עמדה שבועית

מציאות בלתי-מוסברת

המציאות שאנו חיים בה אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הבריא. מציאות בלתי-הגיונית כל-כך מעידה שיש כאן דבר-מה שאינו מתנהל בתהליכים טבעיים רגילים

ההתמודדות עם הבעיות היום-יומיות מקשה עלינו לראות את התמונה הכוללת. אנו עוסקים בעצים ולא רואים את היער. מפעם לפעם כדאי לעצור לרגע, להתנתק מעט מהאירועים השוטפים, ולבחון את המציאות הכוללת שבה אנו חיים. בחינה כזאת, דווקא על רקע אירועי השבועות האחרונים, מעוררת כמה וכמה הרהורים

נתחיל מהסוף. היו מי שקיוו והעריכו שנסיגת ישראל מרצועת עזה תאפשר לאוכלוסייה המקומית להשקיע את משאביה, זמנה ומרצה בשיפור חיי האזרחים. היו שציפו כי עזה תהיה הונג-קונג של המזרח התיכון. ומה התוצאה? שנה אחרי הנסיגה מרצועת עזה, היא נהפכה למאורת טרור רצחנית, שכל מעייניה בטיפוח ההרג והמלחמה. מנהיגיה משלהבים את ההמונים בחזון הכביר של פיתוח קסאמים דו-מנועיים, שיכולים להגיע לאשקלון, ובהברחת טילי גראד, שמסוגלים להגיע עד אשדוד וקריית-גת. השטחים שפינתה ישראל לא נהפכו לגנים פורחים, אלא לבסיסי שיגור של טילים על ערי ישראל. למה לגדל עגבניות כשאפשר לחלום על מחרטות לייצור קסאמים.

דורות של שנאה

כל אדם נורמלי שואף לגדל את ילדיו ברווחה ובנחת, להבטיח את עתידם, לאפשר להם לרכוש השכלה ולחיות ברמת-חיים סבירה. כאן דורות על דורות עוסקים בטיפוח שנאה ובהאדרת הטרור, והתוצאה מבחינתם היא – עוני, זוהמה, דם וסבל.

אפילו בחלק מהעולם הערבי זוכה מדיניות זו לביקורת חריפה. העיתונאי המצרי הבכיר יוסוף איברהים כותב השבוע: "הצעירים שלכם גדלים אנלפאביתים, חולים ונוטים למנהג של מוות והתאבדות, בעוד אתם חיים למעשה תחת חסדם של זרים, לרבות אמריקה והאו"ם. כל יום הנציגים שלכם מתחננים למנת הלחם היומית שלכם, בעוד הממשלה המוסלמית הקיצונית הפושעת של החמאס ממשיכה ללבות את אש המלחמה שהיא אינה יכולה להילחם, ואין לה תקווה לנצח בה".

הוא מסיים במילים קשות: "אתם תקועים עם החמאס, עוד חבורת רמאים, כמו יאסר ערפאת, שמכר לכם עוד כאב, שחיתות גדולה יותר ומיליונים שנגנבו על-ידי מקורביו, בעוד ילדיכם משחקים בתעלות הביוב של עזה".

מציאות זו נמשכת כבר עשרות שנים, וכל התקוות שעל-ידי ויתורים, השכלה וסיוע כלכלי יפנו ערביי יש"ע את משאביהם לאפיקים של בנייה ויצירה – נכזבו. שנים האשימו את ה'כיבוש' במצבם העלוב. עכשיו כבר אין כיבוש, ובכל-זאת הם שוקעים יותר ויותר בביצת הטרור, השנאה והרצח.

כשם שבצד הערבי מתקיימת התנהגות שאין להסבירה, גם בצד הישראלי נעשים מעשי איוולת שאינם עולים בקנה אחד עם היגיון בריא של עם נורמלי. אנחנו מתעלמים מהמציאות שאנו חיים בה, שוקעים באשליות-שווא, מעניקים הכשר לארגוני טרור ורצח, מוסרים לידיהם נשק. אנחנו מסרבים להבין שיש לנו עסק עם אוייב רצחני, שמפרש כל ויתור כחולשה, וכל נסיגה כניצחון לדרך הטרור.

