שנות ילדותו ובחרותו של ר' דניאל הורוביץ עברו עליו באווירה חקלאית – בין שדות, פרדסים ובעלי-חיים. הוא נולד בשנת תקע"ג, בעיירה ההונגרית בַּרְצִיקָה. ר' דניאל היה דור שישי לצדיק רבי שמלקה מניקלשבורג.
בילדותו עברה משפחתו לכפר בְּרֶנְטֶה, ושם התנהלו חייה מתוך שפע ושלווה. אביו, ר' נתן-צבי, היה חוכר קרקעות, והעסיק תחתיו פועלים רבים. נוסף על אלה הייתה לו רפת גדולה של פרות חולבות. את החלב היה משווק ליהודי מישקולץ.
עבודת האדמה בבית משפחת הורוביץ הייתה ספוגה תמיד בחלום אחד גדול – לזכות ביום מן הימים לעלות לארץ-ישראל ולעבד את אדמתה.
דניאל למד בישיבה בפרשבורג. בתום שנות לימודיו בישיבה הצטרף לאביו, וסייע לו בחקלאות. לאחר נישואיו התפרנס משיווק ומכירה של בעלי-חיים.
שלוות החיים נקטעה בפרוץ מלחמת-העולם השנייה. דניאל גוייס לאחת מפלוגות-העבודה ההונגריות, שפעלו בשיתוף-פעולה עם הגרמנים. הוא נשלח לאזור החזית באוקראינה, והוטל עליו לכרות עצים ביערות, תחת עיניהם של חיילים גרמנים. השמירה ההדוקה שללה כל אפשרות של עריקה. דניאל הועבד מבוקר ועד לילה, בקור מקפיא של כחמש-עשרה מעלות מתחת לאפס, ובתנאים קשים ביותר.
שלוש שנים שירת באוקראינה, ובמהלכן הצליח להתראות עם רעייתו הצעירה – שהיטלטלה בדרך הארוכה והמסוכנת עד אליו – פעם אחת בלבד. קודם לכן התבשר על הולדת בתו הבכורה, במכתב ששיגרה לו הרעיה באמצעות הדואר.
מאוקראינה הועברו ר' דניאל וחבריו לנינינברג שבגרמניה. אז התברר להם כי השנים האחרונות היו 'קלות' יחסית למה שצפן להם העתיד. בגרמניה הוטלו עליהם עבודות מפרכות עוד יותר, ותנאי החיים הורעו מאוד. הם הועבדו בבניית בונקרים תת-קרקעיים, עבודה שכללה גם פיצוץ סלעים. על הקושי הגופני הרב נוספה גם סכנת-חיים. כל זה כמעט ללא בגדים לגופם, ועם מזון דל ביותר.
אין פלא אפוא כי שיעור התמותה בפלוגות-העבודה היה גבוה מאוד. רבים נפחו את נשמתם מחולשה, מרעב, מטיפוס ומשאר מחלות.
יום אחד הוכרע גם דניאל, שבאותם ימים שקל כשלושים וחמישה ק"ג בלבד. זה היה לאחר שנשלח מנינינברג למחנה דכאו. בדרך נדבק במחלת הטיפוס וכושר עבודתו ניטל ממנו לגמרי. היה ברור לו כי אובדן כושר העבודה כמוהו ככרטיס כניסה מובטח למשרפות המוות. דניאל היה מודע היטב למצבו.
דווקא בשלב הזה, כאשר היה בטוח כי כלתה אליו הרעה וכי נחרץ גורלו – אירע מפנה בלתי-צפוי לגמרי. הוא נשלח להיבדק אצל רופא המחנה הגרמני. הרופא מדד את חומו שהגיע לארבעים מעלות.
"מה שמך?", שאלו הרופא בגרמנית.
"דזידריו (דניאל) הורוביץ", ענה.
הרופא נעץ בו מבט בוחן. הוא קירב את פיו לאוזנו של דניאל ולחש: "אם-כן אתה לוי!".
חומו הלוהט וחולשתו הרבה לא טשטשו את הכרתו והוא הגיב בתדהמה: "כן", מלמל בקושי רב, "לוי אני".
"אז אתה מהמשפחה שלי!", הוסיף הרופא. לתדהמתו של דניאל לא היה שיעור.
הרופא לא השתהה. הוא פנה לארון התרופות שבפינת החדר, הוציא מזרק ובקבוק פניצילין והזריק את התרופה לגופו של דניאל. על תווית הבקבוק היה רשום באותיות גדולות וברורות: "פנצילין – לאנשי אס-אס ולחיילים גרמנים בלבד!".
זריקת הפניצילין הצילה את חייו של דניאל. כעבור ימים אחדים התאושש מהמחלה ויצא לחפש את הרופא המושיע, כדי להודות לו. אולם כל חיפושיו העלו חרס. הרופא נעלם ועקבותיו אבדו.
הגרמנים הובסו והאמריקנים המשחררים נכנסו לדכאו. דניאל נזהר שלא לעוט על שפע המזון שהציעו המשחררים לאסירים מזי-הרעב. רוב האסירים שלא התאפקו, מתו כעבור כמה שעות, בגלל אי-היכולת של גופם לעכל את המזון.
לאחר המלחמה חזר דניאל להונגריה, שם התברר לו, למרבה יגונו, כי רעייתו ובתם התינוקת נשלחו לאושוויץ ולא חזרו. עוד נודע לו כי אחיו נרצח בידי צלף גרמני, וכי שתיים מאחיותיו נספו אף הן באושוויץ.
דניאל החל לשקם את חייו מהריסותיהם ולבנותם מחדש. הוא התחתן עם מרים לבית צייזלר, ועם אחיו הנותרים התכונן לעלות לארץ-ישראל. לילה אחד הפליגו יחדיו, על סיפונה של אניית מעפילים רעועה, 'כנסת ישראל' שמה. כאשר התקרבו לחופי הארץ גילו אותם הבריטים ושלחו אותם למחנות הפליטים בקפריסין.
רק בשנת תש"ז הצליחו לממש את משאלתם ולהגיע בשלום לחופי הארץ. דניאל נטע את ביתו במושבה בפרדס-חנה, שם המשיך את המסורת המשפחתית והגשים את החלום הישן של עבודה חקלאית בארץ-הקודש.
בערוב ימיו, במפגשים משפחתיים שבהם סיפר לצאצאיו את סיפור חייו, נהג להוסיף ולשאול: "יודעים אתם מדוע זיכה אותי הקב"ה לשרוד את אימי השואה ולהאריך ימים?". על שאלה זו רק הוא עצמו היה מעז לענות: "מפני שתמיד-תמיד הקפדתי לשלם לעובדיי בזמן ומעולם לא הלנתי את שכרו של איש!".
ר' דניאל נפטר בשיבה טובה בז' בטבת תשס"ו.
(תודתנו לשולחת הסיפור, הגב' דינה לוין מבני-ברק, בתו של ר' דניאל ז"ל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
