"אוהב ישראל הידוע והמפורסם", הגדירו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו במאמר דא"ח * "ידוע ומפורסם בכל העולמות שהרב לוי-יצחק ז"ל היה אוהב ישראל ומליץ יושר על כל אחד ואחד מישראל ומכריע את כל אחד ואחד מישראל לכף זכות" * היה "עמוד-אש ועמוד-אור בכל מקום שהגיע, חום ואור חסידותי בסביבתו הקרובה ובסביבתו הרחוקה" * ליום הסתלקותו – כ"ה בתשרי (תק"ע)
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
"אוהב ישראל הידוע ומפורסם". במשפט קצר וממצה זה הגדיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (במאמר חסידות שהשמיע בליל ערב ראש-השנה תשמ"ג – ספר המאמרים מלוקט, כרך א, עמ' נו) את "הרב-הגאון החסיד, מורנו הרב לוי-יצחק ז"ל מבארדיטשוב".
כמה ימים לאחר מכן – ביום ב' דראש-השנה (תשמ"ג) – מתבטא הרבי ביתר שאת על סגולתו המיוחדת של רבי לוי-יצחק. הדברים נאמרים (שם, עמ' סו) במאמר שבא כהמשך למאמר הנ"ל וזאת על רקע משלו של רבי לוי-יצחק, המובא בחסידות, בעניין תקיעת-שופר (מספר 'קדושת לוי', ר"ה צו,א):
והגם דהלשונות שאומר שם (בהמשל וגם בהנמשל) כפי שהם בפשטות אינם מדברים בשבחן של ישראל, הרי אומר בהמאמר שם דמשל זה הוא מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבארדיטשוב, וידוע ומפורסם בכל העולמות דהרלי"צ ז"ל היה אוהב ישראל ומליץ יושר על כל אחד ואחד מישראל ומכריע את כל אחד ואחד מישראל לכף זכות ובאופן דמלכתחילה אריבער, ולכן, כשאומר בהמאמר דמשל זה הוא מהרלי"צ ז"ל, מובן בפשטות דכל הלשונות שאומר שם הם למעליותא. והרי זו שיטתו ודרכו בנוגע לבני ישראל, כידוע פירושו של הרלוי"צ ז"ל בהפסוקים שבתחלת ספר ישעיהו, שיש שם תוארים על בני ישראל שהם לכאורה כו', ומפרש הרה"צ מבארדיטשוב שתוארים אלו מורים על שבחם של ישראל [וכדמוכח גם מזה שתוארים אלו נאמרו בספר ישעיהו, דישעיהו הוא נביא הישועה, כשמו ישעיהו מלשון ישועה], ולא עוד אלא שהם שבחים נעלים ביותר שאין בתוארי שבח דוגמתם. ויש לומר, דעל-פי הידוע בפירוש מאמר רז"ל נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (ועל-דרך זה בפירוש לשון המשנה "דין וחשבון"), דכאשר אדם אומר פסק דינו של אדם אחר הוא פוסק בזה גם על עצמו, הרי פסק דינו של הרה"צ מבארדיטשוב בנוגע לתוארים הנ"ל שבישעיהו הוא גם פסק-דין בנוגע לתוארים הנ"ל שבתורות ומשלים שלו.
ה'תורה' שהשפיעה על רבי לוי-יצחק
ביום ב' דחג השבועות תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כג, עמ' 61) סיפר הרבי בשם חותנו אודות שלוש תורות ששמע הרב הצדיק מבארדיטשוב מהבעל-שם-טוב. אחת התורות היא:
"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה". "מלאכה" פירושה התעסקות באהבת-ישראל. כדי שיהיה לתורה קיום, בהכרח שיהיה עמה התעסקות באהבת-ישראל.
ותורה זו פעלה על הרה"צ מבארדיטשוב, שהנהגתו כל ימיו תהיה התעסקות באהבת-ישראל.