לא ככל הגויים

מציאות תמוהה ובלתי-הגיונית כל-כך מעידה שיש כאן דבר-מה שאינו מתנהל בתהליכים טבעיים רגילים. רצינו להיות עם ככל העמים, והקב"ה מראה לנו שהעם היהודי לא יהיה ככל הגויים. כאילו הוא אומר לנו: אם תחיו כיהודים ותאמצו אורחות-חיים של תורה, הן במישור האישי הן במישור הציבורי-לאומי – תזכו לברכות הגדולות ביותר, עד ל"והיו מלכים אומנייך", ואם חלילה תנסו להיות 'ככל הגויים', אכריח אתכם להיווכח שאינכם 'ככל הגויים'.

זה המסר שעלינו להפיק דווקא בימי בין המצרים. הסבל הפוקד אותנו הוא המשך לסבל עתיק-היומין של העם היהודי, שעליו אנו אבלים בימים האלה. כדאי אפוא לבקש את הגאולה האמיתית והשלמה, ונזכה לישועת-עולמים על-ידי משיח-צדקנו.

 יש חדש

המחשת המקדש

לאור קריאת הרבי מליובאוויטש לעסוק בימי בין המצרים בתורת בית-המקדש, מפיצים צעירי-חב"ד מאות-אלפי עלונים צבעוניים המתארים את מבנה בית-המקדש, חלקיו והעבודות שנעשו בו. כמו-כן יצאו-לאור כרזות צבעוניות גדולות, לתלייה בבתי-הכנסת ובמקומות ציבוריים אחרים, הממחישות את מתכונת בית-המקדש.

שיעורים לנשים

שיעורים מיוחדים לנשים, בהלכות הקשורות בבניין בית המקדש, יהיו בימי בין המצרים בירושלים, בעזרת הנשים של בית-כנסת חב"ד, ברחוב חנה 21, שיכון חב"ד. השיעורים יהיו בימים כ"א בתמוז, כ"ח בתמוז, ו' במנחם-אב, בשעה 8:30 בערב, מפי מרצים נודעים. הכניסה חופשית.

נסיעה לאוהלים

לקראת ח"י באלול, יום-הולדתם של הבעש"ט ושל בעל התניא, מתארגנת נסיעה קבוצתית לציוניהם הקדושים באוקראינה. כמו-כן יבקרו באוהל המגיד ממזריטש באניפולי, בציון רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ובציון אדמו"ר ה'אמצעי' בנייז'ין. טל' 03-5701225, 050-4101083.

תאטרון יהודי

הפקות דעת, תאטרון שמטרתו להביא קירוב לבבות על-ידי הצגות העוסקות בתכנים מעולם היהדות והחסידות, מחפש שחקנים מקצועיים, בעלי תשובה, שמעוניינים לשלב אמונה ואמנות. לפרטים 052-3420037.

 שלחן שבת

חביבות מיוחדת לענייני קדושה

פרשתנו מספרת באריכות על בנות צלפחד, שתבעו את נחלתן בארץ-ישראל. חז"ל אומרים על כך, שחיבת הארץ אצל הנשים הייתה ביתר שאת מאשר אצל הגברים.

לא רק בעניין ארץ-ישראל הצטיינו הנשים בחיבה יתרה, אלא גם במתן התורה נאמר: "כה תאמר לבית יעקב" (אלו הנשים, ורק אחר-כך) "ותגיד לבני-ישראל" (אלה הגברים). כמו-כן מצאנו את חיבתן המיוחדת של הנשים בעבודת המשכן, שהן הזדרזו ראשונות להביא את תרומת המשכן, והגברים תרמו אחריהן, כמו שנאמר: "ויבואו האנשים על הנשים".

מהלך בן שלושה שלבים

שלושת העניינים הללו – מתן-התורה, עשיית המשכן והכניסה לארץ-ישראל – אינם עניינים נפרדים אלא הם שזורים יחד למהלך שלם. תחילת הכול הוא מתן-התורה. התורה קדמה לעולם והיא תכנית הבריאה שלו, כפי שנאמר בזוהר שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. לכן הכול מתחיל בתורה.

