מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1027- כל המדורים ברצף
	לא ישברו את החינוך היהודי
	יש חדש
	עם-ישראל כאוצר גנוז
	ענווה וגאווה
	לזכור את צורכי ישראל
	צריך אמונה
	תשובה חסידית
	הסבל משקף את האור
	מתקיעת שופר ללימוד התניא
	זכייה שלא כדין

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1027, ערב שבת פרשת תבוא, ט"ו באלול תשס"ו (08.9.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא ישברו את החינוך היהודי

הורים רבים נואשו מהסיכוי שמערכת החינוך תשתנה. לכן הם פונים לרשתות החינוך התורניות, ולראשונה הם רווים נחת מהחינוך שילדיהם מקבלים

השבוע נפתחה שנת הלימודים תשס"ז. פתיחתה הבליטה את הקיפוח של החינוך היהודי והערכי. משרד החינוך החליט להעניק תקציב נוסף להארכת שעות הלימוד באזור הצפון, אך התקציב הזה נשלל ממוסדות חרדיים. כאילו הילדים הלומדים במוסדות האלה לא שהו במקלטים במשך המלחמה ולא חוו את אימי הטילים.

כרגיל עטפו את הקיפוח במילים גבוהות בדבר 'חיזוק החינוך הממלכתי', אולם ההורים הרוצים להעניק לילדיהם חינוך יהודי שורשי אינם עשירים מפונקים המבקשים שילדיהם ילמדו בבתי-ספר יוקרתיים. ברור לכול שההורים הללו לא ישלחו את ילדיהם למוסדות אחרים, ויהיו תנאי הלימוד שם אשר יהיו. זה החינוך היחיד שהם יעניקו לילדיהם, גם אם יצטרכו לקצץ בפת-לחמם. קיפוחם הוא אפוא הפליה בוטה ושימוש בכלים ממלכתיים לפגיעה בציבור שלם.

כן ירבה וכן יפרוץ

הנתונים מוכיחים שהפגיעה בתקצוב מוסדות החינוך התורניים לא גרמה להפחתת מספר התלמידים הלומדים בהם. להפך, התקיים במוסדות הללו "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". למרות הקשיים, מספר התלמידים ברשתות החינוך האלה גדל משנה לשנה, הרבה יותר מקצב הגידול הטבעי. משנה לשנה נראים בשעריהם עוד הורים שנטו בעבר לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי, ועתה הם מעדיפים חינוך תורני.

הורים רבים יותר ויותר בוחרים לשלוח את ילדיהם למערכות החינוך התורניות, אף-על-פי שהצפיפות שם גדולה יותר, המבנים ישנים יותר, המתקנים משוכללים פחות ואמצעי ההוראה מיושנים בחלקם. אולי אין שם כל-כך הרבה חומר, אבל יש הרבה רוח, אמונה, ערכים, חזון וחינוך של אמת.

המערכת הממלכתית מתפוצצת מרוב אמצעים וחדשנות. ביקור בבית-ספר מודרני בהחלט מעורר קנאה, על האמצעים, תכניות ההוראה, המערכות הנלוות, המחשבים וכלי-ההמחשה. אבל למרות כל אלה, המערכת הזאת היא בבחינת מכונית חדישה ומשוכללת שאינה יודעת את דרכה.

נראה כי קצה נפשם של הורים אלה בוויכוחים האין-סופיים ובוועדות למיניהן, שנועדו לתת פתרון לניתוקה של מערכת החינוך מערכים יהודיים מקוריים. מכל הוועדות האלה לא יצא שום שינוי ממשי. ההורים מבקשים להעניק לילדיהם חינוך יהודי, ואם המערכת הממלכתית אינה מספקת להם אותו – ימצאו את החלופה הראויה.

ראוי להקשיב לדברי ההורים. הם מותחים ביקורת קטלנית על מערכת החינוך. הם רואים בה כישלון גמור. ההורים מצפים למהפכה. שיקום מישהו וינער את המערכת מלמעלה ועד למטה. נחוצה כאן מהפכה, לא פחות. הבעיה אינה מתחילה בבתי-הספר. כלי-התקשורת, הספרות, האמנות והבידור המכוּונים לילדים משדרים ריקנות ופריקת כל עול. כמעט כל הורה בישראל מתלונן שאין במערכות האלה שום תוכן חינוכי-ערכי. איך אפשר בכלל לחנך באווירה כזאת?

