ר' פינחס רייזס ור' שמואל מונק'ס היו חברים בלב ונפש. שניהם היו מגדולי תלמידיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, אף-על-פי שבאופיים היו שונים מאוד זה מזה.
ר' פינחס היה גאון בתורה, שקול ורציני, וגביר גדול, שחייו התנהלו בעושר וברווחה מופלגים. הוא היה בנו של ר' חנוך-העניך שיק, רבה של שקלוב, ודבק ברבי שניאור-זלמן בעקבות הוויכוח הגדול שניהל בעיר מינסק עם המתנגדים לדרך החסידות.
לעומתו, ר' שמואל התהלך בפשטות רבה וקיים בפועל את "והצנע לכת עם אלוקיך". הוא גם היה בעל נפש שובבה, ולצד גדולתו בתורה ובחסידות נודע במעשי משובה חסידיים שביצע מעת לעת, ובאמרותיו השנונות.
כך, למשל, מספרים כי פעם אחת, בהגיעו עם קבוצת חסידים אל הרבי, נתלה בידיו על שער בית רבנו הזקן. לחבריו שתמהו על מעשהו אמר ר' שמואל: "מה לכם כי תתפלאו? בחזית חנותו של החייט תולים אריג בד, בכניסה לחנות הסנדלר מונחות נעליים, ובכניסה לבית הרבי – בית היוצר לחסידים – מוצג לראווה, חסיד!"...
ועם זה, היה חסיד אמיתי, שכל עולמו תורה ועבודת ה'. ענייני העולם הזה לא נחשבו בעיניו למאומה.
מסופר, שכאשר באו החיילים הרוסים להוביל את רבי שניאור-זלמן למאסרו הידוע, התייעץ הרבי דווקא עם ר' שמואל. ר' שמואל, שהיה איש האמת בכל נפשו ומאודו, אמר לרבו כך: "רבי, אתם הלוא הנהגתם דרך חדשה של ביטול ה'יש', של 'מוח שליט על הלב', של 'אתכפיא' (כפיית הרצונות והתאוות) ושל התמסרות מוחלטת לקב"ה. ובכן, אם אמנם 'רבי' הנכם – אין לכם סיבה לחשוש, שהרי בעזרת ה' לא יאונה לכם כל רע; ואם לאו – באיזו רשות נטלתם מיהודים רבים כל-כך את התענוג בענייני העולם הזה?"...
פעם אחת הגיע ר' שמואל לבית ידידו, ר' פינחס. ביתו של האחרון היה נאה ומטופח, מרופד בשטיחים יקרים. ר' שמואל הגיע מהדרך, ובגדיו ומגפיו היו מלוכלכים ברפש וטיט. הוא נכנס פנימה, משאיר אחריו 'סימני דרך' , היישר אל הטרקלין המפואר, שנועד לקבלת אורחים חשובים ומכובדים. התיישב ר' שמואל על הספה הרכה, ולאחר זמן-מה, כשגברה עליו העייפות, שכב עליה כדי לנוח מטורח הדרך. הוא לא נתן את דעתו לעובדה שמגפיו המלוכלכים בבוץ מטנפים את הריפוד הנקי.
כשהבחינה בכך רעייתו של ר' פינחס, נחמץ ליבה. היא לא העלתה על דעתה, חלילה, לגעור באורח, אך לחשה לבעלה שיבקש ממנו לחלוץ את מגפיו ולא לטנף את כל סביבתו.
ר' פינחס שעה לבקשת אשתו ופנה אל ידידו בשאלה: "אמור לי, ר' שמואל, האם גם זה אחד מתעלוליך? למה לשכב עם המגפיים המטונפים על הספה הנקייה, הלוא יכולת להסיר אותם קודם ששכבת לנוח?!".
למשמע השאלה הזדקף ר' שמואל כנשוך-נחש. "מה?! דברים כאלה נחשבים בעיניך?!", תקף את חברו, "וזאת אחרי כל מה שלמדנו אצל רבנו, שהעולם כולו הוא אַיִן ואפס וששום דבר אינו תופס מקום לפניו יתברך, כי 'לית אתר פנוי מִניה' ו'כולא קמיה כלא חשיב' ('אין מקום פנוי ממנו' ו'הכול לפניו כלא חשוב')?!... אם הבלי העולם הזה ממלאים אותך, איננו חברים עוד. שלום עליך ותהיה בריא!". בדברו קם ר' שמואל מהספה ועזב במרוצה את הבית.
ר' פינחס נדהם לרגע, אך עד מהרה התעשת. הוא יצא מפתח הבית והחל לדלוק אחר חברו הטוב, עד שהשיגו באמצע הרחוב, אחז בו בחוזקה, ואמר לו: "ר' שמואל, אנחנו חברים!".
"איני יכול להיות חברך, כאשר הבלים כאלה מעסיקים אותך!", הגיב ר' שמואל בנחרצות וניסה להשתחרר מאחיזת חברו.
"בכל-זאת, חברים אנו!", אמר ר' פינחס בנימת תחינה וחיזק את אחיזתו בחברו, אינו מניח לו להישמט, "חברים אנו, חברים!".
לבסוף נכנע ר' שמואל לתחנוני חברו והסכים לשמר את ידידותם, בתנאי אחד: שר' פינחס, הגביר הגדול, הגאון והחסיד המפורסם, ירוץ ברחובות שקלוב 'רכוב' על מטאטא, כדרכם של הילדים. רק אז – הצהיר ר' שמואל – יכופר לו חטאו ובזה יוכיח קבל עם ועולם כי כל ענייני העולם-הזה, עם כל הכבוד והגדולה שהוא מורגל בהם, אינם נחשבים בעיניו כלל וכלל. "אם תעשה זאת", סיכם ר' שמואל ואמר, "נוכל להוסיף להיות חברים".
ר' פינחס קיבל את התנאי. לתדהמת כל אנשי העיר יצא ר' פינחס לרחובותיה הראשיים של שקלוב ורץ לאורכם 'רכוב' על מטאטא, כמנהג הילדים הקטנים.
כל אנשי העיר שראוהו בקלונו, נדו לו בראשם ברחמים. בטוחים היו כי יצא מדעתו. הם איחלו לו רפואה שלמה וקרובה, ושזכות התורה שלמד ויראת-השמים שלו ורוב הצדקה שנתן – יעמדו לזכותו והוא יחזור לאיתנו.
אך כל זה לא נחשב בעיניו של ר' פינחס. הוא קיבל באהבה את תוכחתו של חברו ר' שמואל, ושאיפתו הייתה אחת – לחזור ולהיות חברו הטוב של ר' שמואל מונק'ס. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
