ימי שלטון הצארים ברוסיה. ילדים יהודים נחטפו בגיל רך מחיק הוריהם, כדי לנתקם מיהדותם ולהכשירם לעבודת הצבא. ההורים השגיחו על ילדיהם בשבע עיניים, אך שליחי הצאר היו אורבים להם ו'צדים' אותם בדרכם ל'חדר', בזמן ששיחקו זה עם זה ברחובות העיירה ואף מחצרות בתיהם.
החטופים הצעירים הופקדו תחילה בידי כפריים נבערים מדעת, שהעבידו אותם בעבודות קשות ומנעו מהם בקנאות מרושעת קיום מצוות. כעבור כמה שנים, כשגדלו והיו לנערים, נשלחו למחנות צבא, שם הוסיפו למחות מליבם בשיטתיות כל קשר לעברם ולזהותם היהודית.
כל זה נעשה תוך כדי אימונים מפרכים, שנועדו לעשותם לוחמים ללא-חת, אשר יקריבו בבוא היום את חייהם למען הצאר. לפעמים הובאו החטופים היישר למחנות הצבא.
רבים מהחטופים היהודים התבוללו בין הגויים ושכחו את מוצאם ואת עמם. לא-מעטים מהם לא שבו כלל משדות הקרב. אך היו גם מי שבמסירות-נפש עילאית נשארו נאמנים לאלוקיהם, ובתום עשרים וחמש שנות שירות כפוי, שבו לסביבתם הטבעית ולחיק משפחתם.
לייב טויבר היה ילד כבן תשע כשנחטף יום אחד, בלכתו באחת מסמטאות עיירת מגוריו. זה היה בעיצומו של חג הפורים. עד מהרה מצא את עצמו במחנה צבא, עם עוד כשבעים נערים יהודים, בני גילים מגוּונים. הנערים עברו עינויי גוף ונפש קשים כל-כך, עד שחודש אחד בלבד לאחר מכן, בחג- הפסח – כבר היה קשה לזהותם. תלבושתם ותספורתם שונו, והם עצמם נעשו כחושים וכבויי עיניים.
בשלב הזה נשברו כמעט כל הילדים והסכימו להמיר את דתם. תשעה מן הנערים במחנה שמרו על עוז-רוח ודבקו בכל כוחם ביהדותם. לייב היה אחד מהם. חברו של לייב, יעקב הרצל, נמנה אף הוא עם הנערים הגיבורים, שעמדו מול הלחצים והעינויים של מפקדי המחנה.
יום אחד חמק יעקב מהמחנה לכמה שעות. הוא קיווה שאיש לא יבחין בכך, אבל הדבר נודע למפקדיו. כשחזר, הובילוהו לחדר החקירות הנודע לשמצה. בחקירתו הודה יעקב כי בהיעדרו מהמחנה התגנב אל העיירה הסמוכה, להתפלל שם בבית-הכנסת.
המפקדים רתחו מזעם על חוצפתו וגם רצו לשבור אותו – למען יראו וייראו. הם החלו להצליף בו בשוט ולהלום בו באגרופים עד שכל גופו זב דם. גם לאחר שכבר שכב חבול כולו וכמעט בלי נשימה, הוסיפו לחבוט בו. לבסוף כשל כוחו של יעקב ובגרון ניחר קרא: "אתנצר!"...
המפקדים הרפו ממנו וחייכו בתחושת ניצחון. לא הייתה להם סבלנות להמתין עד שיתאושש ויחזור לאיתנו. "מחר בבוקר ייערך טקס הטבלתך!", הודיעו לו חגיגית.
אך העינויים הקשים שעבר יעקב גרמו לעליית חום גופו, ועוד באותו לילה הועבר למרפאת המחנה. המפקדים המאוכזבים נאלצו אפוא להשלים עם דחייה זמנית של הטקס.
שבוע ימים שכב יעקב וטופל במרפאה. כעבור שבוע הופיע במרפאה כומר. הוא פנה היישר למיטתו של יעקב והחל לדרוש בשלומו. יעקב הבין מיד את מטרת בואו של הכומר. "בוודאי בא לדרוש את מילוי הבטחתי", חשב בליבו וצמרמורת הרעידה את גופו.
הכומר פסע עוד פסיעה לעברו ונתן בו מבט חודר. יעקב נשבר ופרץ בבכי מר. פתאום, מבעד לדמעות, נדמה היה לו כי צפה ונגלית לפניו דמות אימו. והיא בוכה בדמעות שליש. "יענקלה, בני יקירי", קוראת היא לו, "יהודי נולדת ויהודי תמות! אל תשכח את אביך, את בית-הכנסת ואת החינוך שקיבלת... אל תתנצר!".
הבכי והחיזיון ערפלו את חושיו של יעקב והוא נפל על צווארו של הכומר, מוסיף למרר בבכי. ליבו של הכומר נכמר למראה הנער הצעיר הגועה בבכי. "אל תבכה, בני", אמר ליעקב, "אני יודע שקשה לך כעת. אבל לאחר שתמיר את דתך יהיה לך טוב. האמן לי"...
דבריו של הכומר החזירו את יעקב לצלילות מלאה. הוא חדל מלבכות והביט באומץ לתוך עיני הכומר. "אדוני הכומר", אמר, "כיצד היית חש לו בנך-שלך היה נוטש את אמונתך ומאמץ לעצמו את הדת היהודית?".
רטט של זעזוע חלף על פניו של הכומר. "אילו היה בני עושה זאת, הייתי מבכה אותו ומתאבל עליו וחש כאילו כל עולמי חשך עליי", השיב לו בכנות.
"אם-כן, זו בדיוק תהיה הרגשתם של אבי ואימי, הוריי-מולידיי, אם ייוודע להם כי המרתי את דתי ונעשיתי נוצרי".
הכומר השפיל לרגע את עיניו ואז שב והביט ביעקב. ניצוץ של הבנה ואנושיות חלף בהן. הוא הנהן בראשו ועזב את חדר המרפאה.
מאותו יום לא הציקו עוד ליעקב בדבר יהדותו – לא מפקדיו ולא הכומר. נראה כי דמעותיו של ילד שנקטף באכזריות מבית הוריו, שׁחקו גם ליבות אבן.
כעשרים וחמש שנים חלפו עד אשר שוחררו יעקב הרצל, לייב טויבר ושאר חבריהם מהמחנה וחזרו לבתיהם. יעקב ולייב עמדו ביהדותם במשך כל השנים הקשות והארוכות הללו, וכמובן גם אחריהן.
(על-פי תיאורו של לייב טויבר – 'היהודים באורקוטסק') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