לא לחשוש

וחמור מכול – הפחד. בשיחות פרטיות יאמרו לך מנהלים ומורים שהם מעוניינים להכניס הרבה יותר תכנים חינוכיים ולהגביר את החינוך היהודי, אבל הם חוששים: מהתקשורת, מגורמים אנטי-דתיים, מהורה יחיד שיחולל מהומה. לעיתים הם מוכנים להעז וללכת בין הטיפות, כאילו הם עושים פשע שהצנעה יפה לו. רק מעטים מוכנים לקום בעוז ולומר את אשר על ליבם.

הורים רבים נואשו מהסיכוי שמערכת החינוך תשתנה ותתחיל להעניק לילדים ערכים אמיתיים וחינוך יהודי שורשי. לכן הם פונים לרשתות החינוך התורניות, ולראשונה הם רווים נחת מהחינוך שילדיהם מקבלים. זה החינוך שקיים את העם היהודי אלפי שנים, והוא התשובה לבלבול ולתהיות שמאפיינות את ימינו.

 יש חדש

התוועדויות ח"י באלול

ביום שני הקרוב יחול ח"י באלול, יום-הולדתם של הבעש"ט (בשנת נח"ת) ושל רבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך (בשנת קה"ת). לרגל יום זה יהיו בקהילות חב"ד ובבתי-חב"ד ברחבי הארץ התוועדויות חסידיות, והציבור מוזמן.

לעזור בחגים

הכול מכירים את מנהג 'קמחא דפסחא', שמטרתו לסייע לנזקקים לקראת חג-הפסח, אולם גם חגי תשרי המתקרבים מחייבים הושטת יד עוזרת למשפחות הנזקקות. בתי-חב"ד ברחבי הארץ נערכים למבצעים מיוחדים של חלוקת מצרכי מזון למשפחות האלה, כדי לאפשר להן לחגוג את חודש החגים  כראוי. השנה, נוכח המצוקה הגוברת, חשוב לתרום בעין יפה ולחשוב על המשפחות שבלא עזרתנו יתקשו לחגוג את החגים כראוי.

ארגוני סיוע

בגיליון 1024 התפרסמה כתבה על ארגון בוני עולם, המסייע לזוגות חשוכי-ילדים. מהכתבה היה אפשר להתרשם שזה הארגון היחיד העוסק בתחום זה, וכמובן אין הדבר כך. זה המקום להזכיר את מכון פועה, שבראשו עומד הרב מנחם בורשטיין (טל' 02-6515050), ואת ארגון גפן פורייה, בניהולו של הרב אברהם נפחא (טל' 1800-210-410).

חינוך ב'קול החסידות'

מערכת קול החסידות, שבה אפשר לשמוע שיעורי תורה בטלפון, פותחת מדור חדש – שיעורים בחינוך, על בסיס 'כללי החינוך וההדרכה' שחיבר כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. להאזנה יש לחייג 02-5381111 ולהקיש 6.

 שלחן שבת

עם-ישראל כאוצר גנוז

בפרשתנו נאמרו שני פסוקים המציינים את ייחודו של עם-ישראל ואת הבדלתו מכל העמים: הראשון – "וה' האמירך היום (=הפרישך מעמי הארץ) להיות לו לעם סגולה". השני – "ולתיתך עליון על כל הגויים... ולהיותך עם קדוש".

במה באה לידי ביטוי עליונותו של עם-ישראל על כל העמים? התשובה ניתנת בהפטרת הפרשה, שבה מתוארים ייעודי הגאולה, ובכלל זה שהגויים יסייעו לעם-ישראל למלא את תפקידם. בהמשך נאמר: "הגוי והממלכה אשר לא יַעַבְדוּךְ – יאבֵדו, והגויים חָרוֹב יֶחֱרָבוּ".