מטרת התורה היא – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". שהעולם הגשמי והחומרי יהיה כלי לאור האלוקי. דבר זה נעשה על-ידי הכניסה לארץ-ישראל, שבה נדרשים בני-ישראל לעסוק בחיי החולין, מתוך כוונה להחדיר בתוך חיי החולין את הקדושה האלוקית.

זכות מיוחדת

נקודת החיבור בין התורה לבין ארץ-ישראל היא בניין המשכן. במשכן היו שני העניינים גם יחד – מצד אחד הוא היה עשוי מחומרים גשמיים ("זהב וכסף ונחושת"), ומצד שני היו בו עניינים אלוקיים שלמעלה מגדרי העולם, כמו "מקום הארון אינו מן המידה" (הארון כאילו לא תפס מקום, אף-על-פי שהיו לו אורך ורוחב מוגדרים).

ובכל שלושת העניינים הללו הייתה לנשים זכות מיוחדת, הנובעת מכוחות מיוחדים שניתנו להן. מעלתן של הנשים אף בכך, שעל-ידן הגיעו לעניינים הללו גם הגברים, כפי שהיה במתן-התורה, שעל-ידי שמשה הקדים ומסר תחילה את הדברים לנשים, נעשה הקיום גם אצל הגברים.

בית שהקב"ה שוכן בו

בעניין זה יש מעלה מיוחדת לחיבת הארץ. הכניסה לארץ הטילה טרחה מיוחדת על הנשים, שהרי בהיותן במדבר היו פטורות ממלאכות רבות, כי המזון הגיע מן השמים, המן מבארה של מרים, ואפילו הבגדים היו מתגהצים על-ידי ענני הכבוד; ואילו עם הכניסה לארץ-ישראל היו צריכות לעשות את כל העבודות הללו. ובכל-זאת הייתה לנשים חיבה לארץ-ישראל, מתוך הכרה בשליחות הגדולה המוטלת עליהן.

מכאן נלמדת הוראה נצחית: על נשי ישראל מוטלת אחריות, וניתנו להן הכוחות לכך, באשר לכללות הנהגת הבית היהודי. האישה היהודייה צריכה לפעול שלא רק בשבתות ובמועדים, אלא גם בימי החולין השגרתיים, יורגש בבית שהקב"ה שוכן בו. כאשר האישה תגלה את החביבות הזאת בחיי הבית, יעמוד הבית כולו בקרן אורה, עד שכל בני הבית יהיו חדורים בהרגשה זו גם בהיותם מחוצה לו.

(תורת מנחם כרך כ, עמ' 134)

 מן המעיין

חמימות וקרירות

נחת לקב"ה

"והקרבתם אשה עולה לה'" (במדבר יח,יט). אם הקרבת הקרבן היא בבחינת "אשה" – באש ובהתלהבות, אזיי הוא "עולה לה'" – יש לקב"ה נחת-רוח מזה והוא כביכול מתעלה על-ידי כך.

(קדושת לוי)

להחיות את העצמות היבשות

הבעל-שם-טוב כותב באחת מאיגרותיו: באתי לעולם לתקן ולהחיות את העצמות היבשות, שבכל דבר יהיה חיות ונשמה, דבקות והתלהבות. שלא יקיימו את המצוות בדרך של 'מצוות אנשים מלומדה'.

מחיצה דקה

בין קרירות לכפירה מבדילה מחיצה דקה ביותר. אלוקות היא שלהבת אש, כפי שנאמר (דברים ד,כד): "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא". יש ללמוד ולהתפלל מתוך התלהבות, בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה".

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

צריך להיראות הבדל

יש מי ששומר מצוות בקרירות, בלי חיות פנימית ובלי הרגש אלוקי. כל מצווה אצלו דומה לחברתה. כל מועד אצלו דומה למועד שני. אין אנחה בימים נוראים ואין שמחה בשלושת הרגלים.

(ספר המאמרים תרצ"ט)

ציור או דבר חי

אפשר לצייר תמונה של אדם שהוא כליל השלמות והיופי, הן יפה-תואר הן יפה-מראה, אך זוהי תמונה בלבד ולא אדם חי. אדם חי ייתכן שיהיו בו חסרונות בתואר או במראה, אבל הוא חי.

