גיליון 638, ערב שבת שמחת תורה, כ"א בתשרי ה'תשס"ז (13.10.2006)
דבר מלכות
השמחה בשמחת-תורה היא מצד עצם הנשמה
בנוגע לשמחת בית-השואבה מצינו שהיו עושין אותה "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות", ואילו "כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" * מה-שאין-כן השמחה דשמחת-תורה היא בכל בני ישראל בשווה כי אז מתגלה הבחירה דעצמותו יתברך בנשמות ישראל, בחירה בעצם הנשמה, השווה אצל כולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. דובר לעיל1 אודות דברי הילקוט2 בנוגע למעלת השמחה דחג הסוכות לגבי שמחת שאר המועדים – ש"בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת... וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב3 ועשית חג שבועות לה' אלוקיך גו' ושמחת גו'", מה-שאין-כן בחג הסוכות – "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ושמחת בחגך4, והיית אך שמח5, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"6.
והנה, אחת מג' השמחות שנאמרו בחג הסוכות קאי על שמיני-עצרת7. אלא שלהיותו שמיני לחג הסוכות, הרי זה שייך גם לחג הסוכות, ולכן נחשב שבחג הסוכות נאמרו ג' שמחות.
ומזה מובן שגם בשמיני-עצרת נאמרו שלוש שמחות, כי, עם היות שמיני-עצרת "רגל בפני עצמו"7, הרי הוא גם "שמיני" והמשך לחג הסוכות.
ונמצא, שגם בשמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכה להיות שמחה גדולה ביותר.
ב. וגדולה מעלת השמחה – שכל ההמשכות נמשכות על-ידי שמחה, כפי שמצינו8 בנוגע להאריז"ל שזכה לכל העניינים הנעלים על-ידי שמחה של מצווה, כיוון שעל-ידי השמחה נמשכות כל ההמשכות, הן בגשמיות והן ברוחניות.
ובפרטיות יותר:
בנוגע להמשכות בעניינים גשמיים – בוודאי שבשבילם צריך להיות עניין השמחה, שהרי בשביל גשמיות צריכה להיות התעסקות, כמו שכתוב9 "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", וכיוון שיש צורך בהתעסקות כדי שתומשך ההמשכה, לכן צריך להיות גם עניין השמחה.
ובהקדם ביאור הטעם שיש צורך בהעניין ד"בכל אשר תעשה": כל המלאכות הגשמיות – הם בעצם עניינים רוחניים, כמרומז בכך שלמדים כל הל"ט מלאכות, עובדין דחול, ממלאכת המשכן10.
ויש להוסיף בזה שהלימוד הוא ממלאכת המשכן דווקא – שאף שהמקדש הוא נעלה יותר מהמשכן, כמו שכתוב11 "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", מכל-מקום, יש גם מעלה במשכן על המקדש – שהמשכן היה רוחני יותר מאשר המקדש, כמובן מזה שהמקדש נבנה על-ידי שלמה המלך מכסף וזהב שהעלו לו מכל הארצות, היינו גם מאומות העולם, מה-שאין-כן המשכן נבנה רק על-ידי תרומותיהם של בני ישראל, ומה גם שכללות הנהגתם של בני ישראל בזמן המשכן היתה באופן רוחני יותר, שלא עסקו כל-כך בעניינים גשמיים, לפי שהיה להם "לחם מן השמים"12, מים מבארה של מרים13, ועד שאפילו הלבושים היו באופן ש"שמלתך לא בלתה מעליך"14, היינו, שהיו לבושים רוחניים ונצחיים.
וזהו החידוש בלימוד ל"ט המלאכות ממלאכת המשכן – שדווקא ממלאכת המשכן שהיה רוחני יותר מאשר המקדש נמשכים כל ל"ט המלאכות שהם עובדין דחול.
והעניין בזה – שהעבודה היא לעשות מכל הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המלאכות הגשמיות) משכן ומקדש לו יתברך, היינו, לא רק משכן, אלא גם מקדש, שמעלתו לגבי המשכן היא בכך שהוא בגשמיות יותר, והרי הכוונה העליונה היא שהגשמיות תהיה מכון לשבתו יתברך.
וזהו הטעם שצריך להיות "בכל אשר תעשה" – כיוון שצריכה להיות עבודה ויגיעה לעשות מהדברים הגשמיים שעוסק בהם שיהיו משכן ומקדש, היינו, מכון לשבתו יתברך, שזוהי הכוונה דדירה בתחתונים15.
ולכן, בנוגע להמשכות בעניינים גשמיים, שבשבילם צריך להיות עניין של התעסקות – בוודאי צריך להיות עניין השמחה, כנ"ל.
ועוד זאת, שגם בשביל ההמשכות בעניינים רוחניים צריך להיות עניין השמחה, כיוון שכך הוא סדר ההמשכה, שכל ההמשכות נמשכות על-ידי שמחה דווקא.
ג. נוסף על מעלת השמחה בכלל (כנ"ל), יש מעלה בהשמחה שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה בפרט – כיוון שהשמחה שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה היא מצד עצם הנשמה, שלכן השמחה דשמיני-עצרת ושמחת-תורה היא בכל בני ישראל בשווה.
– בנוגע לשמחת בית-השואבה מצינו חילוקי דרגות, ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה... אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע"16; מה-שאין-כן השמחה דשמחת-תורה היא בכל בני ישראל בשווה17.
כשם שביום-הכיפורים, המשכת הסליחה מחילה וכפרה, וכן איסור אכילה ושתייה ושאר העינויים, הם בכל בני ישראל בשווה – כן הוא גם בעניין השמחה דשמיני-עצרת ושמחת-תורה בכלל, והשמחה שבהקפות בפרט, שהיא בכל בני ישראל בשווה, כיוון שעניין זה הוא מצד עצם הנשמה, ועצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא.
ד. עניין זה מודגש גם בהפסוקים שאומרים קודם הקפות, שהתחלתם – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"18.
בתיבת "אתה" ישנם ב' פירושים19: הפירוש הא' – ש"אתה" קאי על עצם הנשמה, והפירוש הב' – דקאי על עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא.
הפירוש הפשוט הוא ש"אתה" קאי על נשמות ישראל, היינו, שנשמות ישראל באו לידי ידיעה ש"הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"; ואדמו"ר הזקן20 גילה את הפירוש הפנימי, ש"אתה" קאי על עצמות, היינו, שעצמות הראה את עצמו באופן שיוכלו לדעת אותו ("עצמות האט זיך באוויזן אז מען זאל אים קאנען וויסן").
וזהו מה שכתוב בשייכות לשמיני-עצרת ושמחת-תורה "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"21:
"אתך" – קאי על ב' העניינים ד"אתה" הנ"ל, עצם הנשמה ועצמות אין-סוף. ו"אין לזרים אתך" היינו שבשני העניינים ד"אתה" (עצם הנשמה ועצמות אין-סוף) אין שום מקום כלל ל"זרים".