מילוי התפקיד

מדוע יאבדו ויחרבו הגויים אשר לא יעבדו את עם-ישראל? היכן מצאנו שמוטלת חובה על אומות-העולם לשרת את עם-ישראל, עד שמי שאינו עושה כן מגיע לו עונש של "יאבדו" ו"חרוב יחרבו"?

יש לומר שדבר זה לא יהיה בגדר עונש אלא תוצאה טבעית. בזמן הגאולה תתגלה מציאותם האמיתית של כל הדברים, וממילא לא יהיה מקום לדבר שאינו ממלא את ייעודו ותכליתו. לכן הגויים שלא ימלאו את תפקידם, לסייע לעם-ישראל, יאבדו ממילא את זכות קיומם.

אמצעי להשגת מטרות

כל דבר שברא הקב"ה בעולם נועד למלא תפקיד מסויים. אומות-העולם תפקידן ליישב את העולם, וליצור את התנאים שיאפשרו לעם-ישראל לעבוד את ה' ולהשכין את קדושתו בעולם. בזמן הגאולה יתגלה הייעוד הזה בבירור, ולכן יבואו הגויים ויסייעו לעם-ישראל לעבוד את ה', כי הגויים יֵדעו וירגישו שזה תפקידם, ובלי למלא את תפקידם אין להם זכות קיום.

ובזה טמונה העליונות המיוחדת של עם-ישראל ("ולתיתך עליון") – כל הגויים נבראו כאמצעי להשגת מטרות כלשהן, ואילו עם-ישראל לא נברא כאמצעי להשגת מטרות, אלא הוא-עצמו התכלית והמטרה.

מטרה לעצמה

דבר זה נרמז בפירוש רש"י על המילים "והייתם לי סגולה" – "אוצר חביב... אבנים טובות שהמלכים גונזים אותם". לכאורה, מה התועלת באבנים טובות שהמלכים גונזים אותם? אילו היו משבצים אותן בכתר המלך או בארמון המלכות, היה הדבר מוסיף בהדרו של המלך, אך מה התועלת בהן כשהן גנוזות ונסתרות מעין רואה?

אלא יש דברים שנועדו לפאר ולהרשים, והם חייבים להיות גלויים, ואם לא-כן, אין הם מביאים תועלת; ויש אוצרות שלא נועדו להרשים, אלא הם נוגעים לעצם מהותו של המלך. אלה אוצרות שהמלך עצמו משתעשע בהם, והם לא נועדו להשיג מטרות כלשהן. זו המשמעות של "עם סגולה" – עם-ישראל הוא כמו אוצר גנוז שהמלך עצמו, הקב"ה בכבודו ובעצמו, משתעשע בו, ובזה ייחודו המיוחד של עם-ישראל.

(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 157)

 מן המעיין

ענווה וגאווה

הדרך להתקרב

הדרך להתקרב לאלוקות היא רק על-ידי ענווה. הישות והגסות אינן כלי לאלוקות. זהו שנאמר (ישעיה ז,טו) "מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח".

(ספר המאמרים קונטרסים)

ניצול לטובה

יש אדם שמנצל את הגאווה לטוב, הוא עושה מצוות גדולות, בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב,יז,ו); ויש מי שמנצל את הענווה לרעה, הוא שפל בעיני עצמו שלא לעשות מצוות.

(כתר-שם-טוב)

מונעת חטא

מסופר על אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שנמנע מלחטוא בגלל מידת הגאווה שלו. הוא אמר לעצמו: אני מגדולי החסידים, איך אתפתה להסתת יצר הרע, ועל-ידי זה אאבד את מעמדי בקרב החסידים...

(אגרות קודש)

שורש הנפילה

מוכרחים להגביל את הגאווה כי היא השורש של כל נפילה רוחנית. כל המידות הרעות באות ממנה. יש צורך בהגבלה זו לא רק בענייני חולין, אלא גם בדברי קדושה.

(לקוטי שיחות)

מעקה לגג

זהו שנאמר (דברים כד,ח) "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך... כי ייפול הנופל ממנו". 'גג' רומז להתנשאות וגאות. התורה מלמדת אותנו שאדם שהגיע למעמד עליון, עליו לעשות מעקה ל'גג', שאם לא-כן "ייפול הנופל ממנו", הוא עלול ליפול חלילה.