(הרבי המהר"ש מליובאוויטש)

יהודי חם

בשנים שהבעל-שם-טוב היה נסתר, קודם שהתגלה, היה שם את ידו על ליבו של ילד ומברכו: הֱיֵה יהודי חם.

(לקוטי דיבורים)

ראה התלהבות

כשיצא רבי אלימלך מליז'נסק מהעיר פשבורסק, התירו חסידיו הנלהבים את סוסי המרכבה ונרתמו במקומם. כשראה זאת רבי אלימלך, ירד מן העגלה וביקש להירתם עמם. על תמיהתם השיב: ראיתי התלהבות של מצווה ואמרתי בנפשי, אטול בה חלק גם אני.

רשפי אש

כל עניין של עבודת ה', הן לימוד התורה, הן קיום מצווה, הן תפילה, צריכים להיות בחמימות וב"רשפי אש". הכוח לכך ניתן במתן תורה, שאז נאמר (שמות יט,יח): "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש".

(ספר המאמרים תש"א)

 אמרת השבוע

צרור את המדיינים

רבי חיים-מאיר מוויז'ניץ אמר: "מוכן אני לקבל את החוטאים הגדולים ביותר, אפילו בעברות החמורות של עבודה זרה וגילוי עריות, אבל את בעלי המחלוקת איני רוצה לראות בד' אמותיי".

שאלוהו: עד כדי כך?

השיב הצדיק: "התורה אומרת 'צרור את המדיינים', הילחם בבעלי המחלוקת, אנשי הריב והמדון, ומדוע? 'כי צוררים הם לכם... על דבר פעור ועל דבר כזבי' – בעלי המחלוקת גרועים מחוטאים בעבודה זרה ('פעור') ובגילוי עריות ('כזבי'). עובדה היא שלחורבן הבית הראשון היו צריכות להיות שלוש העברות החמורות, ואילו הבית השני נחרב בגלל חטא אחד בלבד – שנאת חינם".

 מעשה שהיה

מנסים שוב

הצדיק רבי משה-לייב מסאסוב התמסר למצוות פדיון-שבויים. בכל פעם שהגיעה אליו ידיעה על יהודי שהושם בכלא, ולעיתים זו הייתה משפחה שלמה שהושלכה לבור, היה מניח את כל ענייניו ויוצא לפדותם ולשחררם. מכתת היה את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר ומקבץ כסף למטרה הנעלה.

פעם אחת נודע לו על משפחה שראשה, חוכר אחוזה, התקשה לעמוד בדמי החכירה הגבוהים, והוא ובני ביתו נמקים כבר שבועות ארוכים בכלא. מדובר היה בחוב גבוה מאוד, שהצטבר זמן רב.

לקח רבי משה-לייב את שקית הטלית והתפילין שלו, ארז צרור מיטלטלין קטן, ויצא לדרך. שוב חזר לאותן כתובות שבהן ביקר אך לפני זמן לא-רב, וניסה לסחוט עוד כמה פרוטות מהכיסים שהתרוקנו.

הימים נהפכו לשבועות והסכום שבידו הגיע אך בקושי לכשליש משיעור החוב. בראותו כי קלושים הסיכויים שיצליח לגייס בפרק זמן סביר את מלוא הסכום, נסע לבית הפריץ, בעל האחוזה, והציע לו פירעון חלקי של החוב, תמורת שחרור מיידי של המשפחה הכלואה, והתחייבות שלו לפרוע את היתרה בתוך זמן שייקצב.

הפריץ דחה אותו על הסף. לא הועילו לרבי משה-לייב תחינותיו, ואף לא הסבריו ההגיוניים, כי שום תועלת כלכלית לא תצמח לפריץ מכליאת בני המשפחה. הפריץ היה עיקש כפרד.

מאוכזב ומדוכדך עזב רבי משה-לייב את בית הפריץ. הוא חש כי הפעם אין לאל-ידו להושיע את בני המשפחה המסכנים. "סהדי במרומים שבכל כוחי התאמצתי", הרהר בליבו.