והעניין בזה:
"זרים" – לא קאי על אומות העולם דווקא, אלא על כללות ההשתלשלות (על-דרך שמצינו שגם דוד המלך נקרא "זר" לגבי כהנים22), היינו, כל הדרגות ששם יש לאומות העולם אחיזה כלשהי ("עפעס א אחיזה"); מה-שאין-כן "אתך", בעצמות אין-סוף ("אתה" הא') שלמעלה מהשתלשלות – שם אין לאומות העולם שום מקום כלל, כי אם לנשמות ישראל דווקא ("אתה" הב'), עליהם נאמר23 "יבחר לנו את נחלתנו", כידוע24 ש"יבחר גו'" קאי על העצמות דווקא, כי בבחינת הגילויים אין עניין של בחירה, שהרי בבחינת הגילויים יש כבר עניין של הכרח כו', ועניין הבחירה הוא בעצמות דווקא, והבחירה היא בנשמות ישראל (ומטעם זה ישנו עניין הבחירה אצל בני ישראל25).
וזהו עניין השמחה דהקפות – שאז הוא ההתגלות ד"אתה", הבחירה דעצמות שבחר בנשמות ישראל, שבחירה זו היא בעצם הנשמה, שהיא אצל כל בני ישראל בשווה, ולכן גם השמחה היא בכולם בשווה.
* * *
ה. דובר לעיל (ס"ב) שעבודת בני ישראל היא לעשות מהדברים הגשמיים משכן ומקדש לו יתברך, היינו מכון לשבתו יתברך.
ולכן נקראו בני ישראל בשם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"26, כיוון שעניינם הוא להביא קדושה בכל מקום – לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, ולהמשיך קדושה במקום זה, שעל-ידי זה ממלאים את הכוונה דדירה בתחתונים.
והיינו, שעל-ידי זה שעושים מהדברים הגשמיים מכון לשבתו יתברך – ממשיכים עצמות, כיוון שבזה ממלאים את הכוונה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"27, שכוונה זו היא בהעצמות, כידוע28 בפירוש "דירה", ש"דירה" אינה לההתפשטות, אלא דווקא להעצמות.
ו. אמנם, על זה נשאלת השאלה – "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה"29:
"השמים ושמי השמים", שהם מדריגות נעלות ביותר (כמבואר בחסידות30 פרטי עניינם) – "לא יכלכלוך", כיוון שאינם כלים להעצמות; "ואף כי הבית הזה" – איך ייתכן ש"הבית הזה", שנבנה מדברים גשמיים, יהיה כלי לאלוקות ("ג-טליכקייט"), היינו, לעצמותו יתברך?!
[ולהעיר: אף שאומרים הלשון "ג-טליכקייט", אין הכוונה לבחינת ההתפשטות, כי אם לעצמותו יתברך, ורק מצד הזהירות מאמירת תיבת "גימ"ל אל"ף טי"ת" ("גאט")31, אומרים "ג-טליכקייט"].
אבל אף-על-פי-כן, זוהי המציאות – ש"השמים ושמי השמים" אינם כלים להעצמות, ודווקא "הבית הזה", היינו, כאשר עושים מדברים גשמיים כלים לאלוקות, אזי ממשיכים בזה עצמות. וטעם הדבר – לא משום שהדברים הגשמיים מצד עצמם הם כלים לזה, אלא מפני שזהו רצונו של הקב"ה, שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, בגשמיות דווקא.
ז. ועל-פי האמור לעיל (ס"ד) שהשמחה דשמחת-תורה בשעת ההקפות היא מצד העצמות – הרי זה הזמן המתאים לבקש ולפעול ("אויסבעטן"), על-ידי שמחה וריקודים, את כל העניינים הגשמיים, כי, הגשמיות היא בכוח העצמות, ובמילא באה ה"גשמיות" ותובעת שתהיה השפעת הגשמיות בבני, חיי ומזוני רוויחי, ובאופן ש"רוויחי" קאי על כל ג' העניינים, "בני", "חיי" ו"מזוני", שכולם הם באופן דרוויחי. וכל זה בכוחו של יהודי לפעול בשמחת-תורה.
ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר32 שברכת "שהחיינו" בשמחת-תורה היא על התורה. והרי על-פי תורה צריך יהודי להיות בריא – כשם שבשעת מתן-תורה היו כל בני ישראל בריאים33.
ועל-פי הסיפור על-דבר הרה"צ רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב34, שאמר, שכיוון שבני ישראל מברכים "מלך מוחל וסולח", מוכרח הקב"ה למחול להם, דאם לא כן תהיה זו ברכה לבטלה35, כן הוא גם בנדון דידן, דכיוון שבני ישראל מברכים בשמחת-תורה "שהחיינו", וברכה זו היא על התורה, ועל-פי תורה צריך כל אחד ואחד מישראל להיות בריא, אזי בהכרח שיומשכו כל ההמשכות הגשמיות, בבני, חיי ומזוני רוויחי.
* * *
ח. דובר לעיל (ס"ג) על-דבר החילוק בין שמיני-עצרת ושמחת-תורה לשמחת בית-השואבה, שבשמחת בית-השואבה היו חילוקים, מה-שאין-כן בהשמחה דשמיני-עצרת ושמחת-תורה שווים כל בני ישראל.
וכשם שביום-הכיפורים אין שום חילוק בין בני-ישראל, בין משה רבינו ובין יהודי שאינו יודע דבר מענייני יהדות, ושייכותו היחידה ליהדות היא בכך שנולד בבית יהודי, שהרי כל בני-ישראל מחוייבים בהעינויים, ולכל בני ישראל נמשכת הכפרה – כן הוא בהשמחה דשמחת-תורה, שאין בה שום חילוקים, וכל בני ישראל צריכים להיות שמחים בשמחת-תורה.
ושמחה זו צריכה להיות בגשמיות דווקא – על-ידי ריקוד ברגליים בפשטות. כשם שקיומן של כל המצוות הוא דווקא בגשמיות בפועל ממש, וכמו אכילת מצה, שאם יכוון אדם את כל הכוונות, אבל לא יאכל מצה בגשמיות, לא יצא ידי חובתו – כן הוא בהשמחה דשמחת-תורה, שצריכים לרקוד ברגליים בפשטות, ולריקוד ברגליים – שייכים הכל.
ט. ועניין זה ראינו גם בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר:
ובהקדם מה שכתוב36 "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זאת".
ובנוגע לענייננו – שכ"ק מו"ח אדמו"ר הבטיח והכין גם את המצב שלאחר ההסתלקות ("האט באווארנט און צוגעגרייט אויך אויף שפעטער").