(השל"ה הקדוש)

דרגות בענווה

יש שתי דרגות בענווה: מי שרואה בעצמו אַיִן ואפס ובכל העולם אַיִן ואפס, הרי זה עניו שאינו גמור; אך מי שרואה את כל העולם 'יש' ואת עצמו בבחינת אַיִן – הרי זה עניו גמור.

(רבי שלום מבלז)

למד שהוא לא-כלום

שאלו את רבי אהרן מקרלין: מה למדת אצל רבך, המגיד ממזריטש? השיב להם: לא-כלום, למדתי שהנני אַיִן ואפס ואני בבחינת לא-כלום...

יקר בעיני עצמו

גס-הרוח רואה בעצמו איש המעלה. הוא מרגיש את עצמו חשוב. לכן הוא יקר בעיני עצמו ותופס מקום. הרגש זה הוא מקור לכל מיני מידות רעות.

(ספר המאמרים קונטרסים)

 אמרת השבוע

לזכור את צורכי ישראל

הצדיק רבי יחיאל-יעקב מקוז'ניץ היה מגיע לדרגות גבוהות של דבקות בעת תפילתו, אך גם אז היה זוכר את מצוקות חסידיו ומתפלל בעבורם. פעם שאלוהו כיצד הוא יכול לעשות זאת.

אמר הצדיק: "הגמרא מספרת שבכל בוקר היו חכמי ישראל נכנסים אל דוד המלך ואומרים לו 'עמך ישראל צריכין פרנסה'. וכי דוד המלך לא ידע זאת בעצמו? אלא שהוא חשש, שכאשר הוא מתפלל בדבקות, יהיה מופשט מכל ענייני החומר והגשם ולא יזכור את הצרכים הגשמיים של עם-ישראל. לכן התפלל דוד וביקש: 'זכרני ה' ברצון עמך' – שגם כשאהיה בשיא הדבקות אזכור את צורכי עמך.

"ראו חכמי ישראל שדוד המלך מבקש להזכיר לו את צורכי עם-ישראל, היו באים אליו בכל יום ומזכירים לו".

מעשה שהיה

צריך אמונה

מרבה היה רבי שניאור-זלמן מלאדי לעסוק במצוות צדקה. שליחיו נדדו בין קהילות ישראל וקיבצו כספים בעבור עניים בכלל ועניי ארץ-ישראל בפרט. גם בספרו הנודע – ספר ה'תניא' – ובאיגרות הרבות ששיגר אל חסידיו הִרבה לעוררם על חשיבותה וסגולותיה של מצווה נעלה זו.

אמנם הוא גייס ממון רב לטובת אחרים, אך כלפי עצמו נהג צמצום רב. "התורה חסה על ממונם של ישראל", היה אומר, "והדברים נכונים שבעתיים במי שפרנסתו מהציבור". ברוח זו של צניעות וחיסכון התנהלו כל ענייני ביתו.

אחד מנכדיו, שזה לא-כבר התחתן, קנה לעצמו חגורה משובחת ויקרה. בהכירו את דעת סבו בעניין, נמנע הנכד מלהיראות לפניו חגור באותה חגורה. אך יום אחד שלח הסב לקרוא לנכדו זה, והוא, מרוב חיפזון, שכח להסיר מעליו את החגורה. מיד הבחין הרבי בחגורה היקרה.

"כמה עלתה לך?", שאלו בנימה ביקורתית.

"חמישה-עשר רובלים", ענה הנכד במבוכה.

"עשיר גדול כל-כך אתה?!", תהה הרבי והוסיף מיד: "כמה כסף קיבלת נדוניה לחתונתך?".

"אלפיים רובלים", אמר הנכד.

"ומה בדעתך לעשות בהם?", הוסיף הרבי לשאול.

"להפקידם בידי סוחר עשיר ונאמן, כדי שיסחר בהם, וכך אוכל גם אני ליהנות מפירות עסקיו ולהגדיל את הוני!", השיב הנכד.

