עשרה בטבת נקבע על-ידי הרבנות הראשית ל'יום הקדיש הכללי' לנספי השואה. יצחק קליין (77) מפתח-תקווה החליט ללכת עם העניין הזה צעד נוסף קדימה, כשיזם את 'קדיש לנצר אחרון', במסגרת עמותת 'זעקה' (=זוכרים עדי-עד קדושי השואה), שבראשה הוא עומד.
זה מיזם מרגש לזכרם של מאתיים שבעים וחמישה חיילים, שכל אחד ואחד מהם היה נצר אחרון למשפחה שלמה שנספתה בשואה. בחורים צעירים, שבניסי-ניסים שרדו מן התופת והגיעו ארצה כשעורם לגופם, הוטלו למערכה על הגנת הארץ – ולא שבו. מתוך כורח המציאות, או שמא מחוסר רגישות, כבו גם אודים מוצלים-מאש אלה, בלי להניח אחריהם מישהו שיבַכה את מותם, שיזכור אותם, שיאמר אחריהם קדיש.
אימוץ חייל שנפל
קליין, נשיא בית-הכנסת 'שונה הלכות' הסמוך לביתו ו'יקיר העיר' פתח-תקווה, פנה לפני כשנה לחבריו בבקשה שכל אחד ואחד מהם 'יאמץ' לו חייל אחד ויאמר עליו קדיש ביום נפילתו. החברים נענו לבקשה והמיזם יצא לדרך. בתחילת כל חודש נשלחת לכל אומרי הקדיש באותו חודש תזכורת בכתב, ובה שם החייל וכל הידוע עליו ועל משפחתו. קליין אף חילק את שמות החיילים בין עשרים ושלושה בתי-כנסת בעיר, שבהם נישאת תפילת 'יזכור' לעילוי נשמת הנופלים.
קליין עצמו חווה על בשרו חוויה דומה. עם הגיעו ארצה בפעם השנייה (בפעם הראשונה נתפס וגורש לקפריסין בידי האנגלים), נשלח לחזית מלחמת השחרור. אמנם הוא לא היה נצר אחרון למשפחתו, ששרדה כמעט כולה, אך איבד אח ושלושה אחיינים באושוויץ ובבוכנוולד.
טעות של חיים
סיפור ההצלה שלו ושל רוב בני משפחתו, ילידי ותושבי העיר דבריצין שבהונגריה, כרוך במאורע מופלא. זה היה כאשר אייכמן ימ"ש הורה להעביר כעשרים אלף יהודים בהגליה 'משפחתית' למחנה-עבודה לראווה באוסטריה. באותו יום יצאו מהונגריה שתי רכבות. בכל אחת ואחת מהן כשלושת-אלפים נפש. רכבת אחת נסעה לאוסטריה. רכבת שנייה – ובתוכה יצחק קליין בן הארבע-עשרה ומשפחתו – פנתה לאושוויץ.
בגלל טעות של קצין אס-אס, המופקד על הכְוונת הרכבות בגבול סלובקיה, נשלחה הרכבת הראשונה לאושוויץ. כשהתבררה הטעות, הורה אייכמן לשלוח לאוסטריה את הרכבת הבאה שתגיע לגבול. כך ניצלו חייהם של רוב בני משפחת קליין, ויצחק ביניהם.
פרידה לעולמים
חזרה למיזם: באמתחתו של יצחק לא-מעט סיפורים מרגשים הקשורים להנצחת זכר החיילים באמירת קדיש. אחד מהם סוּפר ופורסם לפני כשנה, במקומון פתח-תקוואי, על-ידי אברהם מרמורשטיין (לשעבר סגן ראש העיר), מאומרי הקדיש. הלה סיפר כי כשקיבל את שם החייל שעליו התבקש לומר קדיש – מנחם-זאב (ברו) בן הרצקל ושיינדל – התקשה להאמין למראה עיניו. "הלא מנדל-זאב הוא קרוב-משפחתי ובן עירי מלפני השואה!... הזכרתי אותו כל השנים בתפילת 'יזכור' בחגים".
מרמורשטיין מגולל ברשימתו את סיפור חייו רצופי התלאות של מנדל-זאב, דרך איבוד כל משפחתו הקרובה במחנות ההשמדה ועד לנפילתו בימיה הראשונים של מלחמת השחרור. "את השבת לפני גיוסו בילה זאב ז"ל בביתנו בבת-ים. זו הייתה פרידה לעולמים", הוא מסיים בהתרגשות.
קליין. קדיש לאוד האחרון שכבה | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