ועל-דרך זה בנוגע לשמחת-תורה – שנהג להקדיש ריבוי זמן לשמחה וריקודים בתוך העם, והיינו, שאף שהיה ביכולתו לעסוק בזמן זה בתורת הקבלה ובתורת החסידות ובעניינים נעלים, מכל-מקום, התעסק בשמחה וריקודים, כיוון שהשמחה דשמחת-תורה צריכה להיות בגשמיות דווקא (כנ"ל), ועל-ידי זה המשיך ופעל גם בנוגע להזמן דעתה.
ולכן, יש לשמוח בשמחת-תורה, וכאמור, לרקוד ברגליים בפשטות, והרי רגלים בריאות יש לכולם – הן רגליים בריאות בגשמיות, והן רגליים בריאות ברוחניות, שהוא עניין הקבלת-עול – שזהו "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה"37, וגם תכלית וסוף העבודה, שהרי תכלית הכל היא קבלת-עול – שבזה שווים כל בני ישראל.
ועל-ידי השמחה בקבלת-עול רוקדים עם העצמות, והיינו, שעצמותו יתברך רוקד עם כל יהודי, כך, שעל-ידי הריקוד אפשר לזנק ולדלג החוצה ("ארויסשפרינגען און ארויסטאנצן") מעומק תחת לעומק רום, "אריינטאנצן אין עצמות"!...
י. ישנם גם אנשים שהתקבצו בחצר ("יארד"), וגם הם רוקדים – אלא שלעת-עתה עומדים הם "מבחוץ" ואין ברצונם להיכנס "פנימה".
ובכן: צריכים לצאת אליהם ולבאר להם, שקיום התורה ומצוות והשמחה דשמחת-תורה הם עניינים שנוגעים להם בגשמיות.
– אודות עניין הריקוד עם עצמות קשה להסביר להם, כיוון שבעניינים כגון-דא: עצמות, השתלשלות, אצילות ובי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) – אין להם חוש, לפי שאין להם כלל תענוג ("געשמאק") ברוחניות; אבל אודות גשמיות – הרי בזה לכולם יש חוש... שהרי לכולם יש חוש ותענוג בכך שיהיו להם ידיים בריאות, רגליים בריאות וילדים בריאים.
יש להסביר להם מה שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב38, שהסיבה לכך שאדם רוצה לאכול מאכל מסויים היא מפני שהנשמה רעבה להניצוץ אלוקי שבהמאכל, כדי לבררו כו', וכדי שהנשמה תוכל לפעול זאת, פועלת היא תחושת רעבון בהגוף, שיהיה רעב ויחפוץ בגשמיות המאכל, אבל באמת מקור העניין הוא בהנשמה.
ועל-דרך זה בענייננו: כל אלה שהתקבצו כאן לרקוד – הרי הסיבה האמיתית לכך היא מפני שנשמתם רעבה, ורצונה לרקוד בשמחת-תורה עם עצמות, ולכן פעלה הנשמה בהגוף, שגם הגוף ירצה לרקוד; אלא כיוון שבהגוף לא נרגש הטעם הפנימי שבדבר (רצונה של הנשמה לרקוד עם עצמות) – יכול הדבר להשתלשל ולרדת באופן של דבר האסור, אבל האמת היא שמקור העניין הוא בהנשמה.
ולכן עליהם להיכנס פנימה, ולרקוד באופן המותר, וריקוד זה ייתן להם סיוע ותוספות כוח לקיום התורה ומצוות בכל השנה.
ועניין זה נוגע להם לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות כפשוטו – שיהיו להם ידיים בריאות, רגליים בריאות וילדים בריאים, כיוון שאצל בני ישראל ההשפעה בגשמיות באה על-ידי הרוחניות, ורק לזמן קצר – כדי שיהיה עניין הבחירה – יכולה ההשפעה לבוא גם שלא על-ידי הרוחניות, אבל סוף-כל-סוף בהכרח שתבוא ההשפעה על-ידי הרוחניות39.
יא. (לקראת סיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר:)
עומדים אנו עתה כבר סמוך לחצות הלילה, וצריכים כבר לחשוב על-דבר הליכה ל"הקפות"...
ברצוני רק לומר, שמובא בספרים40 שאלה שבדעתם להיות ניעורים כל הלילה, וממילא אינם אומרים קריאת-שמע על המיטה, הנה בשעת חצות צריכים לקרוא את ג' הפרשיות דקריאת-שמע ועל-כל-פנים פרשה ראשונה.
את הזמן שנותר עד להקפות – יש לנצל כדי לדבר עם אלה הנמצאים ב"יארד", כנ"ל.
ויעזור ה' יתברך, שתהיה השמחה מתוך קבלת-עול, ברגליים בריאות שיש לכל אחד ואחד,
– ואין הכוונה שהריקודים יהיו ברגליים בלבד, ואילו שאר האיברים יהיו "במקום אחר" ("ערגעץ אנדערש וואו"), כך שהעיניים יביטו למקום אחר (שגם שלא בשעת ההקפות אסור להסתכל שם כו'), אלא שכל האיברים יהיו בהתכללות עם הרגליים –
ועל-ידי זה יומשכו כל ההמשכות ברוחניות ובגשמיות, בבני, חיי ומזוני רוויחי.
(שיחת ליל שמחת-תורה (קודם הקפות) ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד, חלק ראשון (יו"ד) עמודים 90-83 – בלתי מוגה)
---------------
1) שיחת יום ב' דחג הסוכות ס"ה.
2) יל"ש אמור רמז תרנד (בתחילתו).
3) פ' ראה טז, י-יא.
4) שם טז,יד.
5) שם,טו.
6) אמור כג,מ.
7) ראה סוכה מח,א. וש"נ.
8) תו"א תולדות כ,ב. וראה הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' קמז הערות 26-7.
9) פ' ראה טו,יח.
10) שבת מט,ב.
11) פרשת ראה יב,ט.
12) בשלח טז,ד.
13) תענית ט,א.
14) עקב ח,ד.
15) ראה תניא פל"ד ואילך.
16) רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ד.
17) ראה גם לקו"ש חי"ד עמ' 166 ואילך. וש"נ.
18) ואתחנן ד,לה.
19) ראה רד"ה אתה הראת לדעת תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט עמ' 227). וש"נ.
20) ראה גם סה"מ ה'ש"ת ס"ע 146. תש"ד עמ' 54. שם עמ' 220.
21) משלי ה,יז. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ריש עמ' כג. וש"נ.
22) שבת לא,א.
23) תהילים מז,ה.
24) ראה לקו"ש חי"ט עמ' 232, ובהנסמן שם בהערה 42.
25) ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה. לקו"ת אמור לח,ב. ובכ"מ.
26) יתרו יט,ו.
27) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
28) ראה בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' רמא הערה 32.
29) מלכים-א ח,כז.
30) סה"מ תרמ"ג עמ' פז. ועוד.
