מהו "ה' אחד"

אחד ה'משפיעים' המפורסמים בישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש היה ר' מיכאל בלינֶר. הוא היה יהודי עובד ה', שתפילתו הייתה יכולה לארוך שעות רבות. פעם אחת, כשעמד באמצע ברכות קריאת-שמע, נכנס לבית-הכנסת סנדלר, ור' מיכאל שמע את קולו. מיד הפסיק את תפילתו וסימן לסנדלר על נעליו הקרועות של אחד התלמידים, כאומר לו לתקנן.

לאחר התפילה שאלו את ר' מיכאל, איך הפסיק באמצע ברכות קריאת-שמע כדי לעסוק בתיקון נעליים. השיב ר' מיכאל: "וכי מה אתם חושבים, 'ה' אחד' פירושו שהאדם יכול להיות שקוע בעולמות העליונים ובה-בעת להיות אדיש לסבלו של השני? המבחן ש'ה' אחד' חדר בך הוא, כשאינך יכול לנוח ולשקוט עד שנעליו של הזולת יתוקנו".

מעשה שהיה

לילה בציוּן

זה היה בערב ראש-חודש תמוז האחרון לחייו של החסיד ר' נפתלי-צבי גולדברג, שעלה מרייצפרט שבהונגריה והתיישב בארץ-ישראל. ר' נפתלי-צבי חש כי נותרו לו ימים לא-רבים בעולם הזה, והוא קרא לנכדו, שלמה-זלמן גולדברג, שהיה אז בחור צעיר.

"האם ידוע לך, נכדי היקר, מהו 'תמוז'?", שאל את שלמה-זלמן. הנכד שתק והסבא המשיך מיד ואמר: "תמוז הוא ראשי תיבות זמני תשובה ממשמשים ובאים. צריכים אפוא לעשות תשובה. ומכיוון שאני מרגיש שקיצי קרב ובא, רצוני לספר לך סיפור שאירע לפני שנים רבות ושעד היום שמרתי אותו בסוד. אך עתה, קודם לכתי לעולם שכולו טוב, אני רוצה לספרו לך, כדי שתעבירהו הלאה, לדורות הבאים:

"שנים נהגתי להקדיש את החודשים אלול ותשרי לעבודת הבורא. בתקופה זו הייתי עוזב את ביתי, מתנתק מכל הבלי העולם, ויושב בציון רבי שמעון בר-יוחאי במירון. שם הייתי עוסק בתורה ובתפילה.

"שנה אחת ישבתי במירון, עטוף טלית ומעוטר בתפילין, ולמדתי תורה בחברותא, באולם הגדול שבין קבר רשב"י לקבר בנו, רבי אלעזר. מכיוון שבאותה שעה היינו שם לבדנו, נעלנו את הדלתות, כדי להימנע מביקורים של טיפוסים מפוקפקים ששוטטו באזור.

"בישבנו כך, שקועים עמוק בלימוד, קלטו אוזנינו רחש מלמעלה. הגבהנו את עינינו ולתדהמתנו ראינו שני בדואים משתלשלים פנימה מבעד האשנב שבתקרת הציון. השניים היו חמושים בחרבות ונעלו מגפיים בעלי סוליות ברזל מחודדות. דיי היה להביט בהם כדי לחוש פחד-מוות.

"הבנו מיד את הסכנה האורבת לנו. חזותם של הבדואים והדרך שבה חדרו לתוך הציון הקדוש לא הותירו ספק בדבר כוונותיהם הרעות. לברוח לא יכולנו, כי הם היו משיגים אותנו. לצעוק היה גם-כן מעשה חסר תועלת, כי איש לא היה שומע אותנו. זה היה עניין של דקה או שתיים עד שיגיעו אלינו. ראשנו קדח בחיפוש אחר מוצא הצלה.

"לאחר ששקלתי את הדברים פניתי לחברי ואמרתי: 'מה שיהיה איתנו, יהיה. אנחנו נתונים בידיו של הקב"ה והוא שיגזור את גורלנו. אך לכל-הפחות נציל את התפילין שלנו מידיהם הטמאות של השניים'.

"באחת הפינות היו גחלים כבויות, שעליהן נהגנו לבשל את ארוחותינו. הסרנו מיד את התפילין מעלינו וטמנו אותן בין הגחלים.

"מיד לאחר מכן הצטנפנו לנו כל אחד בפינה אחרת, והתחלנו לומר וידוי ולקרוא קריאת-שמע, מתוך כוונה גדולה. מבלי משים נפלטה מפי אנחה כבדה, כשחשבתי על מה שצפוי לנו בעוד זמן קצר. קשה היה לי להשלים עם העובדה שאסון כזה יפקוד אותנו דווקא בהיותנו במקום הקדוש הזה, בצל התנא האלוקי רשב"י.

"בעודי חושב את מחשבותיי ושפתיי מוסיפות לשאת תפילה נרגשת, חשתי כאילו שתי ידיים איתנות אוחזות במותניי ומרימות אותי ממקומי. את השניות הבאות לא אזכור, אך כעבור רגע מצאתי את עצמי עומד על גבעה שהשקיפה אל קבר רשב"י. לצידי עמד גם חברי.