בעודו נוסע בדרך, הבחין בעגלת משטרה הבאה מולו. כשהתקרבה העגלה שמע זעקות כאב עולות מתוכה. כשחלפה העגלה על פניו הבחין ביהודי שוכב על קרקעיתה ושוטר גברתן מצליף בו בשוט. זעקות היהודי פצעו את ליבו. מיד הפנה את עגלתו לאחור והחל לדלוק בעקבות עגלת המשטרה.

ה'מרדף' הסתיים בתחנת המשטרה הקרובה. שני שוטרים הורידו את היהודי הכבול והחבול מהעגלה, וגררוהו פנימה. רבי משה-לייב התגנב בעקבותיהם, מצטנף בפינתו כדי שלא למשוך תשומת-לב ולעורר שאלות מיותרות.

השוטרים הכניסו את היהודי לתוך חדר גדול, שבו ישב מפקד התחנה, וסיפרו על עלילותיו של האיש. התברר כי הלה נתפס בשעת גנבה מביתו של אחד מעשירי הסביבה. היהודי הגנב לא הכחיש את האשמה, ורק ניסה לתרץ את מעשיו באומרו שאין לו במה להאכיל את ילדיו. מפקד התחנה לא נהג בו ברחמים, והורה להשליכו לצינוק, לחודש ימים.

רבי משה-לייב, אף שבתוך-תוכו חש בושה עמוקה ממעשהו של היהודי, לא היה יכול להבליג. אהבתו היוקדת לכל יהודי – יהיה מצבו הרוחני אשר יהא – הקפיצה אותו ממקומו. "אדוני, מפקד התחנה!", קרא לפתע מקצה החדר, "אכן, מדובר במעשה שיש עמו קלון, אך אולי לאחר שאפדה אותו, תמורת דמי-כופר נכבדים, ואפרוש עליו את חסותי, אצליח להחזירו לדרך הישר!".

הצעתו של רבי משה-לייב קסמה למפקד התחנה והוא נענה לה בחיוב. הנה יש כאן הזדמנות להרוויח משהו 'ממשי' מכל הסיפור הזה...

רבי משה-לייב הוציא את הכסף שקיבץ לפדיון בני המשפחה והניחו על שולחן המפקד. 'כך, לפחות, ייעשה בכסף שימוש הדומה לייעודו המקורי', התנחם רבי משה-לייב.

בצאתם מהתחנה הזמין רבי משה-לייב את היהודי, שזה עתה ניצל מחודש בצינוק, לעלות עמו לעגלתו. "אשיבך למקום מגוריך ובינתיים נשוחח קצת", הציע. האיש נענה לו בשמחה.

כל הדרך דיבר רבי משה-לייב על ליבו של היהודי, לבל ישלח עוד את ידיו בגנבה. "ראשית, אתה עובר על אחד מעשרת הדיברות. שנית, חשוֹב על הדוגמה השלילית שאתה נותן לילדיך. כיצד אתה רוצה שיזכרו אותך לאחר לכתך מהעולם – כגנב עלוב? פשוֹט נבלות בשוק ואל תזדקק לבריות!...".

בהגיעם למקום מגוריו של האיש, בטרם נפרדו זה מזה, ניסה רבי משה-לייב לחלץ ממנו הבטחה כי לא ישוב עוד לסורו. האיש מצמץ בעיניו במבוכה וחיוך דק צץ בזוויות פיו. "לא ולא, רבי", אמר. "לא מתייאשים כל-כך מהר. אמנם הפעם הזו נכשלתי במשימתי, אך אין זו סיבה מספקת להרים ידיים ולהיכנע. הנחישות היא חלק בלתי-נפרד מה'מקצוע'. אני משוכנע כי בפעם הבאה – אשתדל יותר וגם אצליח!".

במפח-נפש נפרד ממנו רבי משה-לייב, נושא בליבו תפילה לחזרתו בתשובה שלמה. דברי הגנב לא הרפו ממנו לרגע. לאחר כברת דרך קצרה, עצר רבי משה-לייב את עגלתו בצד הדרך, מנסה למצוא מסר חיובי במאורע האחרון.

לפתע הבריק ברק במוחו. "האיש צודק בכל מילה שהוציא מפיו: 'לא מתייאשים כל-כך מהר. אמנם הפעם הזו נכשלתי במשימתי, אך אין זו סיבה מספקת להרים ידיים ולהיכנע. הנחישות היא חלק בלתי-נפרד מה"מקצוע". אני משוכנע כי בפעם הבאה – אשתדל יותר וגם אצליח!'...".