פתגם שנתבאר בהרחבה בחסידות
פירושו של הרה"צ מבארדיטשוב (בספרו 'קדושת לוי') על הפסוק "והיה עקב תשמעון", הובא על-ידי הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כג, עמ' 259), והרבי ציין ש"עניין זה מבואר בחסידות בארוכה". הנה הפירוש:
"עקב" – "העקב וסוף (תכלית) הדבר" – הוא, "אשר תשמעון", עשיית רצון בוראו (האפשרות לשמוע את המצוה ולקיימה), כי "מה שהקב"ה נותן שכר בעד המצווה", גן-עדן ועולם-הבא, ש"י עולמות וכו' "זה הפחות שבתענוגים", ואילו "עיקר התענוג" והשכר הוא "המצווה גופא, מה שהאדם עושה רצון הבורא", "כמו שאמר התנא (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצווה מצווה דגופה של מצווה הוא התענוג והשכר בעד המצווה".
היכן התרנגול?...
על דבקותו של הצדיק מבארדיטשוב סיפר הרבי בהתוועדות חג הסוכות תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ז, עמ' 54):
כאשר רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב למד שחיטה, הנה בגמר הלימוד – בהתאם לדרך הלימוד שלו בהיותו למדן – והקבלה כו', כשהגיע להמעשה בפועל, שהוצרך לשחוט עוף – הביאו לו עוף, ולקחו בידו, והתחיל לברך על השחיטה.
בעת אמירת הברכה, ובפרט שהיתה זו פעם הראשונה שמברך ברכה זו – היה רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב בתנועה של דבקות ("ער האט זיך פאר'דביקות"), ונמשך אריכות זמן (כ"ק אדמו"ר שחק וסיים: ) ובינתיים – פרח העוף. וכשסיים את הברכה ופתח את עיניו, שאל: "נו, היכן הוא התרנגול" ("ווי איז דער הין")?!...
סיפור זה סיפר הרבי מהורש"ב נ"ע בעת התוועדות, כאשר בשעת אמירת המאמר הוצאו חלקי השולחן שנשבר בינתיים מרוב דוחק הציבור. הרבי הרש"ב, עיניו היו עצומות, וכשסיים את המאמר שאל: היכן השולחן? וכשנענה, אמר, אספר לכם סיפור על רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב.
"ראשון לחשבון עוונות"
אחד מפתגמיו של רבי לוי-יצחק הוא זה:
התשובה דימים נוראים – ראש-השנה, עשרת-ימי-תשובה ויום-הכיפורים – היא תשובה מיראה, שלכן נקראים "ימים נוראים", ובתשובה מיראה – "זדונות נעשו לו כשגגות"; מה-שאין-כן התשובה דחג הסוכות, שאז העבודה היא בשמחה – היא תשובה מאהבה, ובתשובה מאהבה – "זדונות נעשו לו כזכויות". וזהו "ראשון לחשבון עוונות" – היום הראשון שבו גם העוונות נחשבים בחשבון הזכויות.
על פתגם זה חזר הרב"ש (בנו הבכור) של אדמו"ר הצמח-צדק, לפני אביו שהוסיף עליו את דברי אדמו"ר הזקן ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כד, עמ' 45. וראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כט, עמ' 70. וראה עוד ב'המלך במסיבו', כרך ב, עמ' קצב).
חיבוב מצווה
בהזדמנות ('המלך במסיבו', שם, עמ' רא) סופר על רבי לוי-יצחק שהיה ער כל הלילה של סוכות מתוך ציפייה לרגע שבו יוכל כבר לברך על ד' המינים, ושאל השואל מדוע ציפה כל-כך למצווה זו דווקא.
הרבי הגיב ואמר שגם במצוות תפילין היה רבי לוי-יצחק נוהג כך – כשעברו ט' ימים של יום-טוב וחול-המועד שבהם לא הניח תפילין – היה מצפה להנחת תפילין בתשוקה כו'. הוסיף הרבי ואמר: בשופר לא היה הדבר תלוי בו – אלא בבעל התפילה!
