השמחה בחג-הסוכות גדולה מבכל המועדים האחרים. שלוש פעמים הוזכרה בתורה המצווה לשמוח בחג-הסוכות, ודבר זה מלמד על הסגולה המיוחדת של החג הזה לעניין השמחה. בקרב חסידים נהוג, שלאחר זמן רב של שירה וריקודים, מתיישבים בסוכות להתוועדויות חסידיות, שנמשכות עד אור הבוקר.
כשהיה כ"ק אדמו"ר הריי"צ ילד קטן, נרדם בהתוועדות שנערכה בסוכה. אימו נכנסה לקחתו הביתה, אולם אביו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב, הורה לה להשאירו ואמר: "שיישן כאן". אמרה הרבנית: "קר כאן, הוא עלול להצטנן". ענה לה הרש"ב: "הוא לא יתקרר. כשיישן בין חסידים – יתחמם, וחום זה יספיק לו לדורי-דורות". כשהריי"צ סיפר פעם סיפור זה, הוסיף: "זו מסירות-נפש בעבור חינוך!".
הטעם מגביל
עיקר השמחה הייתה בשמחת בית-השואבה, שעליה נאמר (סוכה נא,ב): "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה – לא ראה שמחה מימיו". שמחת בית-השואבה הייתה קשורה לניסוך המים שהיה מתקיים בחג, נוסף על ניסוך היין שהיה מתקיים במשך כל השנה. אלא שניסוך היין לא היה מלווה שמחה מיוחדת, ודווקא ניסוך המים נעשה למקור של שמחה, ושמחה גדולה עד כדי-כך, שמי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו.
יין ומים מסמלים שתי גישות כלליות בעבודת ה'. היין, שיש בו טעם, מסמל עבודת ה' שנעשית מתוך הבנה וידיעה. אפשר לעסוק בתורה ובמצוות מתוך ידיעת טעמיהן ומשמעויותיהן, כאשר הדברים נעשים על-פי מידת הידיעה וההכרה. לעומת זאת, מים, שאין בהם טעם, מסמלים עבודת ה' שבאה מתוך קבלת-עול, למעלה מכל שכל והבנה. יהודי מקיים את הדברים משום שכך ציווה הקב"ה, מתוך התבטלות לרצון העליון.
מטבע הדברים, כשאדם פועל מתוך הבנה וידיעה, הוא מרגיש יותר שמחה והנאה ממעשיו, ואילו כשהוא עושה דברים בקבלת-עול, אין בזה שמחה מרובה כל-כך; מדוע אפוא הייתה השמחה הגדולה של שמחת בית-השואבה קשורה דווקא בניסוך המים (שמסמלים קבלת-עול והתבטלות) ולא בניסוך היין (שמסמל הכרה והבנה)?!
כאן אנו מגיעים למהותה האמיתית של שמחת בית-השואבה. שמחה זו מאופיינת בכך, שהיא בלתי-מוגבלת. היא פורצת את כל המסגרות והמגבלות וסוחפת את האדם לדרגות רמות ונעלות ביותר. להגיע לשמחה גדולה ונעלה כזאת, אי-אפשר על-ידי 'יין' אלא דווקא על-ידי 'מים'.
כל שמחה, מעצם מהותה, היא פריצה מסויימת של מגבלות. עובדה היא, שבעת השמחה עושה האדם דברים שבזמנים רגילים לא היה מעלה על הדעת לעשות. שתקן – מתחיל פתאום לדבר ולשיר; אדם שקול ומיושב – רוקד ומפזז כילד קטן; אפילו נכה עשוי לקרטע ולקפץ בשעה שליבו גואה משמחה.
למעלה מבקרת השכל
אולם כדי שהשמחה תהיה בלתי-מוגבלת באמת – צריכה גם סיבת השמחה להיות בלתי-מוגבלת, שהרי התוצאה תלויה בסיבה. שמחה אמיתית ובלתי-מוגבלת יכולה לפרוץ אפוא דווקא כאשר מתעלים מעל השכל וההבנה. כל עוד סיבת השמחה היא שכלית והגיונית, עדיין נתונים הדברים בבקרת השכל, והשמחה אינה יכולה להיות בלתי-מוגבלת.
לכן דווקא ניסוך המים הביא את השמחה הגדולה ולא ניסוך היין. כל עוד עבודת ה' היא בבחינת 'יין', מתוך ידיעה והבנה, גם השמחה שבאה בעקבותיה מוגבלת על-פי מידת הידיעה וההבנה. אולם כאשר יהודי מתעלה מעל מגבלות שכלו ומגיע לעבודת ה' בבחינת 'מים', בקבלת-עול שלמעלה מכל שכל והבנה – או-אז הוא מתקשר עם הקב"ה עצמו, ומגיע לשמחה בלתי-מוגבלת באמת. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
