נושאים נוספים
	התקשרות גליון 637 - כל המדורים ברצף
	בסוכות השמחה בשלימות!
	חג הסוכות קשור עם הגאולה העתידה
	חג הסוכות
	הלכות ומנהגי חב"ד

עניינם של פסח ושבועות הוא עבודת הצדיקים, ואילו סוכות עניינו עבודת התשובה * ההבדל בין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי-תשובה הוא כהבדל בין תבואת השדה לפירות האילן * הראשונים עובדים את עבודתם ללא טרחה יתרה והצמיחה היא לפי ערך, בעוד שהאחרונים טורחים רבות בעבודתם והצמיחה היא שלא לפי ערך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מבואר בכמה מקומות¹ בפירוש מאמר חז"ל² "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה", שיש מעלה בעסק בתורת עולה על הקרבת קרבנות בגשמיות, כי, בהקרבת קרבן גשמי יש כמה הגבלות, שההקרבה היא בבית-המקדש דווקא, וביום דווקא, ובכהן דווקא וכו', ואילו בהעסק בתורת עולה, שהוא עניין הקרבת קרבן ברוחניות, אין כל הגבלות אלו, שהרי עניין זה יכול להיות גם בחוץ-לארץ, אפילו בלילה, ואפילו על-ידי זר.

– הן אמת שלשון חז"ל הוא "כאילו הקריב עולה", בכ"ף הדמיון, שמזה מובן שההקרבה ברוחניות אינה דומה ממש להקרבה בגשמיות, והיא למטה במדריגה ממנה, ולכן מבקשים³ "ושם נעשה לפניך כו'", לפי שההקרבה בגשמיות היא למעלה מההקרבה ברוחניות, אבל אף-על-פי-כן, בפרטים ועניינים אלו שישנם בההקרבה הרוחניות, יש יתרון מעלה על ההקרבה בגשמיות, בכך שאין בהם שום הגבלות, כנ"ל.

וכן הוא גם בעניין שמחת בית-השואבה – ששמחת בית-השואבה בזמן הזה, שאינה אלא ברוחניות, יש בה יתרון מעלה לגבי שמחת בית-השואבה כפי שהיתה בגשמיות, כיוון שבשמחת בית-השואבה בזמן הזה אין ההגבלות שהיו בשמחת בית-השואבה בגשמיות:

בנוגע לשמחת בית-השואבה בזמן שבית-המקדש קיים – איתא במשנה⁴ "החליל (ד"שמחת בית-השואבה (ש)היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכינורות") חמישה ושישה" (ש"אינו דוחה יום-טוב, הלכך לפעמים שהוא חמישה ימים בחג – ופעמים שהוא שישה כגון שחל יום-טוב ראשון בשבת דפשו להו שישה של חול המועד"), היינו שלא חגגו שמחת בית-השואבה אלא בימות החול.

אבל הגבלה זו היא רק בנוגע לשמחת בית-השואבה בגשמיות, מה-שאין-כן שמחת בית-השואבה ברוחניות, כיוון שמתקיימת בלי כלי שיר המנגדים לקדושת שבת ויום-טוב, יכולה להיות גם בשבת ויום-טוב, וכיוון שיכולה להיות גם בשבת ויום-טוב, חייבת היא להתקיים גם בשבת ויום-טוב, היינו, שהחיוב דשמחת בית-השואבה בזמן הזה הוא גם בשבת ויום-טוב, וזהו יתרון המעלה שבשמחת בית-השואבה ברוחניות לגבי שמחת בית-השואבה בגשמיות.

כלומר: הן אמת ששמחת בית-השואבה ברוחניות אינה בערך לשמחת בית-השואבה בגשמיות (על-דרך מה שנתבאר לעיל גבי קרבנות, שהקרבה ברוחניות אינה דומה להקרבה בגשמיות), אבל אף-על-פי-כן, בפרטים ועניינים אלו הקיימים בשמחת בית-השואבה ברוחניות, יש יתרון מעלה בכך שאין בהם ההגבלות הקיימות בשמחת בית-השואבה בגשמיות, שישנה גם בשבת ויום-טוב.