פעם אחרת (התוועדות פורים תשכ"ג – שיחות-קודש תשכ"ג, עמ' 240) הוסיף הרבי בעניין זה, שרבי לוי-יצחק התכונן כל הלילה לעשיית המצווה, ואחז את הד' מינים בידיו ומרוב חביבות האתרוג והלולב גפפו ונשקו, שפעמים רבות כמה מהם נפסלו מרוב הנישוק והחיבוב.
שלא עשני גוי!
בהתוועדות שבת קודש פרשת בהר-בחוקותי תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ח, עמ' 172) אמר הרבי:
מספרים על הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב, שפעם נכנס אליו יהודי (סתם יהודי, או אחד מתלמידיו) בבוקר באומרו ברכות-השחר, וראה אותו רוקד מרוב שמחה. והיה הדבר תמוה בעיניו ביותר: לפני התפילה, לפני כל העניינים – לשמחה מה זו עושה?! ושאל אצל הבארדיטשובער לפשר השמחה, והשיב לו, שבהגיעו לברכה "שלא עשני גוי" התבונן בהאושר ("דער גליק") שזכה לו, דכיוון שמברכים "שלא עשני כו'", משמע שהיה יכול להיות באופן אחר... וכיוון שהכיר ("אז ער האט זיך געכאפט") בהאושר שלו, יצא מיד בריקוד מרוב שמחה!
הקב"ה 'מוכרח' לסלוח
משל נוסף של הרה"ק ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב – בקשר לימים-נוראים – נזכר על-ידי הרבי בהזדמנויות מספר ובשתי נוסחאות: לעניין תקיעות – ביום ב' דראש-השנה תשט"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך טו, עמ' 12): ילד שרצה תפוח ואביו לא רצה לתת לו – מיהר הילד ובירך ברכה, ואז הוכרח אביו לתת לו את התפוח... בשעה שבני-ישראל מברכים ברכת "שומע קול תרועת עמו ישראל", ו"ברחמים"... אם אנשי כנסת-הגדולה פסקו שיש לברך ברכה זו, בדרך ממילא פסקו, שהקב"ה מקבל "תרועת עמו בישראל" – צעקתם של בני ישראל, שזהו עניין התקיעות – ברחמים.
ונוסח שני – "ועל-פי הסיפור על-דבר הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב, שאמר, כיוון שבני-ישראל מברכים "מלך מוחל וסולח" – מוכרח הקב"ה למחול להם, דאם לא כן תהיה זו ברכה לבטלה" (ליל שמחת-תורה תשי"ד – 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך י, עמ' 87)
כפתגם הידוע
"וכידוע פתגם הרה"צ מבארדיטשוב, שטען להקב"ה, שאילו היה מעמיד לעיני בשר את ה'גן עדן' וה'גיהנום', תמורת תאוות ותענוגי עולם-הזה, אזי היו כל בני ישראל מקיימים תורה-ומצוות בשלימות!" – הזכיר הרבי באחרון-של-פסח תשי"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך יט, עמ' 295).
בשמחת בית-השואבה תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ב, עמ' 20) הזכיר הרבי פתגם זה בצורה נרחבת ומפורטת מעט:
ריבונו-של-עולם, אילו היית מעמיד לנגד האדם את העולם-הבא והגן-עדן, ולהבדיל, את הגיהנום ואת תאוות העולם-הזה היית כותב ב"ראשית חכמה" – בוודאי לא היה אף אחד מישראל עובר עבירה; אבל עכשיו שהעמדת לנגד האדם את תאוות העולם-הזה ואודות הגיהנום כתבת ב"ראשית חכמה" – אזי כו'.
מהותו של "רועה ישראל"
ומעניין לעניין:
"הרב הצדיק מבארדיטשוב אמר פעם שאם יעמידהו לפני ברירה: להיות לבדו בגן-עדן, או להיות בגיהנום, אבל עם עוד יהודים – יבחר להיות בגיהנום, העיקר להיות עם עוד יהודים..." – אמר הרבי בהתוועדות יו"ד בשבט תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ז, עמ' 337). הרבי הוסיף כי זוהי תכונתו של רועה ישראל – שכל עצמותו ומהותו הוא תפקידו ושליחותו בתור רועה ישראל ובמילא לא איכפת לו ("עס גייט אים ניט אן") ענייני גן-עדן וכיוצא-בזה; איכפת לו ("אים גייט אן") להימצא עם יהודים, כיוון שזהו תפקידו ושליחותו.
