מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1042 - כל המדורים ברצף
	יחסי-גומלין עם גימיק
	חדש על המדף
	שני ניסים, שתי הודאות
	חלום
	עיניים צופיות
	נס חנוכה בכלא
	חלומות ופשרם
	קץ הגלות
	זעקה של יהודי
	כבוד נר מצווה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1042, ערב שבת פרשת מקץ / זאת חנוכה, א' בטבת תשס"ז (22.12.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב 

 עמדה שבועית

יחסי-גומלין עם גימיק

הוקעה וגינוי אמורים להיות סוג של עונש ציבורי למי שפורץ גדר ופוגע בציבור כולו, אך מה עושים כשהמחאה נהפכת לפרס מיוחל? מצד שני, לפעמים השיקול של חילול השם מכריע

התצלומים של יהודים בעלי חזות חרדית המתחבקים עם מכחיש השואה מאיראן, הבולט בשנאת-ישראל שבו, והפועל להשגת נשק השמדה המוני כדי לפגוע (היו-לא-תהיה) במיליוני יהודים החיים בארץ-ישראל – זִעזעו רבים בארץ ובעולם. מקרב חוגים רבים נשמעה השאלה, מדוע לא פורסמה הודעת גינוי חריפה מטעם גדולי הרבנים והאדמו"רים, נוכח מעשה נתעב שכזה. 

הציבור הרחב אכן אינו יכול להבין את פשר הכמעט-התעלמות מתופעה הזויה זו, משום שאין הוא מכיר את הנפשות הפועלות. הוא רואה תצלומים של אישים הנראים רבנים והמתהדרים בתארים שונים ומשונים, ואין לו שום מושג מי הם באמת. וכאן הדילמה האמיתית – להגיב על תעלולי פרסום כאלה, ובכך לתת להם משקל וחשיבות, או להתעלם מהם, כפי שראוי לנהוג במעשי שטות והבל.

פרובוקציה לשמה

הוקעה וגינוי אמורים להיות סוג של עונש ציבורי למי שפורץ גדר ופוגע בציבור כולו, אך מה עושים במקרה שבו המחאה נהפכת לפרס מיוחל? במידה רבה המציאות הזאת מזכירה את הסיפור החלמאי על הדג הטורף שחיסל את הדגה בנהר, וכאשר נתפס, נגזר עליו עונש 'חמור' – להטביעו בנהר. זה בדיוק המצב עם אותם גימיקים מהלכים – הם עושים את מעשיהם אך-ורק כדי לזכות בפרסום ולהיות מושא של גינויים והוקעות.

אך לפעמים השיקול של חילול השם גובר על הצורך האמיתי והמוצדק למנוע ממחללי השם האלה את הפרסום המבוקש. אמנם הם ישושו ויעלזו למראה המחאות, אבל זה המחיר שיש לשלם כדי שהציבור בארץ ובעולם ידע ויבין כי האנשים הללו אינם מייצגים דבר, מלבד את יצר הפרובוקציה שמניע אותם.

האמת היא, שאנשים מסוג זה קיימים בכל חוג וקבוצה. המאפיין אותם, שאין הם ממלאים תפקיד רשמי כלשהו ואינם נושאים באחריות לשום דבר. הם אנשים שוליים לחלוטין, שאין להם שום מעמד בקהילה. אבל הם פרובוקטורים תאבי-פרסום, שיעשו הכול כדי ששמם יוזכר ברדיו, תצלומם יופיע בעיתון ודמותם תוקרן לשתי שניות בטלוויזיה.

מכיוון שהפרסום האישי הוא המטרה והוא התכלית, אין שום משמעות לטיב הפרובוקציה שהם מחוללים. הם אינם מוטרדים מהשאלה באיזו מידה התעלול החדש משרת את הנושא שהם מייצגים כביכול. מבחינתם יש אַמַת-מידה אחת ויחידה להצלחה – היכולת להגיע לתקשורת, להרגיז ולקומם.

בינם ובין כלי-התקשורת נוצרים במהרה יחסי-גומלין. העגל התקשורתי רוצה לינוק סיפורים עסיסיים, והפרה הפרובוקטורית יודעת להניק. העיתונאים יודעים בדיוק במי מדובר ועד כמה אין האנשים הללו מייצגים דבר, אבל התעלולים שהפרובוקטורים הללו מנפקים משרתים גם את האג'נדה של אותם עיתונאים, להציג ציבורים שלמים באור שלילי, קיצוני והזוי.