"ומה יהיה אם לא יחזיר לך אותו סוחר את כספך?", הקשה הרבי.

"אדם ישר ונאמן הוא!", אמר הנכד.

"ומה בכך שנאמן הוא; אפשר שיפסיד את כספו ונמצאת מאבד גם את הקרן!", לא הרפה הרבי.

"עשיר גדול מאוד הוא הסוחר ואין סיבה לחשוש שיאבד את הונו סתם-כך לפתע-פתאום", התעקש הנכד. אך בראותו כי דעת סבו אינה נוחה מתכניתו, פנה אליו ושאלו מה עליו לעשות בכספי הנדוניה.

"הנה כאן מונחת קופסת מעות של צדקה", אמר לו הרבי, בהצביעו על קופה גדולה שעמדה על שולחנו. "תן את כספך כאן והריני מבטיחך נאמנה כי תקבלנו בשלמותו. וגם חלק במצוות הרבות שייעשו בו יהיה לך!".

הנכד, שלא התלהב – בלשון המעטה – מעצת סבו, מלמל תגובה רפה כלשהי, ומאז השתדל שהעניין לא יעלה שוב לדיון.

חלף זמן. יום אחד פנה הרבי לנכדו ושאלו מה עלה בגורל כספו. הנכד השפיל את עיניו בבושת-פנים. הוא נאלץ לחשוף לפני סבו את סודו העגום, כי דליקה גדולה כילתה את ביתו ורכושו של אותו "סוחר עשיר ונאמן", ובעקבותיה נהפך האיש לעני וחסר כול. גם אלפיים הרובלים שהפקיד בידו ירדו לטמיון.

נתן רבי שניאור-זלמן בנכדו מבט מייסר ואמר: "לו אך שמעת בקולי, כמו אותו פונדקאי זקן ופשוט, היית מציל את כספך"...

לשאלת הנכד, סיפר הרבי: "הדבר אירע לפני שנים רבות. הייתי אז אברך צעיר, ונסעתי אל הרבי, המגיד ממזריטש. קור עז שרר בחוץ ושתי רגליי כמעט קפאו. לא הייתה ברירה אלא לעצור באחד הפונדקים שבדרך, להתחמם מעט. העגלון סייע לי לדדות פנימה ובעל הפונדק, יהודי זקן וטוב-לב, עיסה את רגליי בשלג וביין-שרף, עד שהתחממו והדם חזר לזרום בהן.

"'כמה שנים אתה כבר מתגורר כאן?', שאלתי את הפונדקאי.

"'בערך חמישים', ענה הזקן.

"'האם יש לך כאן מניין לתפילה?', התעניינתי.

"'לא', ענה בפנים חמוצות, 'רק בימים-הנוראים אני נוסע לעיר הסמוכה ומתפלל שם בציבור'.

"'האם כך יאה ליהודי כשר, לחיות כל חייו בלי תפילה בציבור ובלי לשמוע קדושה וברכו?!', שאלתיו, 'מדוע לא תעבור להתגורר בעיר?!'.

"'וממה אתפרנס בעיר?', הקשה הזקן.

"'כמה יהודים מתגוררים בעיר?', שאלתיו.

"חשב הזקן ואמר, 'מאה משפחות בערך'.

"נתתי בו עיניים תמהות. 'למאה משפחות יכול הקב"ה לדאוג ורק אותך יתקשה לזון?!'.

האיש חקר את פניי והביט לתוך עיניי. "דע כי תלמידו של המגיד ממזריטש אני", הוספתי ואמרתי.

מיד לאחר מכן עזב אותי האיש ופנה לענייניו.

"כעבור זמן-מה הבחנתי בעגלות עמוסות עומדות בפתח הפונדק. 'מה זאת?', תהיתי. 'נוסע אני לעיר, כפי שציווה עליי כבודו', ענה לי הפונדקאי הזקן בפשטות".