"כמה דורות תובעים ממנו"
מיוחד במינו הוא המכתב הבא (איגרות-קודש, כרך יד, עמ' תלח-ט) ששוגר לאחד מצאצאי רבי לוי-יצחק:
ב"ה, כ"ה אד"ר, תשי"ז
ברוקלין
הוו"ח אי"א נו"נ וכו' מו"ה דובער שי'
המכונה ד"ר סגל
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב עם הפ"נ שלו, שייקרא בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
נעם לי לקרות בהמכתב אודות גזעו וצור מחצבתו שהוא הרה"ג הרה"ח הרה"צ כו' רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב.
שאם בעינינים גשמים באים לידי החלטה שאין דבר בעולם שיאבד מיש לאין, על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בעניינים רוחניים, ומהם מורשת אבות, שנצחית היא ועומדת לעד, זאת אומרת, שפועלת פעולתה בבנים ובני בנים וכו', ובפרט שהרה"ג הרה"ח הרה"צ כו' רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב היתה מידתו אהבת-ישראל, אשר האהבה היא מקרבת, מקרבת אפילו רחוקים, ועל-אחת-כמה-וכמה קרובים בגוף וקרובים בנפש.
מובן שבכל הנ"ל לא לדרשה קאתינא, כי אם לתוספת זירוז להשתדלות בהפצת היהדות והחזקתה בכל סביבתו מתוך אהבת-ישראל, וזכות אבות מסייעתו להצליח בזה, והשכר בזה הוא כדבר משנה שכר מצווה מצווה, סיפוק נפשי הכי אמיתי והכי עמוק מהטוב והחסד שעושה על-ידי זה, נוסף על הברכה להמשתדל בזה, ברכת אוהב ישראל הוא ה' יתברך בורא העולם, שמידתו היא מידה כנגד מידה אלא שכמה פעמים ככה.
ראיתי במכתבו אשר בן יחיד לו ולומד בישיבה, ובוודאי שגם בו ניכר צור מחצבתו, ומשתדל בם, ועל-כל-פנים ישתדל מכאן ולהבא להביא את זה בפועל לקבוע עיתים לפרקים קרובים לימוד בתורת החסידות, מבלי להתרשם מכל מפריע בזה, וכידוע הרדיפות והזלזולים שסבל הרה"ג הרה"ח הרה"צ כו' רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב בעד מסירתו לתורת הרב המגיד ממעזריטש והבעש"ט, וגודל הידידות שהיתה לו לרבנו הזקן בעל התניא, ואשר כל רדיפות אלו לא רק שלא החלישו ח"ו התקשרותו לחסידות ועניניה, אלא שנעשה לעמוד אש ועמוד אור בכל מקום שהגיע, חום ואור חסידותי בסביבתו הקרובה ובסביבתו הרחוקה, ומחובתו וגם מזכותו של בנו הוא שיקח על עצמו חוב קדוש זה, והרי כמה דורות תובעים ממנו להיות הצינור להביא תורתם בסביבתו, וגם נותנים לו כוחות למלאות תפקיד קדוש זה ככל הדרוש, באם רק ירצה, ויהי-רצון שכבודו ימצא אותיות מתאימות להחדיר העניין בבנו עוד יותר אם זקוק הוא לזה.
בכבוד ובברכה לבשו"ט בכל האמור מתוך בריאות הנכונה.
"הליטאי נטל חלק עליון"...