נחוש להצליח הפעם במשימתו ולא להתייאש עקב קשיים וכישלונות קודמים, פתח רבי משה-לייב במסע מחודש ומייגע מקודמו – לפדיית החוכר היהודי ובני משפחתו, ולשחרורם מהכלא.

 בית המקדש

הבית המשולב

בספר יחזקאל מופיע תיאור מדוקדק של בית-המקדש, שלדברי המפרשים, הוא בית-המקדש השלישי. שם (בפרקים מ-מג) מפורטת נבואה, שבה גילה הקב"ה את "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו". הבית המתואר שם שונה מבית-המקדש הראשון והשני, אולם בלתי-אפשרי לתרגם את הדברים לתכנית אדריכלית מעשית, שכן דברים רבים אינם מובנים, והמפרשים מגדירים אותם "סתומים". הרמב"ם (הלכות בית-הבחירה פרק א, הלכה ד) אומר: "בניין העתיד להיבנות, אף-על-פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר".

לעומת זה, במסכת מידות מפורטות מידותיו של בית-המקדש השני. הרמב"ם, בפירוש המשניות, אומר, שכאשר יגיע הזמן לבנות את בית-המקדש השלישי, הוא ייבנה על בסיס המידות שבמסכת זו, אלא שאז "יזכנו הא-ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל... שעל-ידי הסיפור הזה של בית שני, אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל" (לשון ה'תוספות יום-טוב' בהקדמתו למסכת מידות).

מי יבנה את המקדש

הסבר העניין קשור בסתירה הידועה שמופיעה בדברי חז"ל בשאלה, מי יבנה את בית-המקדש השלישי. בכמה מקומות נאמר שירד מן השמים, ובמקומות אחרים נאמר שייבנה בידי אדם (על-ידי המשיח). אחד ההסברים לכך הוא, שבבית-המקדש השלישי יהיה שילוב של מעשי אדם ומעשי שמים – תחילת בניינו תהיה על-ידי אדם, ולתוך הבניין הזה ירדו דברים מן השמים.

כך יתקיים גם השילוב בין תיאור המקדש במסכת מידות לבין תיאורו בספר יחזקאל: הבניין שייבנה בידי אדם יהיה על-פי מסכת מידות, ולתוך הבניין הזה ירדו אותם חלקים "סתומים" שמתוארים ביחזקאל.

שילוב דומה היה קיים בבית-המקדש בעניין הקרבנות. מצד אחד נצטוו הכוהנים להביא אש לצורך הקרבת הקרבן, ומצד שני הייתה יורדת אש מן השמים. יש כאן יסוד חשוב: האדם צריך לעשות את המוטל עליו, ואז מוסיף הקב"ה את השלמות העליונה מן השמים. בבית-המקדש השלישי יגיע השילוב הזה לשיא שלמותו, עד שיתבטא גם בעצם בניינו של הבית.

זיכוך פנימי

דבר זה קשור למהות הבית השלישי ולייחודו לעומת שני בתי-המקדש שקדמו לו. בבית-המקדש הראשון הייתה קדושה עליונה שבאה מלמעלה, אולם העולם עצמו טרם היה מוכן לגילויים נעלים כל-כך. בבית-המקדש השני היה מצב הפוך: הייתה הזדככות גדולה מלמטה, שכן בוניו היו בדרגת בעלי-תשובה, אולם הקדושה שהאירה בו לא הייתה בדרגה גבוהה כל-כך (ולכן חסרו בו חמשת הדברים שמבטאים את גילוי הקדושה). ייחודו של בית-המקדש השלישי, שבו תתמזג השלמות של שני הצדדים – גם הקדושה שבאה מלמעלה וגם ההזדככות של העולם התחתון.

בית-המקדש השלישי ייבנה לאחר הגלות הארוכה והקשה, שבה עבר העולם תהליך עמוק של זיכוך פנימי. במשך הגלות נבחנו ונצרפו כל רבדיה של המציאות, עד התחתונים ביותר. דורות של יהודים קידשו וזיככו את העולם כולו והכשירו אותו להיות כלי לגילויי הקדושה העליונים ביותר. עתה יכול להתרחש השילוב המלא בין שלמות הזיכוך שבא מלמטה לבין שלמות הגילוי האלוקי שבא מלמעלה.

