לאחר שהתפרסם בעולם שמו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, החלו לנהור אליו רבים מכל קצות הארץ. מטבע הדברים היו גם לא-מעט שבאו לתהות על קנקנו, אולם בדרך-כלל, מי שזכה וראה את האור הזורח ממנו – דבק בו ולא נפרד ממנו עוד.
באותם ימים נסעה לברלין קבוצה נכבדה של אברכים צעירים, להשתלם בחכמות המדעים. אברכים אלה היו תלמידי-חכמים ולמדו בישיבות טובות, אך השתכנעו שצריך לרכוש גם השכלה כללית, כדי להכניס "יפייפותו של יפת באוהלי שם". רוב רובם של חברי הקבוצה – כך מספרים – פרשו לימים מדרך התורה המסורה, ורק מיעוטם נשאר נאמן לה.
עם אותה חבורה נמנה אחד, שלמה פייגין שמו. יום אחד התגלגל פייגין זה לחצרו של רבי שניאור-זלמן. הוא שהה שם זמן-מה, משקיף מן הצד, בוחן את דרכו של הרבי וחסידיו.
פייגין היה סוחר, שנהג לפקוד מעת לעת את היריד הגדול שהתקיים בלייפציג. יום אחד קרא לו רבי שניאור-זלמן ואמר לו: "הלוא נוסע אתה ללייפציג; בדרכך סור-נא אפוא אל רבי שלמה מקרלין".
פייגין נענה לבקשת הרבי, ובנסיעתו הבאה ללייפציג עבר דרך ביתו של רבי שלמה. בעודו יושב וממתין להיכנס פנימה אל הקודש, שמע פייגין מעבר לקיר את הצדיק פוסע בחדרו אנה ואנה. לפתע נפתחה דלת החדר והצדיק יצא החוצה אל המסדרון, צועד אפוף שרעפים לכל אורכו, הלוך ושוב, ואומר לעצמו בקול רם: "אברך, אברך; ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?"...
הדברים התמיהו את פייגין. הצדיק שב לחדרו ופסיעותיו בתוך החדר הוסיפו להישמע בחוץ. ושוב נפתחה הדלת והוא יצא אל המסדרון אחוז התלהבות, ואמר לעצמו: "אברך, אברך; ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?"...
לאחר שהדבר חזר ונשנה בפעם השלישית, הבין פייגין כי הדברים מכוּונים לאוזניו, וכי לשם כך שלחו רבי שניאור-זלמן אל רבי שלמה מקרלין – כדי שישמע את המילים הללו מפיו. קם והמשיך בדרכו ליריד.
שלמה פייגין הוסיף לפקוד לעיתים את בית-מדרשו של רבי שניאור-זלמן. באחת הפעמים אמר הרבי דברי תורה על עניינם של 'מים אחרונים' ו'מים אמצעיים' בסעודה. פייגין הגיב על הדברים בנימת זלזול, והרבי קלט זאת. "תולעת אוכלת בו", הפטיר הרבי.
ואמנם, לא חלף זמן רב ופייגין נטש כליל את היהדות, המיר את דתו ואימץ אורח-חיים של משומד. האיש, שהיה מלומד מאוד, וכעת גם נוספה לו הילה של 'יהודי לשעבר', השתלב בחוגי השלטון והתקדם במהירות מרשימה, עד שהתמנה לשר התחבורה בממשלת הצאר.
חלפו שנים. בינתיים נסתלק רבי שניאור-זלמן לעולמו ונטמן בעיר האדיטש. והנה, יום אחד נודע על תכנית ממשלתית להקמת רשת מסועפת של מסילות רכבת, שיחברו את כל חלקי רוסיה זה לזה. אחת המסילות תוכננה לעבור בבית-הקברות היהודי בהאדיטש והדבר היה מחייב העתקת הנפטרים וקבריהם ממקומם.
נחרדו החסידים מהמחשבה על הפרעת מנוחתם של שוכני עפר בכלל, ושל רבם בפרט. כשנודע להם ששר התחבורה איננו אלא אותו פייגין מיודעם, שיגרו אליו את החסיד ר' משה וילנקר – שהכירו היטב עוד מהימים שבהם ביקר בחצר הרבי – כדי שידבר על לבו, לשנות את התוואי המתוכנן.
השר קיבל את ר' משה בסבר פנים יפות. לאחר ששמע את בקשתו של ר' משה, נענה לו מיד ללא כל צורך במחשבה נוספת. "קבל את מילתי – מסילת הרכבת לא תעבור בבית-הקברות בהאדיטש!", הצהיר חגיגית.
"רק דבר אחד אבקש ממך", הוסיף השר ואמר, "רצוני להתוועד איתך מעט, כפי שנהגתי לעשות, כאשר הייתי מצטרף להתוועדויותיכם".
השר שלח את אחד ממשרתיו להביא בקבוק יי"ש ודג מלוח. ר' משה הוציא מכליו סכין ושתי כוסיות, והנה כל מה שצריך להתוועדות...
לאחר שלגם השר כוסית ושתיים, אמר: "רואה אתה את כל העושר והכבוד שהם מנת-חלקי? לכאורה, הכול טוב ויפה. אולם דע לך, כי אותה קריאה ששמעתי בשעתו מרבי שלמה מקרלין, שאליו נשלחתי על-ידי רבי שניאור-זלמן, עדיין מהדהדת במוחי ואינה מרפה: 'אברך, אברך; ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?'...
כשהיו חסידים מספרים סיפור זה, היו מוסיפים ושואלים: לשם מה היה רבנו הזקן צריך לשלוח את פייגין לרבי שלמה מקרלין; וכי לא היה יכול לומר לו אותן המילים בעצמו?!
והיו החסידים משיבים: רבנו הזקן לא התעסק עם 'ספקות', אלא רק בוודאויות מוחלטות. לכן כשהיה צריך להטיל בליבו של אותו משומד-לעתיד ספק שילווה אותו כל ימי חייו – שלחו הרבי למקום אחר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
