כבר מנעוריו נודע הגאון הצדיק רבי משה טייטלבום, יליד פשמישל שבגליציה, כעילוי עצום בתורה. הוא זכה להערכת גדולי דורו, וכונה 'בעל ראש הברזל'. בהיותו בן שבע-עשרה כבר הרביץ תורה לתלמידים רבים ועמד בקשרי שאלות-ותשובות עם גאוני-תורה ידועי-שם.
פעם אחת הגיע ללובלין, ועל-פי הוראת 'החוזה' נתכבד לדרוש בבית-הכנסת הגדול, על-אף שלא נמנה אז עם קהילות החסידים. המונים נהרו לבית-הכנסת, והדרשה שנשא הפליאה בעמקותה את כל השומעים. במשך הזמן נהפך לחסידו המובהק של 'החוזה'.
לימים כיהן כרבה של שינובה, ולאחר מכן התיישב על כס הרבנות באויהל שבהונגריה. ברבנות זו שימש למעלה משלושים שנה. הוא הקים שם ישיבה גדולה ומצליחה, והיה מנהיגם של אלפי חסידים. מסופר, כי כשחלה בנו של ה'חתם סופר', שמואל-בנימין, שלח האב הגדול בקשה אל רבי משה לברך את בנו ברפואה שלמה.
רבי משה נודע בכוח קדושתו, ואפילו הגויים הכירו בכך ושיחרו לפתחו, לשאול בעצתו. אך אולי יותר מכול התפרסם שמו כמי שכל ימיו התאבל מרה על חורבן בית-המקדש והשתוקק בכל נפשו ומאודו לבוא הגאולה. הוא לא חדל מלבטא זאת בדיבורים ובמעשים, עד שבקרב בני דורו רווחה האמירה כי "נשמת ירמיהו הנביא נתגלגלה בו".
בין השאר נוהג היה להניח את בגדי השבת שלו בהישג-יד, כדי שברגע שבו יישמע קול שופרו של המשיח, לא ייאלץ להשתהות ולו רגע אחד מיותר.
יום אחד התקבלה בביתו של רבי משה הידיעה על בואו הצפוי של חתנו האהוב, רבי אריה-לייב ליפשיץ, רבה של וישניץ ובעל שו"ת 'אריה דבי עילאה'. השמועה ריגשה את כל בני הבית, והחלו בהכנות לקבלת פני האורח. גם רבי משה עצמו שמח מאוד לקראת בוא חתנו, שכן בכל ביקור כזה היו השניים – החותן והחתן – שוחים שעות ארוכות בים התלמוד ומתנצחים זה עם זה בהלכה.
בשעה היעודה, שבה היה אמור רבי אריה-לייב להגיע, המתינו לו בני המשפחה בפתח הבית, כדי לקבלו כהלכה. אך זה בושש לבוא. הדקות נקפו וכבר נהפכו לשעות, ומרכבתו של האורח טרם נראתה באופק.
דאגה קלה לשלומו התגנבה ללב בני הבית, וכדרך העולם החלו מיד להעלות השערות באשר לסיבת העיכוב:
"אפשר שלא הבנו את מכתבו כהלכה, ולא התכוון כלל להגיע היום אלא ביום אחר?", הציע פלוני.
"שמא חלה חלילה?", ניסה אחר.
"אולי אירעה תקלה כלשהי והדרך התארכה מעבר למתוכנן!", הציע שלישי.
"דומה כי אין הוא מעריך אל-נכון כמה אנו מצפים ודרוכים לקראתו, ועל-כן התיר לעצמו להתמהמה", הפטיר רביעי. וכן הלאה.
כל אותה שעה ישב רבי משה בחדרו והתעמק בתלמודו.
עלו בני המשפחה לעליית-הגג והשקיפו מבעד לחלון לעבר הרחוב המוביל לשערי אויהל. נראה היה כאילו מתחרים הם ביניהם מי יהיה הראשון שיבחין באורח ויזכה לרוץ ולבשר על כך לרבי משה.
והנה, בעוד הללו עומדים ומאמצים את עיניהם, נראתה מרחוק נקודה קטנה שמרגע לרגע התקרבה וגדלה.
"רבי!", התפרץ לפתע המשמש הנרגש לחדרו של רבי משה. "הוא הגיע!", קרא ומיד חזר למקום התצפית בעליית-הגג.
לא חלפה דקה וכבר נראה רבי משה יוצא במהירות מביתו, לבוש בבגדי השבת הבוהקים שלו; פניו נוהרות, רגליו כמו מרחפות באוויר, וכל-כולו אפוף התרגשות עצומה. זה היה מפתיע למדיי, בהתחשב בעובדה שרבי משה ניצל את עיתותיו עד תום וכל דקה מזמנו הייתה יקרה לו מפז.
אך עיניהם של בני הבית היו נעוצות במרכבה הקרבה ובאה, ואיש מהם לא נתן את דעתו וליבו באותה שעה למעשיו של רבי משה. לוּ עשו כן היו מן-הסתם מגלים כי מבטיו של רבי משה נשואים הרחק-הרחק, אל מעבר לאופק. הוא הטה את אוזניו וחידד את חושיו בניסיון לשמוע את פעמי הגואל.
מה רבה הייתה תדהמתו של רבי משה כשלפתע נעצרה לידו מרכבה ומתוכה ירד חתנו, חתנו בלבד... מה גדולה הייתה אכזבתו בהבינו כי טעה בפירוש בשורת המשמש.
רבי משה התקשה להכיל את עוצמת הצער והאכזבה ונפל ארצה מתעלף.
קריאות השמחה והצהלה שהקיפו את האורח נגדעו בבת-אחת, ובני הבית החרדים מיהרו להושיט עזרה לרבי משה. לאחר סדרה של פעולות נמרצות עוררוהו מעלפונו והכרתו המלאה שבה אליו.
רבי משה נראה חלש מאוד ופניו היו חיוורות כסיד. "אוי! הוא לא הגיע... עדיין לא", מלמל ונאנח. ולא היה איש מהנוכחים שלא הבין בדיוק מי "לא הגיע". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