– ישנם אמנם אחרונים שכותבים נגד עריכת שמחת בית-השואבה בשבת ויום-טוב, כי לדעתם אסור לרקוד ולטפח בידיו בשבת ויום-טוב⁵, אבל כבר רבו עליהם הדעות שבשמחה של מצווה אין כל חששות אלו⁶, ובמילא מובן גם לעניין שמחת בית-השואבה עכשיו, דלהיותה שמחה של מצווה אין כל ההגבלות גם בשבת ויום-טוב.

ב. התחלת זמנה של החגיגה והשמחה דשמחת בית-השואבה היא (לא בלילה, כמו שסובר העולם, אלא עוד קודם לזה) תיכף לאחרי תמיד של בין-הערביים – כדאיתא בגמרא⁷: "כשהיינו שמחים שמחת בית-השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר כו' משם לתמיד של בין-הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית-השואבה", והרי "תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה"⁸ (והיינו, שזמן שחיטת התמיד לפי השעון שלנו הוא בשעה שלש וחצי, והקרבתו בשעה ארבע וחצי), ותיכף לאחרי זה⁹ התחיל הסדר של שמחת בית-השואבה.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) היות והשעה היא כבר אחרי ארבע וחצי, ובזמן הזה ששמחת בית-השואבה אינה אלא ברוחניות ישנה גם בשבת ויום-טוב כנ"ל – צריכים לשמוח עכשיו בשמחת בית-השואבה, ועל-ידי זה זוכים לשמוח בשמחת בית-השואבה בגשמיות, השמחה בבית-המקדש, שעליה אמרו¹⁰ "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו".

* * *

ג. אחד מהטעמים על השם "שמחת בית-השואבה" הוא "שמשם שואבין רוח-הקודש"¹¹. והכוונה בזה – לא רק שבשעת מעשה שרתה רוח-הקודש, אלא שמשם שאבו רוח הקודש גם על כל השנה כולה.

וכדמוכח מהא דמייתי¹¹ עובדא דיונה בן אמיתי ש"נכנס לשמחת בית-השואבה ושרתה עליו רוח הקודש", והרי נבואת יונה בן אמיתי נמשכה משך זמן אחרי שמחת בית-השואבה – בנינווה שבחוץ-לארץ, ומוכח מזה, שהרוח-הקודש ששואבים משמחת בית-השואבה נמשכת גם על הזמן שלאחרי זה, ואף במקום אחר.

יתר על כן:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹² בשם כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, שבסוכות תקס"ט אמר אדמו"ר הזקן בפעם השישית את הדרוש ושאבתם מים בששון הנדפס בליקוטי-תורה¹³, והיה זה על-דרך מה שהגמרא אומרת שמשם שואבים, יונה קיבל בשמחת בית-השואבה את גילוי הנבואה, אנו קיבלנו עד אין סוף, הסוף הוא שמשיח יבוא. והיינו, ששאבו ושאבו ("מ'האט געשעפט און געשעפט") לעצמו, לבנים ובני בנים עד ביאת המשיח.

מסיפור זה רואים, שהעניין ד"משם שואבין רוח-הקודש" הוא לא רק ששואבים לעצמו לכל זמן ולכל מקום (כנ"ל מסיפור דיונה בן אמיתי), אלא עוד יותר, ששואבים גם לדורות הבאים, עד ביאת המשיח. כי, כשהצמח-צדק אומר עד ביאת המשיח, כוונתו לביאת המשיח כפשוטה "פאר זיך, פאר די קינדער, פאר די איינקלאך וכו' וכו', ביז ביאת המשיח".

ועוד דבר רואים מסיפור זה, ש"משם שואבין רוח הקודש" קאי לא רק על שמחת בית-השואבה שבבית-המקדש – מצד קדושת המקום, שהרי שמחת בית-השואבה התקיימה בעזרת נשים, שקדושתה היא אחת מהעשר קדושות¹⁴ – אלא אפשר לשאוב רוח הקודש גם משמחת בית-השואבה שחוגגים בחוץ-לארץ ולאחרי החורבן, כבסיפור הנ"ל מהצמח-צדק שהיה אחרי החורבן.

