שנותיו של העולם מתחלקות לשלוש תקופות, כפי שמפרטת הגמרא (סנהדרין צז,א; עבודה-זרה ט,א): "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר הגיע אברהם אבינו לשלב של "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם – התחיל להאיר".
אולם תקופת ה'תורה' עצמה מתחלקת לשתי תקופות בולטות: קודם מתן-התורה ואחרי מתן-התורה. תקופת האבות היא מעין שלב-ביניים – בין תקופת ה'תוהו' לבין תקופת ה'תורה' שלאחר מתן-התורה – והיא הכשירה את העולם לקבלת התורה והמצוות.
מעלת האבות
אברהם, יצחק ויעקב נקראים 'אבות' ("אין קוראים אבות אלא לשלושה", ברכות טז,ב), מפני שבהם נתגבשה המהות המיוחדת של העם היהודי (שהגיעה לשלמותה במעמד הר-סיני). הם ה'אבות' שלנו, שכן כל יהודי ויהודי נושא בקרבו, בירושה, את מהותם של האבות, מתוקף היותו יהודי. דרגתם הרוחנית של צדיקים אחרים, כמו השבטים וכדומה, אינה קיימת בהכרח בכל אדם, אך דרגתם של האבות חייבת להימצא בכל יהודי. על-כן אמרו חז"ל, ש"כל אדם מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב", מפני שבכל יהודי קיימת דרגת האבות.
כל אחד ואחד משלושת האבות הצטיין באחד משלושת ה'קווים': חסד (אברהם), גבורה (יצחק), תפארת (יעקב). ועד שאומרים, כי האבות 'החליפו' בעבודתם הרוחנית את המידות העליונות, כמאמר: "אמרה מידת החסד לפני הקב"ה: מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי". זאת, מפני שהאבות הקדושים ביטלו לחלוטין את מציאותם האישית, עד שלא היו אלא כלי-שרת בידי המידה האלוקית שאותה ביטאו.
התבטלות כזאת מוגדרת 'ביטול המרכבה'. כשם שהמרכבה אינה בגדר מציאות עצמאית, אלא היא כלי-שרת בידי האדם היושב בה; כך היו האבות בטלים לחלוטין לקב"ה, עד שכל ימיהם ובכל מעשיהם לא היו אלא כלי-ביטוי של הקדושה. לכן נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", ולכן גם נקרא הקב"ה "אלוקי אברהם", "אלוקי יצחק", "אלוקי יעקב", מפני שהאבות לא היו מציאות עצמאית, אלא התבטלו לגמרי לקב"ה ונכללו באורו.
הכנת החומרים
האבות היו הראשונים שהחלו להאיר את העולם באור אלוקי. הואיל והתבטלותם לקב"ה הייתה מוחלטת, זכו להוריד לעולם אורות אלוקיים נפלאים ביותר. בכך הכינו למעננו את הכוחות לקיום התורה והמצוות שלנו.
תורת החסידות מביאה על כך משל מאב שמכין לבנו את כל חומרי-הבניין ואף את תכנית הבנייה, כאשר הבן צריך רק ליטול את החומרים ולבנות את הבית בפועל. במשל זה באות לידי ביטוי שתי נקודות: א) שהחומרים ניתנים לבן מן המוכן על-ידי האב; ב) אבל הבנייה בפועל נעשית על-ידי הבן.
אף בנמשל כן: האבות הורידו לעולם אורות עליונים ביותר והכשירו את העולם לקבלת אור הקדושה, אך העבודה המעשית של קידוש המציאות הגשמית לא נעשתה על-ידי האבות, אלא דווקא על-ידינו. למצוות של האבות לא היה הכוח להיספג בתוך המציאות הגשמית, להתמזג איתה ולקדשה; הן נשארו שני דברים נפרדים. על-כן אנו אומרים שהאבות הכינו את הקרקע, אבל הכוח לקדש את המציאות הגשמית ולהעלותה – כוח זה ניתן רק לבני-ישראל במעמד הר-סיני, והוא יתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלמה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