חבורת לֵצנים

לפעמים התברר כי הפרובוקטורים הללו היו שתולים של גורמים זרים, שביקשו להשחיר את דמותו של ציבור כלשהו על-ידי מעשים קיצוניים ואמירות בוטות. ובאמת, אין דרך יעילה יותר לפגוע בציבור מלגרום לאנשים שנחזים כבשר מבשרו לעשות מעשים שמקוממים נגדו את הציבור הרחב ומכפישים את שמו.

חבורת הלֵצנים שנסעה לאיראן נהנית מהעובדה שהציבור הרחב אינו מכיר את הגוונים ותת-הגוונים של הציבור החרדי. הציבור הכללי יודע כי בציבור החרדי יש קבוצות המחזיקות בהשקפות קיצוניות כלפי המדינה, ולכן הוא יכול להניח כי אותם סהרוריים הם מייצגיו. אבל הלֵצנים הללו אינם מייצגים אפילו את הקבוצות הללו, אלא את יצר הפרסום של עצמם ואת מוחם המעוּות, שמעדיף כותרת בעיתון מהמשמעות המצמררת של חיבוק עם צורר-ישראל השואף להשמיד מיליוני יהודים. נקווה שלפחות הציבור יבין זאת.

 ספרים

ביאורי החומש

מאת הרבי מליובאוויטש

בהוצאת היכל מנחם

כרך שני (ויצא-ויחי) בסדרה שתקיף את כל חמישה חומשי תורה, ושמרכזת את ביאוריו של הרבי על פסוקי התורה. הדברים תומצתו ומוגשים בלשון בהירה ובהדפסה מאירת עיניים. טל' 03-9606018.

סדר ברכת הנהנין

בעריכת הרב אברהם אלאשווילי

בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של חיבורו ההלכתי של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא. הגשה מאירת-עיניים, מנוקדת ומפוסקת, לצד הערות וציונים. בסוף הספר לוח ברכות מפורט למוצרים הקיימים בימינו. 207 עמ'. טל' 03-9606018.

אמרו צדיק

מאת הרב מאיר צבי גרוזמן

בהוצאת מכון עקד ספרים

עשרות סיפורי מופת על ארבעה אדמו"רי בית הוסיאטין (ממשיכי בית רוז'ין). הסיפורים נבדקו על-ידי המחבר, שהשתדל להגישם מדוייקים ככל שהשיגה ידו. 352 עמ'. טל' 03-5248471.

סיפורי מופת

מאת זלמן רודרמן

בהוצאת ופרצת

שני כרכים המגוללים על-ידי סיפורים את סיפור חייהם של המגיד ממזריטש ובעל התניא. עוד שתי יצירות של הסופר, המוּכר לקוראים גם ממדוריו ב'שיחת השבוע'. טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

שני ניסים, שתי הודאות

בתפילת 'ועל הניסים' אנו מודים לה' על הניצחון שהנחיל לחשמונאים במלחמתם נגד היוונים. לקראת סוף התפילה נאמר כי החשמונאים "הדליקו נרות בחצרות קודשך". הלשון "בחצרות" (לשון רבים), מעורר פליאה, שהרי למקדש הייתה חצר אחת בלבד, חצר העזרה, ולמה נאמר "בחצרות"? ובכלל, מנורת המקדש הייתה מוצבת בתוך הקודש פנימה, ולא בחצר?!

לכן נראה שאין הכוונה כאן להדלקת מנורת הזהב שבהיכל, אלא לנרות אחרים – נרות שהדליקו החשמונאים כדי להודות ולהלל על הנס הגדול. את הנרות הללו הדליקו בחוץ, כדי לבטא את השמחה הגדולה, בדוגמת מנורות הזהב שהודלקו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה.

התעלמות ודילוג

נמצא אפוא שבכל תפילת 'ועל הניסים', שבה מדובר על ניסי הניצחון במלחמה, לא מוזכר אפילו ברמז הנס הגדול של הדלקת מנורת הזהב שבהיכל, שדלקה שמונה ימים  בשמן שהיה אמור להספיק ליום אחד.