31) ראה שו"ע אדמוה"ז או"ח ספ"ה ס"ג. סה"ש תש"ג עמ' 62 ובהערה 19 שם.
32) שיחת שמחת-תורה לפני הקפות תרצ"ז ס"ד (סה"ש תרצ"ז עמ' 196). וש"נ. וראה שיחת ליל שמחת-תורה לפני הקפות תשי"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ד עמ' 72). וראה גם לקו"ש חי"ט עמ' 371 ואילך. וש"נ.
33) מכילתא ופרש"י יתרו יט,יא. כ,טו. ועוד.
34) ראה תולדות רלוי"צ מבארדיטשוב שבסו"ס קדושת לוי בהוספות אות עג. וראה גם לקו"ש ח"כ עמ' 384.
35) ראה גם תניא אגה"ת פי"א.
36) קהלת ז,י.
37) תניא רפמ"א.
38) נעתק תוכנו בלקו"ש ח"א עמ' 177. וראה כתר-שם-טוב סקצ"ד. וראה גם "רשימות" חוברת ט עמ' 15 (איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ חי"ד עמ' תמה).
39) ראה תניא אגה"ת פ"ו. קונטרס ומעין מ"ז.
40) ראה שיחת ליל א' דחג הסוכות תרצ"ו ס"ב (סה"ש תרצ"ו בתחילתו). וש"נ.
ניצוצי רבי
רבי לוי-יצחק מברדיטשוב
"אוהב ישראל הידוע והמפורסם", הגדירו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו במאמר דא"ח * "ידוע ומפורסם בכל העולמות שהרב לוי-יצחק ז"ל היה אוהב ישראל ומליץ יושר על כל אחד ואחד מישראל ומכריע את כל אחד ואחד מישראל לכף זכות" * היה "עמוד-אש ועמוד-אור בכל מקום שהגיע, חום ואור חסידותי בסביבתו הקרובה ובסביבתו הרחוקה" * ליום הסתלקותו – כ"ה בתשרי (תק"ע)
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
"אוהב ישראל הידוע ומפורסם". במשפט קצר וממצה זה הגדיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (במאמר חסידות שהשמיע בליל ערב ראש-השנה תשמ"ג – ספר המאמרים מלוקט, כרך א, עמ' נו) את "הרב-הגאון החסיד, מורנו הרב לוי-יצחק ז"ל מבארדיטשוב".
כמה ימים לאחר מכן – ביום ב' דראש-השנה (תשמ"ג) – מתבטא הרבי ביתר שאת על סגולתו המיוחדת של רבי לוי-יצחק. הדברים נאמרים (שם, עמ' סו) במאמר שבא כהמשך למאמר הנ"ל וזאת על רקע משלו של רבי לוי-יצחק, המובא בחסידות, בעניין תקיעת-שופר (מספר 'קדושת לוי', ר"ה צו,א):
והגם דהלשונות שאומר שם (בהמשל וגם בהנמשל) כפי שהם בפשטות אינם מדברים בשבחן של ישראל, הרי אומר בהמאמר שם דמשל זה הוא מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבארדיטשוב, וידוע ומפורסם בכל העולמות דהרלי"צ ז"ל היה אוהב ישראל ומליץ יושר על כל אחד ואחד מישראל ומכריע את כל אחד ואחד מישראל לכף זכות ובאופן דמלכתחילה אריבער, ולכן, כשאומר בהמאמר דמשל זה הוא מהרלי"צ ז"ל, מובן בפשטות דכל הלשונות שאומר שם הם למעליותא. והרי זו שיטתו ודרכו בנוגע לבני ישראל, כידוע פירושו של הרלוי"צ ז"ל בהפסוקים שבתחלת ספר ישעיהו, שיש שם תוארים על בני ישראל שהם לכאורה כו', ומפרש הרה"צ מבארדיטשוב שתוארים אלו מורים על שבחם של ישראל [וכדמוכח גם מזה שתוארים אלו נאמרו בספר ישעיהו, דישעיהו הוא נביא הישועה, כשמו ישעיהו מלשון ישועה], ולא עוד אלא שהם שבחים נעלים ביותר שאין בתוארי שבח דוגמתם. ויש לומר, דעל-פי הידוע בפירוש מאמר רז"ל נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (ועל-דרך זה בפירוש לשון המשנה "דין וחשבון"), דכאשר אדם אומר פסק דינו של אדם אחר הוא פוסק בזה גם על עצמו, הרי פסק דינו של הרה"צ מבארדיטשוב בנוגע לתוארים הנ"ל שבישעיהו הוא גם פסק-דין בנוגע לתוארים הנ"ל שבתורות ומשלים שלו.
ה'תורה' שהשפיעה על רבי לוי-יצחק
ביום ב' דחג השבועות תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כג, עמ' 61) סיפר הרבי בשם חותנו אודות שלוש תורות ששמע הרב הצדיק מבארדיטשוב מהבעל-שם-טוב. אחת התורות היא:
"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה". "מלאכה" פירושה התעסקות באהבת-ישראל. כדי שיהיה לתורה קיום, בהכרח שיהיה עמה התעסקות באהבת-ישראל.
ותורה זו פעלה על הרה"צ מבארדיטשוב, שהנהגתו כל ימיו תהיה התעסקות באהבת-ישראל.
פתגם שנתבאר בהרחבה בחסידות
פירושו של הרה"צ מבארדיטשוב (בספרו 'קדושת לוי') על הפסוק "והיה עקב תשמעון", הובא על-ידי הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כג, עמ' 259), והרבי ציין ש"עניין זה מבואר בחסידות בארוכה". הנה הפירוש:
"עקב" – "העקב וסוף (תכלית) הדבר" – הוא, "אשר תשמעון", עשיית רצון בוראו (האפשרות לשמוע את המצוה ולקיימה), כי "מה שהקב"ה נותן שכר בעד המצווה", גן-עדן ועולם-הבא, ש"י עולמות וכו' "זה הפחות שבתענוגים", ואילו "עיקר התענוג" והשכר הוא "המצווה גופא, מה שהאדם עושה רצון הבורא", "כמו שאמר התנא (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצווה מצווה דגופה של מצווה הוא התענוג והשכר בעד המצווה".
היכן התרנגול?...
על דבקותו של הצדיק מבארדיטשוב סיפר הרבי בהתוועדות חג הסוכות תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ז, עמ' 54):
כאשר רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב למד שחיטה, הנה בגמר הלימוד – בהתאם לדרך הלימוד שלו בהיותו למדן – והקבלה כו', כשהגיע להמעשה בפועל, שהוצרך לשחוט עוף – הביאו לו עוף, ולקחו בידו, והתחיל לברך על השחיטה.