ועוד זאת – שדבר זה שייך לכל אחד ואחד, שכל אחד יכול לשאוב רוח-הקודש משמחת בית-השואבה, וכמובן מדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע¹⁵ שרוח-הקודש היינו ש"מודיעין לו רזי תורה", ובמילא הרי זה שייך לכל אחד ואחד. – אלא שאצל כל אחד הוא לפי ערכו ומדרגתו. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶, שחסיד אחד אמר להחסיד ר' אייזיק מהאמיל: "אתה שאבת דליים מלאים ואני שאבתי כוסית קטנה" ("איר האט אנגעפילט פולע קאטקעס, און איך – א קליין קעלישיקל").

ובמילא צריכים הכל לשמוח בשמחת בית-השואבה, והשמחה [שמחת יום-טוב בכלל, ובפרט שמחת בית-השואבה, שעליה אמרו "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה לא ראה שמחה מימיו"] פועלת ומשנה מ"כלים קטנים" – "כלים גדולים",

ועד שזוכים לביאת המשיח, שאז לא יצטרכו העניין דשאיבת רוח-הקודש, כיוון שיהיה עניין נעלה יותר מרוח הקודש – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"¹⁷.

* * *

ד. איתא בילקוט¹⁸: "אתה מוצא שלוש שמחות כתיב בחג [הסוכות] – אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה, אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה לפיכך אין כתוב שם שמחה... וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת... מפני שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות לפי שפירות האילן נידונין... אבל בחג [הסוכות] לפי שנטלו הנפשות דימוס [פירוש, פטור] ביום-הכיפורים... ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים לפיכך כתב שלוש שמחות".

ויש לבאר תוכן דברי הילקוט, שעיקר עניין השמחה הוא באסיפת פירות האילן דווקא.

ה. החילוק בין תבואת השדה ותבואת האילן הוא¹⁹:

תבואת השדה – "אין צריך שהות כל-כך ועיכוב מזמן הזריעה עד הצמיחה", כך שבזמן קצר יודעים כבר מה נעשה עם התבואה, מה-שאין-כן בשדה אילן "יש שהות ועיכוב רב בזמן צמיחתו", ועד שיש פירות – כמו תמר וחרוב – שמוציאים פירות לאחרי שבעים שנה (וכמאמר רז"ל²⁰ על הפסוק²¹ "צדיק כתמר יפרח").

ומעלה נוספת בתבואת השדה – שאינה זקוקה לריבוי עבודה ויגיעה כמו פירות האילן, דאף שיש צורך בל"ט מלאכות, דתנא סידורא דפת נקט²² החורש והזורע כו', מכל-מקום, אין זה בערך להעבודה והיגיעה שישנה בשדה אילן, ועד כדי כך, שהיגיעה בתבואת השדה והיגיעה בשדה אילן נקראים בשמות שונים – זו נקראת זריעה וזו נטיעה. ועוד זאת, שבשדה אילן נמשכת היגיעה כל זמן צמיחת הפירות על האילן, כי הפירות צריכים השגחה תמידית שלא יתקלקלו.

אבל לאידך גיסא גדלה מעלת פירות אילן על תבואת השדה – שהרווח בפירות אילן גדול הרבה יותר מאשר בתבואת השדה, הן בכמות והן באיכות, שהרי "הזריעה דתבואה כמו גרעין החיטה יצמח ממנו כדמותו ובצלמו אלא שהוא בתוספת וברבוי",

כלומר: הן באיכות – הרי התבואה הנצמחת היא מאותה האיכות של הגרעין הנזרע, והן בכמות – שהצמיחה היא לפי ערך הזריעה, דאף-על-פי "שהוא בתוספת ובריבוי", ועד שיכול לצמוח עשר פעמים ככה, או אפילו מאה או אלף פעמים (ועל-דרך מה שכתוב ביצחק²³ "ויזרע יצחק גו' וימצא גו' מאה שערים"), מכל מקום הכל הוא לפי ערך הזריעה;

מה-שאין-כן בפירות האילן – הצמיחה היא שלא לפי ערך הנטיעה כלל, שזורעין גרעין אחד בארץ שאין בו לא טעם ולא ריח, וממנו צומח אילן גדול נושא פירות, שאין בין הפירות להגרעין שום ערך כלל וכלל, לא בכמות ולא באיכות.