תופעה הפוכה מצויה בגמרא. הגמרא שואלת "מאי חנוכה?" (על איזה נס קבעוה), ומספרת אך ורק על נס פך השמן. ניצחון המלחמה מופיע בגמרא בכמה מילים בהקדמה: "כשגברה מלכות בית-חשמונאי וניצחום", אבל הנס העיקרי הוא נס פך השמן. מדוע הגמרא מתעלמת מנס הניצחון, ואילו תפילת 'ועל הנסים' מדלגת על נס פך השמן?

מלחמה רוחנית

הסבר העניין נגזר ממהותו הפנימית של חנוכה. עיקר המאבק מול היוונים לא היה על הצד הגשמי של קיום עם-ישראל, אלא על קיומו הרוחני: "ביטלו דתם", "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הגיעו הדברים עד כדי כך, שהיוונים ציוו לישראל "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי  ישראל".

המלחמה שהחשמונאים נלחמו ביוונים אמנם הייתה מלחמה גשמית, שנועדה לנצח את הצבא היווני ולסלקו מהארץ, אבל מטרתה ויעדיה היו רוחניים. דבר זה מתבטא בטיהור המקדש ובהדלקת המנורה, המסמלת את האור האלוקי שעם-ישראל קשור עמו.

הרוחניות עיקר

נמצא אפוא שהניסים של חנוכה מתחלקים לשני סוגים: נס פך השמן – המסמל את השחרור הרוחני, ונס ניצחון המלחמה, שהביא את השחרור הגשמי מעול היוונים. שני הניסים הללו אינם יכולים להיות מוזכרים יחד, שכן מול נס פך השמן מאבד נס ניצחון המלחמה את ערכו וחשיבותו. לכן ההודאה על שני הניסים מתחלקת לשני זמנים – ההודאה על נס פך השמן היא על-ידי הדלקת הנרות, וההודאה על נס ניצחון המלחמה היא בעת תפילת 'ועל הניסים'.

חנוכה מלמד אותנו כי הרוחניות היא עיקר חייו של היהודי. אכן, הנשמה התלבשה בגוף ומקיימת מצוות דרך האיברים הגשמיים, אך בכוחו של כל יהודי לפעול שהגשמיות לא תתפוס אצלו שום מקום, ושכל שאיפתו תהיה אך ורק למלא את התפקיד האלוקי שהוטל על הנשמה.

(לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 235)

 מן המעיין

חלום

דברים בטלים

"ופרעה חולם והנה עומד על היאור" (בראשית מא,א). בהיותו חולם ענייני רעיוניו, חלם גם-כן שהיה עומד על שפת היאור, כמאמר חז"ל: כשם שאי-אפשר לבר ללא תבן, כך אי-אפשר לחלום בלא דברים בטלים.

(ספורנו)

שקידה ביום

החלומות הטובים בענייני תורה, שמודיעים לאדם בחלום, באים בדרך-כלל לאחר שקידה גדולה ביום. כאשר האדם עוסק בתורה בשקידה גדולה, או שהוא עוסק בעבודה שבלב ביגיעה עצומה, כאשר נשמתו עולה למעלה בלילה מודיעים לו אז חידושי תורה, איש-איש כפי שקידת עבודתו במשך היום.

(היום יום)

מעלים בקודש

חלומות יוסף הצדיק היו בסדר של "מעלין בקודש" – החלום הראשון היה בענייני "ארץ", והחלום השני היה בענייני שמים. לעומתם, חלומות פרעה היו בסדר פוחת והולך – החלום הראשון היה על סוג החי (פרות), והחלום השני על סוג הצומח (שיבולים). כמו-כן, כל חלום התחיל ב"יפות מראה" ואחר-כך הופיעו ה"רעות מראה".

(הרבי מליובאוויטש)

העולם כחלום

כשאדם מקיץ משנתו שתקפה עליו, ששקע ימים רבים בתרדמת הזמן, הוא יודע באמת כי "ופרעה חולם" – כי יצר הרע, העושה פרעות באדם, אינו אלא חלום, והתענוג האמיתי הוא הדבקות בה' יתברך.

(מאיר עיני ישרים)

יתברר שהכול חלום

זהו שנאמר (תהילים כו,א) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". עם ביאת המשיח, כשתימלא הארץ דעה, נדע כי כל תענוגות העולם שעסקנו בהם בימי חיינו לא היו אלא חלום ודברי הבל.