בעת אמירת הברכה, ובפרט שהיתה זו פעם הראשונה שמברך ברכה זו – היה רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב בתנועה של דבקות ("ער האט זיך פאר'דביקות"), ונמשך אריכות זמן (כ"ק אדמו"ר שחק וסיים: ) ובינתיים – פרח העוף. וכשסיים את הברכה ופתח את עיניו, שאל: "נו, היכן הוא התרנגול" ("ווי איז דער הין")?!...
סיפור זה סיפר הרבי מהורש"ב נ"ע בעת התוועדות, כאשר בשעת אמירת המאמר הוצאו חלקי השולחן שנשבר בינתיים מרוב דוחק הציבור. הרבי הרש"ב, עיניו היו עצומות, וכשסיים את המאמר שאל: היכן השולחן? וכשנענה, אמר, אספר לכם סיפור על רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב.
"ראשון לחשבון עוונות"
אחד מפתגמיו של רבי לוי-יצחק הוא זה:
התשובה דימים נוראים – ראש-השנה, עשרת-ימי-תשובה ויום-הכיפורים – היא תשובה מיראה, שלכן נקראים "ימים נוראים", ובתשובה מיראה – "זדונות נעשו לו כשגגות"; מה-שאין-כן התשובה דחג הסוכות, שאז העבודה היא בשמחה – היא תשובה מאהבה, ובתשובה מאהבה – "זדונות נעשו לו כזכויות". וזהו "ראשון לחשבון עוונות" – היום הראשון שבו גם העוונות נחשבים בחשבון הזכויות.
על פתגם זה חזר הרב"ש (בנו הבכור) של אדמו"ר הצמח-צדק, לפני אביו שהוסיף עליו את דברי אדמו"ר הזקן ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כד, עמ' 45. וראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כט, עמ' 70. וראה עוד ב'המלך במסיבו', כרך ב, עמ' קצב).
חיבוב מצווה
בהזדמנות ('המלך במסיבו', שם, עמ' רא) סופר על רבי לוי-יצחק שהיה ער כל הלילה של סוכות מתוך ציפייה לרגע שבו יוכל כבר לברך על ד' המינים, ושאל השואל מדוע ציפה כל-כך למצווה זו דווקא.
הרבי הגיב ואמר שגם במצוות תפילין היה רבי לוי-יצחק נוהג כך – כשעברו ט' ימים של יום-טוב וחול-המועד שבהם לא הניח תפילין – היה מצפה להנחת תפילין בתשוקה כו'. הוסיף הרבי ואמר: בשופר לא היה הדבר תלוי בו – אלא בבעל התפילה!
פעם אחרת (התוועדות פורים תשכ"ג – שיחות-קודש תשכ"ג, עמ' 240) הוסיף הרבי בעניין זה, שרבי לוי-יצחק התכונן כל הלילה לעשיית המצווה, ואחז את הד' מינים בידיו ומרוב חביבות האתרוג והלולב גפפו ונשקו, שפעמים רבות כמה מהם נפסלו מרוב הנישוק והחיבוב.
שלא עשני גוי!
בהתוועדות שבת קודש פרשת בהר-בחוקותי תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ח, עמ' 172) אמר הרבי:
מספרים על הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב, שפעם נכנס אליו יהודי (סתם יהודי, או אחד מתלמידיו) בבוקר באומרו ברכות-השחר, וראה אותו רוקד מרוב שמחה. והיה הדבר תמוה בעיניו ביותר: לפני התפילה, לפני כל העניינים – לשמחה מה זו עושה?! ושאל אצל הבארדיטשובער לפשר השמחה, והשיב לו, שבהגיעו לברכה "שלא עשני גוי" התבונן בהאושר ("דער גליק") שזכה לו, דכיוון שמברכים "שלא עשני כו'", משמע שהיה יכול להיות באופן אחר... וכיוון שהכיר ("אז ער האט זיך געכאפט") בהאושר שלו, יצא מיד בריקוד מרוב שמחה!
הקב"ה 'מוכרח' לסלוח
משל נוסף של הרה"ק ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב – בקשר לימים-נוראים – נזכר על-ידי הרבי בהזדמנויות מספר ובשתי נוסחאות: לעניין תקיעות – ביום ב' דראש-השנה תשט"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך טו, עמ' 12): ילד שרצה תפוח ואביו לא רצה לתת לו – מיהר הילד ובירך ברכה, ואז הוכרח אביו לתת לו את התפוח... בשעה שבני-ישראל מברכים ברכת "שומע קול תרועת עמו ישראל", ו"ברחמים"... אם אנשי כנסת-הגדולה פסקו שיש לברך ברכה זו, בדרך ממילא פסקו, שהקב"ה מקבל "תרועת עמו בישראל" – צעקתם של בני ישראל, שזהו עניין התקיעות – ברחמים.
ונוסח שני – "ועל-פי הסיפור על-דבר הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב, שאמר, כיוון שבני-ישראל מברכים "מלך מוחל וסולח" – מוכרח הקב"ה למחול להם, דאם לא כן תהיה זו ברכה לבטלה" (ליל שמחת-תורה תשי"ד – 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך י, עמ' 87)
כפתגם הידוע
"וכידוע פתגם הרה"צ מבארדיטשוב, שטען להקב"ה, שאילו היה מעמיד לעיני בשר את ה'גן עדן' וה'גיהנום', תמורת תאוות ותענוגי עולם-הזה, אזי היו כל בני ישראל מקיימים תורה-ומצוות בשלימות!" – הזכיר הרבי באחרון-של-פסח תשי"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך יט, עמ' 295).
בשמחת בית-השואבה תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ב, עמ' 20) הזכיר הרבי פתגם זה בצורה נרחבת ומפורטת מעט:
ריבונו-של-עולם, אילו היית מעמיד לנגד האדם את העולם-הבא והגן-עדן, ולהבדיל, את הגיהנום ואת תאוות העולם-הזה היית כותב ב"ראשית חכמה" – בוודאי לא היה אף אחד מישראל עובר עבירה; אבל עכשיו שהעמדת לנגד האדם את תאוות העולם-הזה ואודות הגיהנום כתבת ב"ראשית חכמה" – אזי כו'.
מהותו של "רועה ישראל"
ומעניין לעניין:
"הרב הצדיק מבארדיטשוב אמר פעם שאם יעמידהו לפני ברירה: להיות לבדו בגן-עדן, או להיות בגיהנום, אבל עם עוד יהודים – יבחר להיות בגיהנום, העיקר להיות עם עוד יהודים..." – אמר הרבי בהתוועדות יו"ד בשבט תשי"ג ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ז, עמ' 337). הרבי הוסיף כי זוהי תכונתו של רועה ישראל – שכל עצמותו ומהותו הוא תפקידו ושליחותו בתור רועה ישראל ובמילא לא איכפת לו ("עס גייט אים ניט אן") ענייני גן-עדן וכיוצא-בזה; איכפת לו ("אים גייט אן") להימצא עם יהודים, כיוון שזהו תפקידו ושליחותו.