"כידוע שאמר הרב מבארדיטשוב: כולנו אכלנו מקערה אחת, והליטאי – כך כונה אדמו"ר הזקן – נטל חלק העליון". אמרה זו, שהובאה על-ידי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, צוטטה על-ידי הרבי (ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כ, עמ' 45), כשהרבי קיבל לידיו ספר שמדברי מחברו עולה כי הוא מצדיק את החולקים על אדמו"ר הזקן ("שמצדיק הוא את בעלי מחל[ו]קתו") – הגיב (איגרות-קודש, כרך י, עמ' רעח):
נוסף על שאין השכל מקבל האשמה על רבנו הזקן בעניינים כאלו, הרי יש גם מכתב מצד שלישי ניטראלי והוא הרב ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב שנתפרסם בכמה מקומות ושנותן הצדק כמילואו לרבנו הזקן, ולעת-עתה לא מצאתיו אפילו מוזכר בספר...
אמירתו על ספר התניא
על יחסו המיוחד של רבי לוי-יצחק למחותנו כ"ק אדמו"ר הזקן כדאי לציין את פתגמו (ראה גם 'רשימות', חוברת קעב, סוף עמ' 8 ואילך) שהובא בהתוועדות י"ט בכסלו תשט"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך טו, עמ' 269):
בנוגע לספר התניא – עליו אמר הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב שזהו דבר פלא שלקחו והכניסו את הקב"ה בספר קטן ("לקחו אלוקים כה גדול והניחהו בתוך ספר קטן")...
פירוש שמו של רבנו הזקן
באיגרת אחרת (איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תז) מציין הרבי בקשר לשמו של רבנו הזקן:
"שניאור זלמן, בנוסח הרגיל – שני אור, אור דחסידות ואור דנגלה, אבל חסידים מפרשים ג"כ שני אור – ברוחניות וגשמיות, ועל-דרך פתגמו של הברדיטשובי – זלמן אותיות לזמן שממשיך כל זה בזמן ומקום מסויים".
"ספריו של הרה"צ מבארדיטשוב, נזכרו בתורת חסידות חב"ד" – ציין הרבי בכמה הזדמנויות (ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ח, עמ' 194).
רבנו הזקן כותב למחותנו
בכ' בכסלו תשל"א (איגרות-קודש, כרך זך, עמ' מב) חותם הרבי איגרת אישית שכתב למר שזר:
ויהי-רצון שכן יהיה בכל אחד ואחת מאחינו בני-ישראל בכל מקום שהם, ובאופן וכסיום איגרת אדמו"ר הזקן בצאתו לחירות שכתב למחו[תנו] הרה"צ וכו' מוהרלי"צ מבארדיטשוב – וכשקריתי בספר ת(הי)לים בפסוק "פדה בשלום נפשי", קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום – ג' פעמים (דהווי חזקה) שלום.
"מעניין לציין"
באיגרת נוספת לשזר משנת תשכ"ו (איגרות-קודש, כרך כד, עמ' לד) מצצט הרבי את דברי אדמו"ר הזקן "יום אשר עשה ה' לנו יום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא דרבנו הקדוש נ"ע, וכשקראתי בספר תלים בפסוק פדה בשלום נפשי"
והרבי מקדים:
וידוע שאדמו"ר הזקן באחת מאיגרות שלו בנוגע שחרורו וגאולתו, באיגרת שכתב לרל"י מבארדיטשוב נ"ע, כותב שם כמה סימנים וטעמים, ומעניין לציין שאחד מהם הוא שיום זה הוא יום הילולא רבא דרבינו הקדוש נ"ע.
קפץ לגן-עדן
בהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו תש"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך א, עמ' 11) מובא:
הרבי [=הריי"צ] סיפר אודות הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב שלפני הסתלקותו אמר: היו צדיקים שלפני הסתלקותם הבטיחו שלא ייכנסו לגן-עדן עד שיפעלו ביאת משיח, ולבסוף, הערימו עליהם ושיחדו אותם על-ידי "צוקער-לעקאח"... אבל אני, סיים הרה"צ מבארדיטשוב, לא אתן שיערימו עלי ("איך וועל זיך ניט לאזן נארן").
אבל לבסוף – סיים הרבי [=הריי"צ] – הערימו גם עליו, אמרו "קדושה" בגן-עדן, ומיד קפץ הרה"צ מבארדיטשוב לגן-עדן... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