(רבי צבי יהודה מסטרטין)

קדושה מול קליפה

יוסף מסמל את הקדושה, ופרעה את הקליפה. לקדושה יש קיום נצחי, ואין בה שינויים מלבד הוספה ועלייה. לעומת זה, בקליפה יש שינויים, ובסדר פוחת והולך. הקליפה קיימת כדי לגלות את כוחותיו הפנימיים של האדם, וכשהאדם מנצחה – היא מתבטלת, כי נסתיים תפקידה.

(לקוטי שיחות)

בקדושה אין חינם

חלומותיו  של יוסף מתחילים ב"והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז,ז) – הכול עסוקים בעבודה ובמלאכה, שלא כחלומותיו של פרעה שבהם אין כל עניין של עבודה ומלאכה. ללמדנו שבקדושה אין חינם, וכל המשכה והשפעה מלמעלה באה אך ורק על-ידי עבודה; ואילו בקליפה אין הכרח שתהיה עבודה.

(הרבי מליובאוויטש) 

החלום מזכיר

רבי שמחה-בונים מפשיסחה אמר: החלום מזכיר לאדם במה מוחו היה שקוע במשך היום.

 אמרת השבוע

עיניים צופיות

כשהגיע רבי יעקב-יצחק הלוי הורביץ להתגורר בלובלין, החליטו פרנסי העיר לשגר שליח מיוחד שיבדוק אם הוא מקפיד על כל דיני השולחן-ערוך. השליח מצא עמדה הצופה על בית הרב והחל לעקוב אחר הליכותיו.

למחרת בבוקר, כאשר עבר השמש ליד הבית, כדרכו, כדי להעיר את הבריות לעבודת הבורא, נשמעה לפתע קריאה: "עמוד! אל תזוז ממקומך". השמש קפא על מקומו ומיד יצא מן הבית רבי יעקב-יצחק, כלי נטילת-ידיים בידו, ונטל את ידיו של השמש.

השליח ניגש אל השמש ושאל לפשר הדבר. סיפר השמש, כי הבוקר איחר להתעורר משנתו, ובגלל הבהילות קפץ ממיטתו ושכח ליטול את ידיו. "אבל מניין ידע זאת רבי יעקב-יצחק?!", תמה השמש.

וכך החל להתפרסם שמו של רבי יעקב-יצחק כ'חוזה מלובלין'.

 מעשה שהיה

נס חנוכה בכלא

התכנית הייתה נועזת ביותר, כמעט בלתי-מתקבלת על הדעת. אני ותשעה מחבריי תכנַנו לעלות למטוס קטן שהיה אמור להמריא מלנינגרד, להשתלט על הצוות, להטות את המטוס ממסלולו ולהנחיתו בשוודיה. זאת התכוַונו לעשות בעזרת אחד מאנשינו, ששם משפחתו ליפשיץ,  נווט וטייס במילואים בחיל-האוויר הרוסי. ההכנות לפעולה נשלמו והלכו, והמועד שנקבע לביצועה היה י"א בסיוון תש"ל.

ההתרגשות הייתה עצומה. הרגשנו שאנו עומדים לבצע משימת-קודש בעלת מימד היסטורי.

מטבע הדברים, קיווינו והתפללנו מעומק ליבנו להצלחת המבצע, אבל היינו מוכנים גם לאפשרות שייכשל. בין כך ובין כך, חשבנו לעצמנו, תושג מטרתנו העיקרית – הגברת המודעות הכלל-עולמית למצוקת היהודים ברוסיה.

לא ידענו כי תכניתנו כבר גלויה וידועה לאנשי הק-ג-ב. הם הניחו לנו להתקדם עם התכנית, מכיוון שלדעתם שירתנו את מטרתם. כך הם יוכלו להציג קבל עם ועולם את היהודים כבוגדים וכמי שמאיימים על ביטחון ארצם בדרכי טרור. הק-ג-ב הניח לנו להגיע עד המטוס, ורק אז התנפלו אנשיו עלינו ועצרו אותנו.

זמן רב נחקרנו שוב ושוב. סירבתי בעקשנות לשתף פעולה עם חוקריי, והדבר עלה לי בהכנסתי למוסד סגור לחולי-נפש במוסקווה. זו הייתה שיטה ידועה של השלטונות הרוסיים באותם ימים. ממקום כזה אין איש יוצא שפוי בדעתו.