"כמה דורות תובעים ממנו"
מיוחד במינו הוא המכתב הבא (איגרות-קודש, כרך יד, עמ' תלח-ט) ששוגר לאחד מצאצאי רבי לוי-יצחק:
ב"ה, כ"ה אד"ר, תשי"ז
ברוקלין
הוו"ח אי"א נו"נ וכו' מו"ה דובער שי'
המכונה ד"ר סגל
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב עם הפ"נ שלו, שייקרא בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
נעם לי לקרות בהמכתב אודות גזעו וצור מחצבתו שהוא הרה"ג הרה"ח הרה"צ כו' רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב.
שאם בעינינים גשמים באים לידי החלטה שאין דבר בעולם שיאבד מיש לאין, על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בעניינים רוחניים, ומהם מורשת אבות, שנצחית היא ועומדת לעד, זאת אומרת, שפועלת פעולתה בבנים ובני בנים וכו', ובפרט שהרה"ג הרה"ח הרה"צ כו' רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב היתה מידתו אהבת-ישראל, אשר האהבה היא מקרבת, מקרבת אפילו רחוקים, ועל-אחת-כמה-וכמה קרובים בגוף וקרובים בנפש.
מובן שבכל הנ"ל לא לדרשה קאתינא, כי אם לתוספת זירוז להשתדלות בהפצת היהדות והחזקתה בכל סביבתו מתוך אהבת-ישראל, וזכות אבות מסייעתו להצליח בזה, והשכר בזה הוא כדבר משנה שכר מצווה מצווה, סיפוק נפשי הכי אמיתי והכי עמוק מהטוב והחסד שעושה על-ידי זה, נוסף על הברכה להמשתדל בזה, ברכת אוהב ישראל הוא ה' יתברך בורא העולם, שמידתו היא מידה כנגד מידה אלא שכמה פעמים ככה.
ראיתי במכתבו אשר בן יחיד לו ולומד בישיבה, ובוודאי שגם בו ניכר צור מחצבתו, ומשתדל בם, ועל-כל-פנים ישתדל מכאן ולהבא להביא את זה בפועל לקבוע עיתים לפרקים קרובים לימוד בתורת החסידות, מבלי להתרשם מכל מפריע בזה, וכידוע הרדיפות והזלזולים שסבל הרה"ג הרה"ח הרה"צ כו' רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב בעד מסירתו לתורת הרב המגיד ממעזריטש והבעש"ט, וגודל הידידות שהיתה לו לרבנו הזקן בעל התניא, ואשר כל רדיפות אלו לא רק שלא החלישו ח"ו התקשרותו לחסידות ועניניה, אלא שנעשה לעמוד אש ועמוד אור בכל מקום שהגיע, חום ואור חסידותי בסביבתו הקרובה ובסביבתו הרחוקה, ומחובתו וגם מזכותו של בנו הוא שיקח על עצמו חוב קדוש זה, והרי כמה דורות תובעים ממנו להיות הצינור להביא תורתם בסביבתו, וגם נותנים לו כוחות למלאות תפקיד קדוש זה ככל הדרוש, באם רק ירצה, ויהי-רצון שכבודו ימצא אותיות מתאימות להחדיר העניין בבנו עוד יותר אם זקוק הוא לזה.
בכבוד ובברכה לבשו"ט בכל האמור מתוך בריאות הנכונה.
"הליטאי נטל חלק עליון"...
"כידוע שאמר הרב מבארדיטשוב: כולנו אכלנו מקערה אחת, והליטאי – כך כונה אדמו"ר הזקן – נטל חלק העליון". אמרה זו, שהובאה על-ידי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, צוטטה על-ידי הרבי (ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כ, עמ' 45), כשהרבי קיבל לידיו ספר שמדברי מחברו עולה כי הוא מצדיק את החולקים על אדמו"ר הזקן ("שמצדיק הוא את בעלי מחל[ו]קתו") – הגיב (איגרות-קודש, כרך י, עמ' רעח):
נוסף על שאין השכל מקבל האשמה על רבנו הזקן בעניינים כאלו, הרי יש גם מכתב מצד שלישי ניטראלי והוא הרב ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב שנתפרסם בכמה מקומות ושנותן הצדק כמילואו לרבנו הזקן, ולעת-עתה לא מצאתיו אפילו מוזכר בספר...
אמירתו על ספר התניא
על יחסו המיוחד של רבי לוי-יצחק למחותנו כ"ק אדמו"ר הזקן כדאי לציין את פתגמו (ראה גם 'רשימות', חוברת קעב, סוף עמ' 8 ואילך) שהובא בהתוועדות י"ט בכסלו תשט"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך טו, עמ' 269):
בנוגע לספר התניא – עליו אמר הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב שזהו דבר פלא שלקחו והכניסו את הקב"ה בספר קטן ("לקחו אלוקים כה גדול והניחהו בתוך ספר קטן")...
פירוש שמו של רבנו הזקן
באיגרת אחרת (איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תז) מציין הרבי בקשר לשמו של רבנו הזקן:
"שניאור זלמן, בנוסח הרגיל – שני אור, אור דחסידות ואור דנגלה, אבל חסידים מפרשים ג"כ שני אור – ברוחניות וגשמיות, ועל-דרך פתגמו של הברדיטשובי – זלמן אותיות לזמן שממשיך כל זה בזמן ומקום מסויים".
"ספריו של הרה"צ מבארדיטשוב, נזכרו בתורת חסידות חב"ד" – ציין הרבי בכמה הזדמנויות (ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך ח, עמ' 194).
רבנו הזקן כותב למחותנו
בכ' בכסלו תשל"א (איגרות-קודש, כרך זך, עמ' מב) חותם הרבי איגרת אישית שכתב למר שזר:
ויהי-רצון שכן יהיה בכל אחד ואחת מאחינו בני-ישראל בכל מקום שהם, ובאופן וכסיום איגרת אדמו"ר הזקן בצאתו לחירות שכתב למחו[תנו] הרה"צ וכו' מוהרלי"צ מבארדיטשוב – וכשקריתי בספר ת(הי)לים בפסוק "פדה בשלום נפשי", קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום – ג' פעמים (דהווי חזקה) שלום.
"מעניין לציין"
באיגרת נוספת לשזר משנת תשכ"ו (איגרות-קודש, כרך כד, עמ' לד) מצצט הרבי את דברי אדמו"ר הזקן "יום אשר עשה ה' לנו יום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא דרבנו הקדוש נ"ע, וכשקראתי בספר תלים בפסוק פדה בשלום נפשי"
והרבי מקדים:
וידוע שאדמו"ר הזקן באחת מאיגרות שלו בנוגע שחרורו וגאולתו, באיגרת שכתב לרל"י מבארדיטשוב נ"ע, כותב שם כמה סימנים וטעמים, ומעניין לציין שאחד מהם הוא שיום זה הוא יום הילולא רבא דרבינו הקדוש נ"ע.