דבר זה יתבטא בבניין המשולב של בית-המקדש השלישי. מצד אחד הוא ייבנה בידי אדם, כחלק ממצוות "ועשו לי מקדש", ומצד שני הוא ירד באש מלמעלה. מצד אחד הוא ייבנה על-פי מתכונת בית-המקדש השני, ומצד שני ישתלבו בו מלמעלה הדברים ה"סתומים" שמפורטים ביחזקאל. בכך מתבטאת השלמות המשולבת של הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו. 

 בציפייה לגאולה 

אינו חרב לעולם

"אמר להם הקב"ה: לשעבר, על-ידי שנבנה בית-המקדש על-ידי בשר-ודם, לפיכך חרב ושמם וסילקתי שכינתי מתוכו, אבל לעתיד לבוא אבננו ואשכין שכינתי בתוכו, ואינו חרב לעולם" (מדרש תהילים צ,יט)

 חיים יהודיים

יהדות חקוקה בסלע

כשמיכאל אוסניס, תושב קדומים, מדבר על אמונה בה' ועל תורה ומצוות, אפשר לחוש בקולו חום ואהבה בעוצמה מרגשת. וכשהוא מדבר על בית-המקדש, עיניו פשוט זוהרות. לא הייתם חושבים זאת עליו לוּ ראיתם אותו סתם-כך ברחוב, קל-וחומר לוּ הכרתם את הרקע שלו.

בשנים האחרונות נעים חייו של מיכאל סביב ציר מרכזי אחד – בית-המקדש. דגם מרהיב של הבית, מעשה ידיו, מפאר את 'מכון המקדש' ברובע היהודי בירושלים. דגמים נוספים שבנה פזורים בכמה מקומות בארץ. אחד מהם, דגם לימודי הניתן לפירוק ולהרכבה, נמצא בביתו. בימים האלה הוא שוקד על בניית שני פסיפסים יפהפים, גדולים מאוד – האחד, של הר-הבית ובית-המקדש, והשני, של המשכן מוקף בשבטי ישראל חונים לדגליהם.

במודיעין הרוסי

מיכאל (56), אב לשתיים וסב לארבעה, נולד בדונייצק שבאוקראינה. הוריו גידלו אותו באווירה קומוניסטית כפרנית. כשהיה כבן שש-עשרה נפטר סבו, ששמר מצוות בסתר. "אני זוכר היטב כיצד הגיף תריסים וערך קידוש בליל שבת, או אכל מצה בפסח", אומר מיכאל. "עיניו דיברו אליי כל הזמן. נראה היה כאילו השתוקק לומר לי דבר-מה, אך משהו חוסם אותו. רק פעם אחת, כשמלאו לי שלוש-עשרה, העז לקחת אותי הצידה וללחוש באוזני מילים מעורפלות. 'אני צריך לעשות לך בר-מצווה', אמר, 'אבל אתה מבין... המצב עכשיו מפחיד מאוד. אם יתברר להם שאתה מתעניין בדברים כאלה, ישלחו אותך לסיביר'. משפט אחד בלבד אמר בנימה חדה וברורה: 'עליך להתחתן אך ורק עם יהודייה!'".

כשהתבגר, גוייס מיכאל לבסיס מודיעין סודי, שבו עסקו בניתוח תמונות שצילמו לווייני חלל רוסיים. אחר-כך התחתן עם לאה, בת למשפחה יהודית מהעיר סאקי, שבחצי האי קרים. לאחר החתונה למד הנדסה ובניין ועבד בתחום.

תנ"ך בשמירות

בקשותיהם לעלות לארץ נדחו שוב ושוב – בעיקר בגלל הרקע הצבאי שלו וכן מפני שאחיה של אשתו היה טייס בחיל-האוויר הרוסי. בשנת תש"נ נפתחו השערים והם עלו ארצה. הגיעו לקדומים ומיד נשבו בקסם המקום. "איזה אוויר, איזה נוף, איזו שלווה"...

