לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו (מא,נה)
אשר יאמר וכו': לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים: כך הוא אומר לנו... אמר להם: ...כל אשר יאמר לכם תעשו (רש"י)
כל ישראל נקראו על שם יוסף, כדכתיב (תהילים פ), "נוהג כצאן יוסף".
יוסף, גם בהיותו מלך במצרים, ערוות הארץ, לא הפריעוהו ענייני המלוכה מלעבוד את ה' יתברך, ולא עוד אלא שאף הכריח את אנשי מצרים ("ערוות הארץ") שימולו (ועד שפרעה עצמו ציווה עליהם לשמוע בקולו של יוסף!), למרות היותם שטופי זימה. בזה הכניע יוסף את בחינתם (ראה מורה-נבוכים ח"ג פל"ה).
כך כל אדם הנמצא ב"מצרים" במשמעותה הרוחנית, כלומר, בין יהודים הרחוקים מאוד מיהדות, עליו להתחזק בתורה ובמצוות. ולא עוד, אלא עליו להשפיע עליהם ולקרבם לתורה ולמצוות.
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 141)
ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו כי אמר פן יקראנו אסון (מב,ד)
פן יקראנו אסון: ובבית לא יקראנו אסון? א"ר אליעזר בן יעקב – מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י)
מדוע חשש יעקב מפני אסון שיקרה בדרך לבנימין, יותר מלשאר אחיו (והרי בנימין כבר היה אז קרוב לגיל שלושים)?
יעקב סבר שיוסף מת כתוצאה מ"דרך" – חיות רעות המצויות בדרך, טרפוהו. גם רחל אימו מתה ב"דרך" (ראה פרש"י בראשית לא,לב: "מאותה קללה מתה רחל בדרך"). מפני כל זה יעקב חשש שה"דרך" תהיה סכנה גם לבנימין, כי "השטן מקטרג בשעת הסכנה".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 213)
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (מב,ח)
"והם לא הכירוהו" – לא היתה לשבטים הכרה והשגה בדרגתו הנעלית של יוסף.
(תורה-אור בראשית, הוספות, דף קג)
* * *
השבטים בחרו להיות רועי צאן, שהוא עיסוק קל – להיות מחוץ לעיר ומחוץ לכל טרדות העולם, כדי ששום דבר לא יפריע לדבקות באלוקות. לעומת-זאת, יוסף אף-על-פי שהיה טרוד מאוד בענייני העולם הזה, שהרי היה שליט בכל ארץ מצרים, בכל-זאת לא תפסו עניינים אלה מקום אצלו ולא פגעו בדבקותו בה'.
האחים לא שיערו שאפשר להיות "מרכבה" לאלקות גם כאשר בחיצוניות טרודים כל-כך בענייני העולם-הזה, ומשום כך טעו בו וחשבוהו לאיש מצרי.
(תורת-חיים – פרשת ויחי, דף קד, עמ' ב)
* * *
רז"ל אומרים (חגיגה טז), "כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות – בקשת, ובנשיא ובכוהנים".
יוצא אפוא שלשבטים אסור היה להסתכל בפני יוסף, שהיה נשיא, בראייה והבטה חזקה, ולכן לא הכירוהו.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו, ויבקש לבכות, ויבוא החדרה ויבך שמה... ויתאפק ויאמר שימו לחם (מג,ל-לא)
"וימהר יוסף" – כל ישראל נקראו על שם יוסף, כנאמר (תהילים פ), "נוהג כצאן יוסף".
"כי נכמרו רחמיו אל אחיו" – כל אחד ואחד צריך לעורר רחמים רבים על נשמתו, שהיא בחינת "בנימין", "בן אוני", דהיינו להתבונן בגודל הירידה של הנשמה, שירדה למטה-מטה, ולעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבנשמתו,
"ויבוא החדרה" – היינו בחדרי לבו.
"ויבך שמה" – שמה דייקא, כנאמר (ירמיהו יג), "במסתרים תבכה נפשי"; כי צריך להיות "חדווה מסטרא דא, ועציבו מסטרא דא" ("חדווה מצד זה ועצב מצד זה" – זוהר ח"ב רנה).
"ויתאפק ויאמר שימו לחם" – זו התורה, שנמשלה ללחם. כשאדם בוכה ומתמרמר על ריחוקו מאלוקות, גובר צימאונו לדבקה בו יתברך; וכשלומד תורה הרי הוא מתאחד עם האלוקות שבתורה.
(ליקוטי-תורה ויקרא – פרשת בהר דף מ ע"ב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