קפץ לגן-עדן
בהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו תש"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך א, עמ' 11) מובא:
הרבי [=הריי"צ] סיפר אודות הרה"צ ר' לוי-יצחק מבארדיטשוב שלפני הסתלקותו אמר: היו צדיקים שלפני הסתלקותם הבטיחו שלא ייכנסו לגן-עדן עד שיפעלו ביאת משיח, ולבסוף, הערימו עליהם ושיחדו אותם על-ידי "צוקער-לעקאח"... אבל אני, סיים הרה"צ מבארדיטשוב, לא אתן שיערימו עלי ("איך וועל זיך ניט לאזן נארן").
אבל לבסוף – סיים הרבי [=הריי"צ] – הערימו גם עליו, אמרו "קדושה" בגן-עדן, ומיד קפץ הרה"צ מבארדיטשוב לגן-עדן...
במחיצת רבותנו נשיאנו
שמחת-תורה
"ראו אור ממש"
כך מתאר הרבי הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:
בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.
הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את הספר-תורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע ניתן להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".
כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.
וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נהייתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.
וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך ישנו תענוג כזה הגורם לעונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.
(ליקוטי-דיבורים, חלק ב, עמ' 500)
בשמים ממתינים!
פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".
(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 63)
כתר-שם-טוב
פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש, ובין הדברים אמר שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.
שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?
השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על ידי הריקודים של שמחת-תורה.
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 308)
ושומחיה מאושר
בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.
והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.
(ספר השיחות תרצ"ו, עמ' 306)
ברטט ובזיע
במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.
(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 11)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה*
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות1.
הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של שבת ושל יום-טוב' ו'שהחיינו'.
בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה2.
מנחה: אין אומרים 'הודו', אבל אומרים 'פתח אליהו'.
בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם3.
הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:
"את הארבעים ושמונה שעות [בחו"ל; בארה"ק – עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"4.
הרבי הנהיג, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג5.
תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים הנוראים6.
קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד' וממשיכים כבכל שבת. בפיוט 'לכה דודי' אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"7.
כגוונא, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב8. ויכולו, ברכת מעין שבע, קדיש שלם. מזמור לדוד, חצי קדיש, ברכו.
האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים עלינו [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]9.
לאחר מכן – קידוש והתוועדות10.
[המקדש בביתו, אומר תחילה בלחש: "שלום עליכם" ו"אשת חיל"] סדר הקידוש – אומרים בלחש: "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא"11, "אתקינו" דיום-טוב12, "ויכולו", ונוסח הקידוש דיום-טוב, ומברכים "שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה בשעת הקידוש).
בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת "שהחיינו" היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו13.
בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'14.
מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'15.
סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים16), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".
לאחר מכן16* היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)17.
אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל – שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש17.
מוציאים את כל ספרי-התורה18, ומקיפים את הבימה כנהוג. הש"ץ מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש19.
הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו20.
בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים"21.
בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד, אלא בליווי22.
הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"23; "על הסלע הך"24; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'25; ניגון ריקוד26; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים27.
נוהגים לנגן את ניגון 'האפ קאזאק' של הסבא משפולה28.
אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה29.
אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות30): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.
[הבא לביתו רק עכשיו, יאמר בלחש קודם הסעודה: "שלום עליכם" ו"אשת חיל"11]. בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש29.
"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"31.
תפילת שחרית: נשיאת כפיים32 כבתפילת מוסף של כל יום-טוב29.
לאחר חזרת הש"ץ – הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.
קידוש. אומרים תחילה בלחש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא", "זכור", "על-כן"33. ואחר-כך בקול רגיל: ["אתקינו" דיו"ט], "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות33*.
סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים17.
לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו34.
"אתה הראת" (של פתיחת הארון. כיוון שחל בשבת, אין אומרים י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם"), "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים35 בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה36.
בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן – כוהנים, ללוי – לוויים, ולשאר העליות – ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]37.
למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם37*.
אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל"38.
'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.
אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'39. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה40.
מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני41. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה42.
אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית', בלשון יחיד ככתוב בסידור (רק לאדמו"ר קוראים בלשון רבים). וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם בפסוקי "ויהי ערב", וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם43 "ויכולו", והש"ץ חוזר אחריהם44.
מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).
אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח45", "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות)45*.
אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה46.
אומרים 'יקום פורקן' הראשון והשני, ו'מי שברך'.
יזכור: מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת. אבלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".
אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"47.
קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.
המתפלל ביחיד – ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם". טעה ואמר "מוריד הטל" – אינו חוזר29.
בחזרת הש"ץ – תפילת גשם. אין נושאין כפיים.
במנחה קוראים בפרשת בראשית.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה29' (מניין ימי שנה זו (תשס"ז): שנה).
מוצאי שבת ויום-טוב:
"ויהי נועם", "ואתה קדוש", הבדלה, "ויתן לך" – כרגיל.
רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד48 וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.
במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"49.
מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה50.
יום ראשון
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות
אין מתענים אפילו חתן ביום חופתו, ומרבים קצת באכילה ושתייה51.
שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך ('במרחץ') אחרי החג52.
כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ52. לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב – לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג – לעשות מרקחת53.
יום שני
כ"ד בתשרי
ביום זה אמר הרבי את הקדישים בשלוש התפילות, כיוון שהוא יארצייט הרבנית מרת רחל הי"ד, אם הרבנית מרת חנה ע"ה אימו של הרבי, וכן יארצייט של הרה"ח ר' דובער הי"ד אחיו של הרבי54.
---------------------------------
*) לבני חו"ל: ש"ק – שמיני-עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). בליל ש"ק לאחר מעריב – קידוש והקפות. בשחרית – אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובב' המפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". יקום פורקן. הזכרת נשמות. במוסף – תפילת גשם, נשיאת כפיים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דש"ת ('שערי הל' ומנהג' ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). במנחה קוראים בפ' ברכה. לפנות ערב נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).
יום ראשון – שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, ותודיענו, ק"ת. בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש יקנה"ז. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפים בחזרת הש"ץ, הלל שלם, ק"ת, קידוש והקפות.
בשיעורי חת"ת אומרים היום את כל פרשת ברכה (בלבד – זו כנראה ההוראה הקבועה, ראה 'אוצר' עמ' שצב).
יום שני – אסרו חג. בשיעורי חת"ת אומרים היום 'ראשון' ו'שני' דפ' בראשית (ס' המנהגים עמ' 19).
------------------------
1) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת – בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכד. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.