ו. והנה, ההבדל בין תבואת השדה לפירות אילן בעבודת השם, הוא החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי-תשובה, דעבודת הצדיקים היא כמו תבואת השדה, ועבודת בעלי-תשובה היא כמו פירות אילן.

ביאור העניין:

צדיקים הולכים בדרך המלך, מלכו של עולם, וכל הנהגותיהם הן על-פי שולחן-ערוך, ולכן דומים הם לתבואת השדה, דכמו שבצמיחת תבואת השדה אין יגיעה ביותר ואין כל-כך דאגות, כך צדיקים, אין להם יגיעה ודאגות (מעניינים של היפך כו'); לפני כל דבר שעושים, מביטים המה בשולחן-ערוך, או שאר ספרי קודש, והולכים לבטח דרכם. וכמו כן בטוחים הם בשכרם, דכיוון שכל ימיהם היו כל הנהגותיהם במחשבה דיבור ומעשה על-פי שולחן-ערוך, הרי בוודאי תתקיים אצלם הבטחת התורה "ונתתי גשמיכם בעתם"²⁴, שירד המטר, ובעתו דווקא, בזמן שצריכים אותו, ולא באיחור זמן.

מה-שאין-כן אצל בעלי תשובה יש ריבוי יגיעות ודאגות, שהרי אפילו על עשיית דבר שלא כפי הרצון פעם אחת בלבד, צריכים כבר לעשות תשובה, וכידוע²⁵ שבעניין ה"רצון" אין התחלקות, כך שיש רק אפשרות אחת מבין השנים: או שהוא מקושר להקב"ה או שאינו מקושר, או שהוא מציאות לעצמו או שאינו מציאות לעצמו, ובמילא, אפילו אם פעם אחת עשה דבר כפי רצונו ולא כפי רצון העליון, הרי זה הוראה שהוא מציאות בפני עצמו ומתנהג כרצונו (ועניין זה הוא גרוע יותר מעצם המעשה שעשה), וחייב לעשות תשובה על זה. ומזה מובן עד כמה בעלי-תשובה הם בדאגה תמידית.

אבל לאידך גיסא, הרי דווקא בגלל זה שבעל-תשובה הוא בתנועה של יציאה ממצבו, הנה בשעה שיוצא ממצבו, אפשר לדלג למעלה מכל סדר ההשתלשלות ולמעלה מכל מדידה והגבלה. וזוהי המעלה שבעבודת בעלי-תשובה לגבי עבודת הצדיקים – שעבודת הצדיקים היא סוף-סוף במדידה והגבלה, אבל עבודת בעלי-תשובה היא למעלה ממדידה והגבלה.

ולכן נמשלו בעלי-תשובה לפירות האילן – כי כמו שצמיחת פירות האילן באה על-ידי יגיעה גדולה ביותר, ויש בה דאגות כו', אלא שבגלל זה גופא הרי הצמיחה היא שלא לפי ערך כלל, כן הוא גם בבעלי-תשובה, שעבודת התשובה היא אמנם ביגיעה רבה, אבל דווקא בגלל זה מגיעים הם למעלה יותר. וכידוע²⁶ שעל-ידי התשובה נמשך חיות לאדם ממקום נעלה ועמוק יותר מהמשכת החיות על-דרך הרגיל, דמאחר שחטא ופגם ועבר את הדרך אי-אפשר לו לקבל חיות מסדר השתלשלות, אלא צריך להמשיך חיות חדש מלמעלה מהשתלשלות.

וכמובא בחסידות²⁷ בפירוש הכתוב²⁸ "באור פני מלך חיים", שזהו כמשל "הנידונין להריגה רחמנא-ליצלן כשנפגעין במלך נמחל להם העונש והרי אין המלך מעיין כלל בדינו אם ראוי כו' רק שנמחל לו ממילא מפני שאין שם עניין הדין כו' וזה עניין באור פני מלך חיים שזהו בחינת עצם הטוב", ומובן, שחיות זה הוא למעלה מהחיות שנמשך לו מצד חוקי והנהגות המדינה, אלא חיות זה הוא מפנימיות המלך, "פני מלך".