סיים רבי שניאור-זלמן את סיפורו והפטיר: "ראה, נכדי. הייתי אז אברך צעיר והפונדקאי היה איש זקן. ובכל-זאת, אך שמע מפי כי תלמידו של המגיד ממזריטש אני, מיד החליט לעקור ממקום מגוריו ולשבור את מטה-לחמו זה כחמישים שנה! ואילו אתה? פעמיים שאלתיך מה תעשה אם הסוחר הזה יפסיד את כל כספו, ובכל-זאת לא שעית לדבריי"...

 תשובה

תשובה חסידית

עיקר עניינו של חודש אלול הוא עבודת התשובה, חשבון-הנפש ותיקון הדברים הדורשים תיקון. עבודה זו, מטבעה, כרוכה ברצינות, כובד-ראש, התמרמרות. לכן קל להיגרר מזה לתחושה של עצבות וקדרות. באה תורת החסידות ומחיה את עבודת חודש אלול, ומלמדת שגם עבודת התשובה צריכה ויכולה להיעשות מתוך שמחה.

השמחה היא אחד מעקרונותיה הגדולים של החסידות – להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' מתוך שמחה וטוב-לבב. פתגם חסידי ידוע אומר: שמחה כשהיא לעצמה אינה מצווה ועצבות בפני עצמה אינה עבֵרה; אבל לגבהים שאליהם מביאה השמחה אי-אפשר להגיע על-ידי שום מצווה, ואילו לבאר-שחת שאליה מדרדרת העצבות לא מגיעים על-ידי שום עבֵרה.

אין סתירה

החסידות סבורה שאפילו עבודת התשובה צריכה להיעשות מתוך שמחה. יתרה מזו: השמחה במצוות התשובה צריכה להיות ביתר שאת מבכל המצוות האחרות. שהרי אם כשמקיימים סתם מצווה צריכים להיות בשמחה – על-אחת-כמה-וכמה כשעוסקים במצוות התשובה, שמעלתה גדולה כל-כך, עד שהיא מתקנת ומשלימה את כל המצוות!

האמת היא שאין שום סתירה בין תשובה לשמחה. שמחה איננה ההפך מרצינות. אפשר לעסוק בדברים הרציניים והחשובים ביותר, ועם זה להיות בשמחה גדולה. כי שמחה – שלא כפי שסבור ההמון – אינה קלות-ראש וחיים נטולי-דאגות. זו אינה שמחה אלא פריקת-עול והתהוללות; ולצערנו, רבים המבלבלים בין שמחה להתהוללות (חסידים אומרים: בין שמחה להתהוללות מפריד רק חוט שערה דקיק, אבל המרחק ביניהן הוא המרחק שבין תכלית הקדושה לתכלית הטומאה). שמחה אמיתית היא דבר רציני ביותר.

שמחה אמיתית אינה סותרת את עבודת התשובה. טועה מי שסבור שבחודש אלול צריכים להתהלך בפנים נפולות וקודרות, לא להעלות חיוך על השפתיים, להיות תמיד 'רציני' ומיוסר. אדרבה, מה יכול לשמח יותר מהמחשבה, שאלה ימים שבהם נמצא 'המלך בשדה' ומאירות אז י"ג מידות הרחמים!

מלך בשדה

רבנו הזקן ממשיל את ההתגלות האלוקית בחודש אלול למלך היוצא אל השדה. משל למלך שכשהוא נמצא בהיכל מלכותו אין המוני העם יכולים להיכנס אליו ולדבר עמו; רק יחידי-סגולה ומובחרים זוכים להיכנס אל המלך. אבל כשהמלך יוצא מעיר הבירה אל השדה, אל העם, יכול ורשאי כל אדם לגשת אליו ולשוחח עמו; והמלך, מצידו, מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

בחודש אלול הקב"ה הוא בבחינת מלך היוצא אל השדה. כל השנה כולה אין זה פשוט כל-כך להגיע אל הקב"ה. אדם הרוצה לעלות בהר ה' נדרש לזכך את עצמו, לקדש את גופו ונפשו, לעסוק הרבה בתורה ובתפילה, ורק אם הוא מגיע למדרגה גבוהה, הוא זוכה להתקרב מעט אל הקב"ה. הקב"ה דומה אז למלך הנמצא בארמונו, אשר לא כל אדם יכול להגיע אליו. אבל בחודש אלול הקב"ה יוצא אל ה'שדה', הוא יוצא אל העם. הוא מסיר את כל המחיצות וההגבלות ומאפשר לכל מי שרק רוצה בכך לגשת אליו, להתקרב אליו, לדבוק בו. והוא מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות.