2) 'אוצר' עמ' שסג, אך לא ברור אם היתה הוראה כלשהי בנדון (וראה אודות "מנהגי ביהכ"נ של הרבי" ב'התקשרות' גיליונות: תכח,תלד,תלט), וכן לא הזכיר שם מה עשו בס"ת.
3) ספר-המנהגים – מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 7-166 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134 ואילך.
4) ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.
5) ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדמוה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראית'.
6) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.
7) ספר-המנהגים עמ' 26.
8) שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול – בתפילות היום – יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.
9) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.
10) מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ולהלן עמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ולהלן עמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).
יש לזכור שאין מנהגנו לקדש לפני השעה 6:40 בארה"ק (בתום 'שעה שביעית', ראה שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמא. 'התקשרות' גיליון שעט עמ' 16).
11) "שלום עליכם" ו"אשת חיל" שייכים לכניסה הביתה, ראה המובא בכף-החיים סי' רסב ס"ק ז-ח. האמירה בלחש – ספר-המנהגים עמ' 28.
12) 'אתקינו' דשבת, נשמט מההוראה שבספר-המנהגים (עמ' 28 ועמ' 56. וצ"ע שבשחרית אומרים אותו בר"ה, שם עמ' 57 הע' 8, ומשם נלמד גם ביו"ט – כנראה זו הכוונה בהוספות לשו"ע אדמוה"ז חלק ג-ד עמ' 1319 הע' 28. ודוחק לומר שנכלל ב"דא היא סעודתא", כי למשל "על כן" – שהוא סיום הפסוק, אלא שנאמר בקול ומודגש בסידור – נזכר במפורש בקידוש שחרית, ולא נכלל ב"זכור"). מאידך, 'אתקינו' דיו"ט מופיע בהגש"פ לפני הקידוש ללא כל שלילה בשבת, ורק נוסף שם לאח"ז: "כשחל יו"ט בשבת אומרים תחילה 'יום השישי'". וע"ע. וכן כתב לנו הרה"ח רי"ל שי' גרונר שאומרים אותו.
13) לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.
14) שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) – 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה (בכלל) גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.
15) ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל – מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.
16) המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראית', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' – ספר-המנהגים.
16*) כן מפורש בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 60, ודלא כמ"ש בסידורים שונים שנדפסו לאחרונה.
17) 'אוצר' עמ' שנד-שנו.
18) להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.
19) לוח כולל-חב"ד.
20) ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה – התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 308.
21) סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.
22) ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם – מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.
23) ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.
24) שם, ניגון קסג.
25) שם ח"ב ניגון קפ"ה – על ניגון זה אמר הרה"ח ר' לוי"צ ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא.
26) שם ח"א ניגון קסה.
27) כ"ז מ'אוצר' עמ' שנח.
28) ספר-הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט – סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת-שלום עמ' 236.
29) ספר-המנהגים – מנהגי שמח"ת (אם-כי הרבי עצמו נהג לטבול 'המוציא' בדבש גם בשמע"צ ושמח"ת, אך ההוראה לרבים היא כנדפס בספר-המנהגים).
30) ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שנט.
31) סה"ש תש"ד עמ' 39.
32) כמה ממנהגי נשיאת כפים הובאו במדור זה בגיליון תסג של 'התקשרות'.
33) ע"פ ספר-המנהגים עמ' 57 הע' 8.
33*) ואף שלכאורה יש בעיה בהתוועדות לפני מוסף עפ"י מ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' רפו ס"ד, אולי י"ל עפ"י דברי הרבי בספר השיחות תש"א עמ' 120 הערה 10, עיי"ש.
34) לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח.
35) הקריאה – בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים ('אוצר' עמ' שעט).
ראה דיון על קריאת היום ב'התקשרות' גיליון רעד. ובגיליון רפג העירו, ממשמעות שו"ע אדמוה"ז (רפב, טו) שבכל שמח"ת ישנם שבעה עולים, ולכן אין מוסיפין מאומה כשחל בשבת.
36) לוח כולל-חב"ד.
37) 'אוצר' עמ' שעט. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157, ובקובץ 'אהלי שם' גיליון ח' עמ' קנה.
מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).
37*) משיחת יום שמח"ת תשי"ט ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 146).
38) 'אוצר' עמ' שפ.
39) שם עמ' שפד.
40) בדבר אמירת "חזק": ראה אג"ק ח"ד עמ' יד, ובהנסמן ב'לוח השבוע', בגיליון תרכ"ו.
41) שו"ע או"ח סו"ס קמז ונו"כ.
42) 'אוצר' עמ' שפא.
43) הרבי, שעלה ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ – ברור לי שהתחיל לאומרם) עם הציבור.
44) 'אוצר' עמ' שפד-שפה.
45) וצ"ל: "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבוא צמח", 'אוצר' עמ' שפו.
45*) כ"ה בלוח כולל-חב"ד, ומקורו ממש"כ בסידור שאומרים זאת אחר ("כל 'אחר' – סמוך", רש"י בראשית טו,א) קרה"ת. והטעם לכאורה כיוון שקרה"ת היא שלימות השמחה שעליה מדובר בפיוטים אלו, ורק אח"כ אומרים שאר האמירות ו'יזכור' בכללן, שהן עניינים בפ"ע. ודלא כמנהג הרווח בארה"ק שהובא בלוח 'דבר בעתו' לומר זאת בסיום כל העניינים, אחרי 'יזכור' ולפני 'יהללו'. (ואגב, אמר לי ש"ץ ותיק מחסידי פולין, שקשה עליו ביותר המעבר לפי הנהוג משמחת הקפות וקרה"ת ל'יזכור', מ'יזכור' שוב ל'שישו ושמחו', ושוב – לתפילת 'טל', בקיטל ובנגינה מעין 'נעילה').
46) 'קובץ ליובאוויטש', גיליון 13 (תשט"ז), עמ' 64.
47) רצוי לקרוא ליוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה, לפני אמירה זו.
מקורות למנהגי 'הזכרת נשמות' צויינו בגיליון תרי"ט.
48) ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.
49) לקו"ש ח"י עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.
50) לאחר חצות. – ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 396.
51) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תכט סי"ז. וראה דעות שונות בס' הנשואין כהלכתם פ"ו הע' 81.
52) 'רשימות' חוברת יד עמ' 23. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.
53) לקו"ש חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב – מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן ניתן להמתין עד פסח. לגבי ההדסים – כן איתא בשו"ע אדמוה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה.
54) 'אוצר' ס"ע שצז. לעניין היארצייט של ר' דובער, כתב בס' 'תולדות לוי יצחק', מהדורת תשנ"ה, ח"ב עמ' 441, שכנראה זהו יום שנקבע ע"י הרבי ולא יום הפטירה ממש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