התחננתי לפני הרופא שהופקד על אבחוני, שהיה יהודי גם-כן, שלא יזיק לי. ואכן, הוא נטה לי חסד והניח לי. כעבור כחודש, בערב יום-הכיפורים (תשל"א), הועברתי מהמוסד הסגור להמשך החקירות ומשם לכלא. בנסיבות ההן זה היה אחד הימים השמחים בחיי. הרגשתי כי בשמים ריחמו עליי וכתבו אותי ב'ספר החיים'. 

גזרי-הדין שהוטלו עלינו  היו כבדים ביותר. שניים מהחבורה – ליפשיץ הטייס ואדוארד זלמנסון – נידונו למוות. על האחרים, ואני ביניהם, הוטלו עונשי מאסר ממושכים. בסך-הכול נגזרו עליי למעלה מחמישים שנות מאסר בגלל 'בגידה במולדת', 'פגיעה בביטחון הלאומי' ועוד 'חטאים'.

זה היה בנר החמישי של חנוכה. אני יושב בתאי החשוך. מאחד התאים הסמוכים נשמע בכייה של סילבה זלמנסון, שבעלה אדוארד נדון למוות.

באמצע הלילה – הפתעה: דלת התא נפתחה במפתיע ולתאי נכנס קצין ק-ג-ב. "אתה צריך לכתוב בקשת ערעור על גזר-הדין", אמר. השתוממתי. ממתי קציני ק-ג-ב דואגים להגשת ערעורים על-ידי אסירים פוליטיים? תהיתי.

"כתוב כבר, כְּתוֹב!", דחק בי והושיט לי פיסת נייר קטנה ועיפרון. לא ידעתי מה מסתתר מאחורי ההצעה הנדיבה. כדי שלא לשחק לידי השלטונות, כתבתי: "מאשימים אותי ב'בגידה במולדת', אך המולדת שלי היא ארץ-ישראל ובה לא בגדתי. שאפתי להגיע אליה והשלטונות מנעו זאת ממני בדרך בלתי-חוקית. לכן נאלצתי להגן על זכויותיי. פסק-הדין שלכם אכזרי ולא-צודק, ואני דורש לבטלו".

הקצין קרא מה שכתבתי ושפתיו התעוותו מכעס. "זה ערעור זה?!", רתח. "אינני יודע לכתוב אחרת", עניתי. הייתי משוכנע שגם שאר חבריי יכתבו דברים דומים.

עם צאת הקצין חשתי לפתע כאילו אור גדול, אור החנוכה – בלי שמן ובלי פתילות – פורץ לתוך תאי האפל ומאיר אותו באור יקרות. לא יכולתי לדעת אז כי בארצות-הברית מתאספים באותן שעות כמאה אלף יהודים הקוראים לביטול עונשם של הנידונים למוות ולשחרור כולנו. גם בכותל המערבי נאספו יהודים ונשאו תפילה לשלומנו.

הלחץ העולמי החל לתת את אותותיו בקרמלין. הנשיא לאוניד ברז'נייב נכנע ללחץ, וזעם על אנשי הק-ג-ב שסיבכו אותו בפרשה, אשר שלא כתחזיתם הציגה את רוסיה באור שלילי מאוד. למחרת התכנס בית-המשפט העליון ובתכתיב מהקרמלין שינה לחלוטין את גזרי-הדין המקוריים.

יום לאחר מכן, בנר האחרון של חנוכה, הגיעו הבשורות גם אלינו. לפתע נשמעה קריאת אושר מתאה של הגברת זלמנסון, בהיוודע לה כי גזר-הדין של בעלה ושל הנידון השני למוות בוטל והומר למאסר. עונשי המאסר הממושכים שנגזרו עלינו קוצרו גם-כן. עתה הסתכם עונשי בשבע-עשרה שנות הגליה ומאסר.

על הממדים האמיתיים של נס ההצלה נודע לי כעבור זמן, כאשר נשלחתי לסיביר לשאת את עונשי. דברי הדואר שנשללו ממני בשבתי בכלא נמסרו לי עתה. המכתב הראשון שקראתי נשלח על-ידי חבר שכתב לי: "יוסף, קיבלתי אישור עלייה. זה בזכותכם. תודה". פתחתי מכתבים נוספים והנה גם מברק מאחיותיי: "אנחנו בדרך לארץ-ישראל!".