חודש אלול שונה אפוא במהותו מכל ימות השנה. בחודש זה הקב"ה מתקרב אלינו בצורה שאין דומה לה. הוא פותח לפנינו את כל השערים ואת כל המחיצות. רק דבר אחד הוא מבקש מאיתנו: בואו, שובו אליי ואשובה אליכם. הדבר היחיד שנדרש מאיתנו הוא לצאת אל המלך. לנצל את הזמן היקר הזה להתעוררות אמיתית של תשובה ומעשים טובים. ליתר דבקות בה'. ודאי אפוא שהיציאה אל המלך צריכה להיות בשמחה גדולה.

 בציפייה לגאולה

הסבל משקף את האור

"העלייה הגדולה שתהיה לעתיד, באה רק על-ידי הייסורים שסבלו ישראל בגלות זמן רב, וככל שסבלו יותר, כן תהיה התגלות פנימיות האור, בעליית בחינת הנפלאות. ועל זה נאמר אודך ה' כי אנפת בי" (בעל התניא)

 חיים יהודיים

מתקיעת שופר ללימוד התניא

בעת האחרונה אנו עדים להתעצמות גוברת של לימוד תורת החסידות. אברכים בני-תורה, מכל החוגים, נוהרים לשיעורים, מאזינים לקלטות ומתעמקים בקונטרסי 'חסידות מבוארת'. בעשרות ישיבות מתקיימים שיעורי תניא, ובכמה מהן נעשו השיעורים רשמיים ואף מומלצים על-ידי הר"מים. מרצים בסמינרים – לאו דווקא חסידיים – זנחו את הפולמוסים הישנים על גיל העולם והוכחת קיומו של הבורא, לטובת עיסוק בפנימיות התורה, כי "זה מה שהציבור מבקש".

רבים מאוד מבעלי-התשובה בדורנו נמשכים לעולמה של החסידות. כזה הוא, למשל, ענבר צברי מערד, המגדיר את התהליך שהוא חוֹוה בימים האלה – "מסע שורשים אישי להכרת היהדות". ענבר (32), מוזיקאי, צייר ופסל, משלים כעת תואר ראשון בלימודי אמנות באוניברסיטת בן-גוריון. הוא לא קיבל חינוך לתורה, אך מעודו חש "רגש של כבוד" לתורה. "בפעמים הספורות שהזדמן לי לשמוע דברי תורה, מילאה אותי תחושה של החמצה", הוא אומר.

תקיעות בגלריה

האמנות מילאה את חייו. מגיל שלוש-עשרה מלווה אותו הגיטרה. תחילה קלסית, אחר-כך אקוסטית ובשנים האחרונות הוא פורט על גיטרה חשמלית. שר ומנגן, בעיקר בלוז ורגאיי. הוא גם אוחז במכחול ויוצר בחומרים פשוטים וגסים. עד לא-מכבר החזיק גלריה ענקית, שבה הציג את עבודותיו. בכוונה-תחילה לא חוברה הגלריה למערכת החשמל וכל עבודותיו והופעותיו בה נעשו לאור נרות.

יום שישי אחד, לפני שנה בדיוק, הופיע בגלריה "דוס שחור", כהגדרתו. זה היה בחודש אלול, והלה החזיק בידיו תפילין ושופר. הוא הציע לענבר להניח תפילין, והוא הסכים. אחר-כך תקע לפניו בשופר, ולדברי ענבר, "קול השופר העביר אותי לזמן ולמקום אחרים".

שבת מהסיפורים

ל'דוס השחור' קראו מיכאל וייגל, בעבר שחקן בסדרות טלוויזיוניות, וכעת תושב כפר-חב"ד, המוּכר לרבים מההפקות היהודיות שבהן הוא משתתף. המפגש הזה הצמיח קשר קבוע בין השניים. תחילה הזמינו וייגל (שהתגורר אז בערד) לסעודת שבת בביתו. "האווירה בבית הזכירה לי סיפורים של עגנון", מצטחק ענבר. "ספרי הקודש הרבים בארון, תמונות הצדיקים על הקירות, המפה הצחורה על השולחן, היין, הגביע, החלות. כל זה היה חדש לי לגמרי".

