, והוא כוח הרצון שלמעלה מהשכל, והוא מתבטא במסירות-נפש על קידוש ה'.
אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל – עשרה גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב"דעת" [שכן "דעת" משמעו גם "רצון", כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"]. משום כך נשאר המספר עשר ולא יותר.
זהו שאמר הכתוב: "העשיר (בדעת) לא ירבה" (על עשר) – כי דעת ורצון הם עניין אחד. "והדל (בדעת) לא ימעיט" (מעשר) – כי בכל יהודי יש הכוח למסירות-נפש.
(אור-התורה שמות, כרך ו, עמ' א'תתקכו)
בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' (ל,כ)
בבואם אל אוהל מועד – להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש"י)
על המזבח החיצון העלו קורבנות מן הבהמה – "עבודת הבירורים" שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות לקב"ה ("קטורת" מלשון קשר).
לכן היו הכוהנים צריכים לרחוץ את עצמם לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה', כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה "לרחוץ" ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, די ב"רחיצה" שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב"רחיצה" נוספת.
יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה, שהעיסוק בהם מחייב "רחיצה" נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו'ניקוי' של דבר בלתי-רצוי, דרושה בהם זהירות יתירה.
(ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 221)
ושמרו בני-ישראל את השבת לעשות את השבת (לא,טז)
מלמדנו הכתוב שיש שתי בחינות בשבת:
בחינה ראשונה – "ושמרו בני-ישראל את השבת". כלומר, קדושת השבת קיימת מצד עצמה וכל מה שצריך הוא לשמור עליה. על בחינה זו אמרו רז"ל (ביצה יז) "שבת מקדשא וקיימא" (שבת, קדושתה קיימת).
והבחינה השנייה היא – "לעשות את השבת". כלומר, ישראל הם ה'עושים' את השבת. שכן על-ידי עבודתם הם 'ממשיכים' בשבת תוספת של קדושה, שלא הייתה קיימת בשבת מצד עצמה.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 81) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