לא ידעתי את נפשי מאושר. אם בזכותנו יעלו יהודים לארץ, הכול היה כדאי. ואמנם, באותה שנה הבקיעו את חומת הברזל הרוסית כעשרים וחמישה אלף יהודים, שעלו לארץ.

גם שחרורי אירע בדרך פתאומית למדיי, בפורים קטן תשמ"א – כאחת-עשרה שנים לאחר שנעצרתי. עם צאתי לחופשי גורשתי מרוסיה ועליתי לארץ.

כך חברו להם גאולת הפורים של אותה שנה עם נס החנוכה הפרטי שאירע לי כעשר שנים קודם לכן, בתוך התא החשוך בבית-הכלא. "שעשה ניסים... בימים ההם ובזמן הזה".

(סיפורו של 'אסיר ציון' הרב יוסף מנדלביץ', ירושלים)

 חסידות

חלומות ופשרם

החלומות הם חלק בלתי-נפרד מהוויית חייו של אדם. כיצד מתייחסת החסידות לעניין החלומות? הגישה הרווחת היא – להתעלם מהם, בבחינת "חלומות שווא ידברו". גדולי החסידות בכל הדורות יעצו לחסידיהם שלא להתייחס לחלומות, לא להיות מוטרדים מהם ולא לעסוק בפתרון החלומות או אפילו בהטבתם. פשוט להסיח דעת מהם.

עם זה, יהודים בעלי דרגה ראוי שייתנו את דעתם לחלומותיהם. לדוגמה, מי שהגיע למדרגת ה'בינוני' (שאינו עובר שום עבֵרה, ואין בו אפילו עוון ביטול תורה), ומרגיש 'טמטום הלב', "שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח ליבו בשום אופן לעבודה שבלב, זו תפילה", מייעץ לו רבנו הזקן (תניא פרק כט) לבטש את עצמו, על-ידי התבוננות בשפלותו.

אחת הדרכים לחוש את שפלותו היא להתבונן בחלומותיו: "עוד ישים את ליבו רוב חלומותיו, שהם הבל ורעות-רוח, משום שאין נפשו עולה למעלה". מביא על כך רבנו הזקן מדברי הזוהר (ויקרא דף כה), שהואיל ולא הגיע לדרגה של "מי יעלה בהר ה', נקי כפיים ובר-לבב", באים כוחות הסטרא-אחרא ומתדבקים בו ומודיעים לו בחלומותיו מענייני העולם, ולעיתים הם מתלוצצים ומודיעים לו דברי שקר ומצערים אותו בחלומו.

חלומות מבלבלים

לתלמיד ישיבה שכתב לרבי מליובאוויטש על חלומות המבלבלים אותו, השיב הרבי (לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 553): "ידוע ומרומז גם במאמרי רז"ל, אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו, אשר החלומות הם תולדות המחשבה בטלה וכו', אשר במשך היום. וכשממעטים הסיבה – בדרך ממילא מתמעט המסובב. וכיוון שעוד סיבות לחלומות, יש להיזהר בקריאת-שמע שעל המיטה, שיהיה גופו טהור, יהיה זהיר בטבילת עזרא, והמזוזה בפתח חדרו כשרה".

תלמיד ישיבה אחר שאל את הרבי, למה כשהוא חושב במשך היום בענייני העולם הוא רואה שמתקיים בו לעיתים קרובות שהוא חולם בלילה מאותם הרהורים, ואילו כשהוא שקוע כל היום בלימוד התורה, אין הוא זוכה לחלום על כך בלילה. הרבי משיב (איגרות-קודש כרך כב, עמ' רמו): "הביאור בזה מובן גם מהמבואר בספר תניא קדישא פרק כט, ומצויין לזוהר הקדוש. עיין-שם" (הדברים הובאו לעיל).

כ"ק אדמו"ר מהר"ש ציווה על אחד מחסידיו ללמוד כל מאמר חסידות ארבעים פעמים. ואמר לו: "כשתלמד כל מאמר ארבעים פעמים, הנה בכל מקום שתהיה ייפלו לך מחשבות מהמאמר, וממילא תחשוב חסידות תדיר. וזה כלל, שמה שחושבים ביום, זאת חולמים בלילה, ובכן תחלום חסידות. כלל נוסף הוא, שאימתי האדם גדל וצומח, בעת השינה, וכך תגדל ותצמח בחסידות". וסיפר אותו חסיד, שכשהתחיל לקיים את הדברים שציווהו הרבי, היה שוכב על הכורסה ולא היה רוצה לרדת, כי היה שרוי ושקוע בחסידות.