בקדומים עבד בשמירות, ואז, בפעם הראשונה, יכול היה לממש משאלה ישנה שלו – לימוד תנ"ך. "תמיד רציתי להכיר את ההיסטוריה של העם שלי, אך לא הצלחתי לעשות זאת. פתאום מצאתי את עצמי קורא פסוקים ומחייך באושר!". במקביל ללימוד התנ"ך עבר ברית-מילה והחל לקיים מצוות. ראש ישיבת ההסדר המקומית, הרב יצחק בן-שחר, סייע לו בצעדיו הראשונים.

בונה דגמים

המשיכה לבית-המקדש החלה בעקבות שבת שעשה בכפר-חב"ד. "הילדים במשפחה המארחת שיחקו ביניהם בקלפים, ועל אחד מהם היה ציור של בניין לא-שגרתי. שאלתי אותם 'מהו הבית הזה?'. 'זה בית-המקדש!', ענו הילדים והביטו בי כלא-מאמינים. יהודי מבוגר שלא יודע מה זה בית-המקדש?!...".

מיכאל נשאב לעניין. למד ביסודיות מסכתות מידות ויומא, והחל ליישם את ניסיונו בתחום ההנדסה והבניין, רק בזעיר-אנפין. התוצאות – מדהימות ביופיין. הדגמים של מיכאל בנויים אבן. כשנשאל על כך, השיב: "היהדות שלי איננה עשויה קרטון, עץ או פלסטיק; היהדות שלי היא של אבן, סלע!"...

מיכאל ודגם בית-המקדש: "היהדות שלי אינה של קרטון ושל עץ"

פינת ההלכה ומנהג

בין המצרים

שאלה: מה הן ההלכות המיוחדות לימים האלה?

תשובה: משהובקעה העיר ירושלים ועד שחרב בית-המקדש היו עשרים ואחד יום (ללא תשעה באב); בשבעה-עשר בתמוז הובקעה העיר, ובתשעה באב חרב הבית. ימים אלה נקראים 'בין המצרים' ("ימי צרה"), על-שם הפסוק (איכה א,ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".

ימים אלו מתחלקים לשלוש תקופות, מבחינת חומרת האבלות הנהוגה בהם:

מי"ז בתמוז: נמנעים משמיעת כלי-זמר בימים האלה. למנהג האשכנזים אין נושאים נשים ולא מסתפרים ומתגלחים. טוב להיזהר שלא לאכול פרי חדש בימים אלו, כדי שלא לברך "שהחיינו... לזמן הזה", ולפי האר"י נמנעים מכך אפילו בשבת. נזהרים ביותר בימים אלו מכל דבר שיש בו חשש סכנה. מפטירים בשבתות אלו שלוש הפטרות הקשורות לחורבן.

משנכנס אב: "ממעטין בשמחה", בבניין ובמשא-ומתן של שמחה (אלא כשחייבים זאת לצורך נישואין שיתקיימו מיד אחרי תשעה באב). אין עורכים נישואין (בכל העדות). אין לובשים בגד חדש אפילו בשבת. אין אוכלים בשר ואין שותים יין (מכיוון שבטלו הקרבנות והנסכים), אלא בשבת או בסעודת-מצווה, או לחולה וליולדת. למנהג האשכנזים, אסור לכבס (חוץ מבגדי ילדים קטנים) וללבוש בגדים מכובסים (רצוי להכין מראש כמה בגדים כנדרש, וללובשם מעט לפני ראש-חודש). מנהג האשכנזים שלא להתרחץ ואפילו בצונן, אלא כדי למנוע צער. ורבים מתירים לכבוד שבת.

שבוע שחל בו תשעה באב: בשבוע זה אסור לכל העדות להסתפר, להתגלח ולכבס, וכן להתרחץ במים חמים.

ואמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה".

מקורות: משנה תענית כו,ב. רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ו. טושו"ע סי' תקנא ונו"כ. ילקוט יוסף שם. (וראה מנהג ישראל תורה ס"ק ו,י,יא, ו'דרכי הלכה' לקיצור שו"ע סי' קכב). אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'בין המצרים' (כרך ג עמ' קטז).