לאחר מכן פתח וייגל ספר תניא והשניים החלו ללמוד. מאז ענבר אינו עוזב את התניא. "נדמה לי שהצלחתי לקלוט את ה'שפה' של התניא, וכעת אני מתחיל להפנים את הדברים. בימים אלה אני לומד עם ר' רענן זיו, מבית-חב"ד, את 'איגרת התשובה', שתוכנה נוגע במיוחד בנימי נפשי".

תכנים חדשים

השינוי בחייו מתבטא גם בתוכני השירים שהוא מלחין ושר. הנה חלק מהשיר 'עיקר וטפל': "עיקר וטפל / אור וחושך זה מבלבל / עיקר וטפל / תסתכל,  תסתכל, תסתכל / עיקר וטפל / מחפש פינה עם צל / להירגע בה". והפזמון: "בגלות אנחנו / בגלות / חייבים כבר לחזור הביתה...".

הנה כי-כן, שלוש-מאות ושמונה שנים להולדת הבעש"ט (ח"י באלול תנ"ח) ומאתיים שישים ואחת שנים להולדת רבי שניאור-זלמן מלאדי (ח"י באלול תק"ה), אנו קרובים מאי-פעם למימוש תשובת המשיח על שאלת הבעש"ט "אימתי קאתי מר?" – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה!".

ענבר והגיטרה: "הצלחתי לקלוט את השפה של התניא"

 פינת ההלכה ומנהג

זכייה שלא כדין

שאלה: יהודי זכה בכסף שאינו מגיע לו על-פי דין תורה, מכיוון שבחר להתדיין בבית-משפט. כעת הוא רוצה לעשות תשובה על כך. מה עליו לעשות?

תשובה: על-פי התורה, אסור ליהודי לפנות בתביעה בדיני ירושה או בדיני ממונות, כמו בדינים שבין בני-זוג, אלא לדין תורה, ולא לבתי המשפט שאינם דנים לפי דיני התורה (גם אם שני הצדדים מסכימים לדון שם).

הדבר נכון בכל מקום, וכל-שכן בארץ-ישראל, ואדרבה – מכיוון שהשופטים הם יהודים, המכשלה בזה גדולה שבעתיים, שהרי גם השופט אסור לו לדון לפי חוקים שאינם חוקי התורה, והשפיטה לפיהם היא עלבון לתורה והרמת יד כנגדה. רק אם האדם תבע את חברו לדין תורה והלה סירב, נותן לו בית-הדין רשות לפנות ל'ערכאות'.

כך פסקו גדולי הרבנים בדורנו, מכל החוגים, כמו הרב הראשי הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, בפסקי-דין רבניים רבים ובשו"ת 'יביע אומר', 'ציץ אליעזר' ועוד.

מי שזכה בממון על-ידי פסיקת בתי-המשפט, יפקיד את הממון בידי אדם המקובל על שני הצדדים, וידונו בעניין מחדש בדין תורה. אם הצד השני אינו מוכן לדון בעניין מחדש, עליו לברר אצל דיין מומחה בכמה היה זוכה בדין-תורה (ובכלל זה שאלת ההוצאות של הצדדים), ולהחזיר לחברו את כל השאר.

יש לזכור כי לא כל ממון המגיע לידי האדם יש ביטחון שהאדם אכן ייהנה ממנו. הכסף עלול ללכת לאיבוד או להוצאות רופאים וכיוצא בזה. רק ממון כשר יש בו ברכה, שיזכו להשתמש בו מתוך נחת-רוח לעניינים טובים.

מקורות: גיטין פח,ב. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ו ה"ז. טושו"ע חו"מ סי' כו ונו"כ. שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' סה וש"נ. דיני ממונות ח"א עמ' שמה. וראה 'תחומין' כרך יג עמ' 337.