תלוי מי חולם

הבעש"ט אומר (צוואת הריב"ש), שכאשר אדם חושב תמיד על החיוּת האלוקית המלובשת בכל דבר גשמי, הוא זוכה לראות בחלום הלילה, בעת שחרור הנפש ממֵצר הגוף, את החיוּת האלוקית עצמה, ללא כיסוי. זהו שנאמר "אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך": אני רואה את פניך ממש בחזון הלילה, שכן כאשר אני מסתכל בהקיץ על דבר גשמי, אני חש שתמונתו, היינו צורתו וחיותו, שלך היא.

ולסיים בחיוך: הרבי מליובאוויטש סיפר פעם אחת בהתוועדות (בשבת פרשת במדבר תשכ"ד), כי יהודי אחד בא אל כ"ק אדמו"ר הרש"ב ואמר לו, שחלם בלילה כי צדיק ידוע בא אליו ואמר לו שראוי הוא להיות רבי בישראל, אך דא עקא, החסידים אינם מאמינים לו. אמר לו הרבי הרש"ב: "אם בעל החלום יופיע שוב, אמור-נא לו שיֵלך אל החסידים"...

 בציפייה לגאולה

קץ הגלות

"מיד כשיהודי שומע בקריאת התורה את המילה 'מקץ' – מתעורר הוא: אהא! זה מרמז על קץ הגלות, קץ הגאולה!" (הרבי מליובאוויטש, שבת חנוכה תנש"א)

 חיים יהודיים

זעקה של יהודי

קול התורה הנישא מתוך הבניין הנאה, ברחוב דוד ילין בירושלים, מבשר כי במקום שוכנת ישיבה. אבל כשנכנסים פנימה וסוקרים את פניהם של כמאה הלומדים במקום, מבינים מיד כי אין זו עוד ישיבה. מכון 'מעיינות', שיציין החודש עשור להקמתו, הוא מסגרת ייחודית לסטודנטים יהודים מחו"ל, המבקשים לקחת פסק-זמן מהאקדמיה – לתקופה שבין חצי שנה לשנתיים – ולהתוודע ליהדותם. אצל רובם מתקיים הביטוי 'הציץ ונפגע'.

"בנינו תכנית לימוד מיוחדת, שבסופה יכול כל תלמיד להיקלט במסגרת ישיבתית רגילה", אומר הרב כתריאל שם-טוב, המנהל את המכון לצידו של הרב שלמה גשטטנר. ואכן, במשך השנים נקלטו מאות מבוגרי המכון בישיבות גבוהות. מיותר לציין כי הללו המשיכו לאחר מכן באותו מסלול והקימו בית יהודי נאמן.

שליחות במישיגן

שנים רבות עוסק הרב שם-טוב (39), אב לשישה, יליד שכונת קראון-הייטס בברוקלין, בקירוב לבבות. על מקרה בלתי-נשכח שקרה בחנוכה, לפני עשרים שנים, סיפר השבוע: בערב חנוכה תשמ"ז יצאנו, עשרה תלמידים מחצר הרבי מליובאוויטש, למדינת מישיגן, להפיץ בה את אור החנוכה. נחלקנו לצמדים, ולכל צמד ניתנה רשימת ערים לפעול בהן. אני וחברי יצאנו לאזור הצפוני ביותר של המדינה (אפר-פנינסלה), שהוא אזור קר ונידח מאוד, ובו מעט מאוד יהודים. עברנו ממקום למקום, מדליקים עוד נר ועוד ניצוץ יהודי.

אור ליום חמישי, נר שישי של חנוכה, הגענו להוטן, עיר הבנויה על צלע הר תלול. שלג ירד והיה מסוכן לנוע בכבישים. התלבטנו אם לחתום את מסענו ולשוב לניו-יורק לקראת שבת. בינתיים נכנסנו לאכסניה מקומית.

פעילות במסעדה

"התקשרנו למרכז השידורים של חב"ד בניו-יורק. בדיוק באותם רגעים נשא הרבי שיחה בבית-מדרשו. והנה אנו שומעים את הרבי אומר: "הדלקת נרות חנוכה 'על פתח ביתו מבחוץ' פועלת גם על אומות- העולם, ובלשון הגמרא 'עד דכליא ריגלא דתרמודאי', והפירוש הפנימי בזה הוא שנר חנוכה מבטל ('כליא') את מציאות המרידה בה' ('תרמודאי')...".