ז. ועל-פי זה יובנו דברי הילקוט בחילוק שבין שלושת הזמנים דפסח שבועות וסוכות – דבפסח לא כתיב שמחה כי עדיין אין התבואה בפנים, ובשבועות נאמר שמחה פעם אחת "מפני שאז התבואה נכנסת בפנים", ורק בסוכות כתיב שלוש שמחות לפי שגם "פירות האילן בפנים":

פסח ושבועות הוא עניין עבודת הצדיקים, אלא שבפסח הוא רק התחלת העבודה, ועדיין לא יודעים כיצד תהיה העבודה בפועל כו', ולכן, תורה שבכתב אינה יכולה לתבוע בפירוש עניין השמחה, ורק בתורה שבעל-פה יש ילפותא²⁹ שגם אז צריך להיות שמחה, אבל לתבוע שמחה בפירוש – אי-אפשר. מה-שאין-כן בשבועות, זמן מתן תורתנו – כבר ישנה עבודת הצדיקים בפועל, וזהו ש"התבואה נכנסת בפנים", כי עבודת הצדיקים היא כעניין תבואת השדה כנ"ל, ולכן תובעים שמחה בפירוש. אלא שעדיין אין השמחה בשלימות, כיוון שעבודת הצדיקים היא במדידה והגבלה.

ואילו סוכות, שבא לאחרי יום-הכיפורים, שעניינו עבודת התשובה, הוא עניין פירות האילן ברוחניות, ולכן השמחה אז היא בשלימות.

(קטעים מהתוועדות יום ב' דחג הסוכות ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד, חלק ראשון (יו"ד) – עמ' 36-29 בלתי מוגה)

---------------------

1)    ראה לקו"ת אחרי כו,ד ואילך. במדבר יג,א ואילך. ובכ"מ.

2)    מנחות בסופה (וראה לקו"ש חל"ב עמ' 37 הערה 17. וש"נ).

3)    בנוסח תפילת המוספין.

4)    סוכה רפ"ד (ובפרש"י).

5)    ראה ביצה לו,ב (במשנה). שו"ע (ואדה"ז) או"ח סשל"ט ס"ג (ס"ב).

6)    ראה שו"ת מנחת-אלעזר ח"א סכ"ט.

7)    סוכה נג,א.

8)    פסחים רפ"ה.

9)    לאחרי משך זמן קצר דשריפת התמיד, והקטרת הקטורת.

10)  סוכה נא, סע"א (במשנה). שם,ב.

11)  ירושלמי סוכה רפ"ה.

12)  ראה שיחת ליל ב' דחגה"ס תרצ"ז ס"א (סה"ש תרצ"ז עמ' 162) – נעתק ב"היום יום" טז תשרי, ב' דחג הסוכות. וראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חי"א עמ' שנג.

13)  דרושי סוכות עח,ג ואילך.

14)  כלים פ"א מ"ו-ח. רמב"ם הל' בית-הבחירה פ"ז הי"ג-ז.

15)  המשך תער"ב ח"ג ס"ע א'שפה (נעתק ב"היום יום" ו שבט). סה"מ עזר"ת ריש עמ' קיב.

16)  סה"ש תש"א עמ' 37. וראה גם שם עמ' 36.

17)  ישעיה יא,ט. וראה רמב"ם הל' מלכים בסופן.

18)  יל"ש אמור רמז תרנד (בתחילתו).

19)  לקו"ת בחוקותי מט,ד.

20)  ראה זח"ג טז, א ובנצו"ז אות ד. וש"נ.

21)  תהילים צב,יג.

22)  שבת עד,ב.

23)  תולדות כו,יב ובפרש"י (נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 121 ואילך).

24)  ר"פ בחוקותי.

25)  ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שיא,ב. שנ,ב. וראה גם המשך תרס"ו עמ' תקכב. ועוד.

26)  ראה לקו"ת אחרי כו,ג. ובכ"מ.

27)  סה"מ עת"ר עמ' קח. המשך תער"ב ח"ג א'שכא. ועוד.

28)  משלי טז,טו.

29)  ראה פסחים קט,א.