נושאים נוספים
	התקשרות גליון 630 - כל המדורים ברצף
	סימני טהרה בעבודת האדם
	משיח הפרטי יפעל ביאת משיח הכללי
	חסידות מתורגמת
	פרשת ראה
	"נאה לצדיקים ונאה לעולם"
	הלכות ומנהגי חב"ד - אלול

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)

אמר משה נביא: חמון דאנא מסדר קדמיכון יומא דין ברכתא וחילופא (תרגום ירושלמי)

ה"משה" שבכל דור נותן לנו לפעמים "קללה", כלומר: מילוי הוראותיו כרוך בקשיים ואף בייסורים. אך עלינו לדעת שלאמיתו של דבר אין כאן קללה אלא ברכה, שכן על-ידי ייסורים אלו נפטרים מייסורים קשים יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה תש"י)

ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכל בשר (יב,כ)

"ואמרת אוכלה בשר" – כאשר הגוף דורש אכילת בשר;

" כי תאווה נפשך לאכול בשר" – דע כי סיבת הדבר האמיתי היא שהנפש האלוקית מתאווה לבשר כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבו.

בדומה לכך פירש הבעל-שם-טוב את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהילים קז): כאשר אדם רעב או צמא למאכל ומשקה, הסיבה לכך היא שנפשו האלוקית מתעטפת ומשתוקקת לברר את ניצוצות הקדושה המצויים במאכל ובמשתה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1111)

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)

צאן – רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו").

גורן – רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם").

יקב – רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.

אולם במרור אין דין הענקה. שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".

(תורת לוי-יצחק, עמ' כ)

וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)

יכול אפילו יהא יושב ובטל? תלמוד-לומר, בכל אשר תעשה (ספרי)

אמנם הפרנסה באה מברכת ה', אבל בכל-זאת עלינו לעשות 'כלי' בדרך הטבע לברכה זו. שכן הברכה באה משם הוי', מקור כל הברכות, והיא חייבת לעבור דרך שם אלקים – בגימטרייה הטבע.

ומכיוון שהעיקר הוא ברכת ה', כמובן, ולא הכלי, לכן יש להיזהר שעסק הפרנסה לא יהיה על חשבון תפילה בציבור וקביעת עיתים לתורה. לא ייתכן לייחס חשיבות גדולה יותר ל'כלי' מלברכה.

(קונטרס ומעיין, עמ' 126)

* * *

על האדם לעשות 'כלי' (בלבד) לפרנסתו, ולהשתדל בכל כוחו שה'כלי' יהיה נקי מכל סיג ופסולת של הונאה וכדומה, היינו שיהיה הכל על-פי דיני התורה. אז - הוא אכן 'כלי' ראוי לברכה העליונה. ברכה בפרנסה ניכרת בשני היבטים: א) הפרנסה באה ברווח, ב) הפרנסה מנוצלת לצרכים נכונים וטובים.

(היום-יום – כז בסיוון)

מהחל חרמש בקמה (טז,ט)

פעם התלוננו חסידים לפני כ"ק אדמו"ר המהר"ש, שהמשפיע בעירם נוהג בהם ביד קשה.

כשנכנס המשפיע ליחידות, אמר לו הרבי:

"מהחל חרמש בקמה". את ה"קמה", דהיינו הגאווה והישות, צריך לשבור ב"חרמש" – כלומר, בתעניות ובסיגופים. אולם כל זה הוא כלפי עצמך. ואילו בכל הנוגע לזולת נאמר (תצא כג), "וחרמש לא תניף על קמת רעך".

(מפי השמועה)

ועשית חג שבועות (טז,י)

"ועשית חג" – הגילויים המתגלים בחגי ומועדי ישראל נמשכים על-ידי עשייה בפועל: בפסח – על-ידי אכילת מצה; בסוכות – על-ידי סוכה וד' מינים; ובשבועות – על-ידי אמירת אותיות התורה. ודיבור זה נחשב כמעשה, שכן הדיבור בתורה ותפילה הוא כעין דיבורו של הקב"ה, שחשיב מעשה (ב"ר פמ"ד).

(ספר-המאמרים תש"ה, עמ' 182)

ושמחת בחגך (טז,יד)

כ"ק אדמו"ר הזקן אמר: צריכים לקלוט את השמחה במידה כזאת, שהחג יהיה שלך – בחגך.

(ספר-השיחות תש"ד, עמ' 82)

איש כמתנת ידו (טז,יז)

ולעיל (פסוק י') נאמר "נדבת ידך".

כאן מדובר באדם שנתברך ב"אוכלין הרבה ונכסים מרובין" (רש"י). אדם כזה מרגיש שהעושר הרב שניתן לו אינו שלו אלא של העניים, והגיע לידו בתורת פיקדון בלבד, ואם-כן אין כאן "נדבה" אלא "מתנה" – נתינה בעין יפה. אבל לעיל מדובר באדם שאינו עשיר. איש זה עלול לחשוב שהמעט שיש לו אין בו כדי חלוקה לעניים; לכן נאמר שם "נדבת", שכן כל יהודי חייב לתרום לצדקה בנדיבות לב, כפי יכולתו.

וקדמה "נדבת" ל"מתנת", לומר לך, שמי שנותן בבחינת "נדבת" מברכו הקב"ה שיוכל לתת באופן של "מתנת".

(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 288)