החלטנו לצאת ולפעול במקום, גם אם לא נפגוש יהודים. לאחר חיפוש קצר הגענו למסעדה. עם כניסתנו השתררה במקום דממה. ניצלנו זאת וסיפרנו לסועדים בקצרה על חג החנוכה. הוצאנו חנוכייה והדלקנו בה נרות. לאחר מכן השמענו כמה מילים על חשיבותן של 'שבע מצוות בני נח'. זכינו לתשואות סוערות וחזרנו לאכסניה.

"אני חוזר"

בשעה חמש בבוקר קמנו לצאת לדרכנו. הכול היה עטוף שלג. לפתע שמענו צעקה, כמו טובע הזועק להצלה: "ר-ב-י!... ר-ב-י!...". כעבור רגע הגיע אלינו אדם בריצה. "אתם הייתם בלילה במסעדה", שאל-אמר. הוא דיבר עברית. ישראלי שירד מהארץ, התחתן עם גויה ומתגורר בעיר הנידחת הזאת. היהודי  ביקש את עצתנו איך לשוב לחיי היהדות ולהיפרד מהאישה הלא-יהודייה. הוא היה נסער כולו, ובטרם נפרדנו חיבק אותנו חיבוק עז ביותר. "אני חוזר לארץ!", אמר בטון נחוש ובעיניים דומעות. נסענו לדרכנו אפופי התרגשות, חשים שותפים להצלתה של נפש יהודית מאבדון.

מאז חלפו עשרים שנה, והרב שם-טוב מוסיף לעורר את הניצוץ החבוי בליבם של צעירים יהודים. לא רק בחנוכה.

הרב שם-טוב ותלמידיו ב'מעיינות'. סיפור בלתי-נשכח

 פינת ההלכה ומנהג

כבוד נר מצווה

שאלה: האם מותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר?

תשובה: אסור להדליק נר חול מנר של מצווה, שאין זה כבוד המצווה. כך אסור גם להדליק נר חול מנר של בית-הכנסת (אלא לצורך גדול, כי "לב בית-דין מתנה עליהם"), או מנר הבדלה (קודם שבירכו עליו).

הדלקת נר מצווה מנר מצווה על-ידי נר של חול, היינו להדליק מנר אחד גפרור (או שמש) כדי להדליק ממנו נר אחר – אסורה לפי רוב הפוסקים, כי גם בזה יש משום ביזוי מצווה. דבר זה אסור גם בנרות שבת ויום-טוב  (וכמו-כן אסור להתיך את תחתית הנר על-ידי נר מצווה אחר כדי להדביקו).

הדלקת נר חנוכה אחד מחברו ללא אמצעי-ביניים מותרת לדעת הבית-יוסף ומנהג הספרדים, אך יש לעשות זאת בלי להזיז את הנר ממקומו אחרי ההדלקה.

הרמ"א כתב, שהואיל ועיקר המצווה בחנוכה היא רק נר אחד ("נר איש וביתו"), והנוספים אינם אלא הידור-מצווה, נהגו להחמיר שלא להדליק נרות חנוכה זה מזה.

נר חנוכה שהודלק כדין וכבה, אין מצד הדין חובה להדליקו מחדש. למעשה רצוי לעשות כן, אך אין לברך עליו. במקרה זה הכול מודים שאסור להדליק נר מנר (אלא-אם-כן כבר עברה חצי שעה לאחר ההדלקה, שאז יש מתירים להשתמש לאור הנרות).

בשאר נרות מצווה, כגון נרות שבת או נרות בית-הכנסת – גם הרמ"א מודה שמדליקים נר מנר ישירות.

נר של יום-טוב מותר להדליק ממנו אש לבישול, שהרי גם הבישול הוא לכבוד החג.

מקורות: שבת כב,א. רמב"ם הל' חנוכה פ"ד ה"ט. טושו"ע או"ח סי' תערב-תרעה ונו"כ. שמירת שבת כהלכתה ח"ב, פמ"ג סל"ח, וש"נ. ילקוט יוסף ח"ה עמ' 222. סי' קנד סי"ג ובהלכה ברורה להרב דוד יוסף ס"מ, וש"נ. צדקה ומשפט פי"ב סל"א, וש"נ.