"דקות אחדות עמדנו שם שותקים ומביטים איש ברעהו, נתונים לרושם הפחד העמוק מהסכנה שנשקפה לנו, מתקשים לעכל את הנס שהתחולל. ידענו שניצלנו בזכות רשב"י, שפעל ישועות בחייו ולא-פחות מכך – לאחר הסתלקותו.

"כעבור כמה רגעים, כשהתאוששנו מעט, מיהרנו אל הכפר הסמוך, שליד קבר רבי יוחנן הסנדלר. בכפר התגוררו ערבים שהתיידדו איתנו, כשהיינו קונים אצלם מצרכי מזון. סיפרנו להם את שאירע לנו.

"הערבים מיהרו להתאסף לחבורה, ויצאו לעבר הקבר, כדי לנסות ללכוד את שני הבדואים, שפרצו כך לתוך מקום קדוש וביקשו להתנכל לנו. אך עד שהגיעו אל הקבר נעלמו עקבות השניים".

ר' נפתלי-צבי סיים את סיפורו לנכדו והוסיף:

"מיד לאחר המעשה החלטנו, אני וחברי, לשמור עליו בסוד, כדי ששמנו לא ייקשר בסיפורי אותות ומופתים וכדי שלא ייזקפו לזכותנו כוחות וסגולות שאין בנו. ואולם כעת אני חש חובה לספר את הסיפור הזה, כדי שהכול יידעו את קדושתו של ציון רשב"י".

פחות משבוע לאחר מכן, בו' בתמוז, נפטר ר' נפתלי-צבי בירושלים ונקבר בהר הזיתים. על מצבתו חרותות השורות הבאות: "פה נטמן הרב החסיד המופלג, שקדן על התורה והעבודה וירא אלוקים, ר' נפתלי-צבי בן הגאון החסיד המפורסם איש אלוקים קדוש, מורנו הרב ר' זאב-וולף, אב בית-דין קהילת רייצפרט באונגרין ותלמיד הרב הקדוש רבי יצחק-אייזיק מקאליב, ומנוחתו-כבוד בצפת".

(תורגם ועובד מתוך 'די ברכה אין שטוב', היוצא-לאור על-ידי מוסדות סטולין-קרלין)

אהבת-ישראל

לעשות טובה ליהודי

ידוע הפתגם של הבעל-שם-טוב: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות" (היום-יום ה' באייר). משמעות הדברים היא, שלעיתים תכלית הירידה של נשמה לעולם הזה היא רק כדי לעשות טובה ליהודי.

הרבי מליובאוויטש מגדיר אמרה זו (לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 389) "מאמר נפלא", ומסביר: "מדובר ביהודי הלומד תורה ומקיים מצוות בכל יום ויום במשך שבעים-שמונים שנות חייו... ואף-על-פי-כן אומר הבעש"ט, שירידת הנשמה בגוף יכולה להיות לא בשביל קיום כל התורה והמצוות... אלא כדי לעשות טובה – פעם אחת ויחידה – ליהודי שני! ועד כדי כך, שאפילו אם האדם חי לא רק 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', אלא 'אם בגבורות שמונים שנה' – כל זה הוא כדי לעשות טובה אחת ויחידה ליהודי שני".

והרבי מסיים: "אפילו אם יש על כך קושיות ולא מבינים זאת בשלמות – היהדות כולה מושתתת על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'".

גשמיות שהיא רוחניות

בפתגם של הבעש"ט נאמר שתכליתה של ירידת הנשמה יכולה להיות עשיית טובה "בגשמיות ובפרט ברוחניות". כ"ק אדמו"ר הריי"צ אמר בשם החסידים הראשונים (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך יב, עמ' קיב), שההבדל בין גשמיות לרוחניות אינו אלא בגשמיות האישית, שאז ההתעסקות בגשמיות היא מצד הנאת הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה; אולם כשמדובר בגשמיות של הזולת (שבזה אין לעושה הטובה הנאת הגוף) – אין הבדל בין גשמיות לרוחניות.

אומר הרבי (תורת מנחם כרך ו, עמ' 147): "מזה מובן, שכאשר יהודי מתעסק בגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות שהוא מתעסק בגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלוקית, היינו שאין אצלו הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת, שבוודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו אינו נהנה מהגשמיות של הזולת), מאחר שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלוקות.

"וזהו הטעם שמצאנו אצל רבותינו נשיאינו שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי בגשמיות, ותבעו מהמקושרים ומהשייכים אליהם שיתעסקו בגשמיות של זולתם באותה חיות שמתעסקים בגשמיות שלהם – כי ככל שהזמן נמשך והולך, מתקרבים והולכים יותר לביאת המשיח, שאז לא יהיה הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שיראו בגלוי שגם המציאות הגשמית היא אלוקות, כמו שכתוב 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר', היינו שגם הבשר הגשמי יראה אלוקות.

"ולכן בתור הכנה לימות המשיח השתדלו רבותינו נשיאינו בעניין ההתעסקות בגשמיות של הזולת, כאמור, שבעניין זה מתבטאת שלילת ההבדל שבין גשמיות לרוחניות".

מחשבות פסולות

בעניין זה יש עוד הדגשה: כשעוסקים בעשיית טובה ליהודי שני, אין לחשוב כלל וכלל על תועלת אישית שיכולה להיות מופקת מכך. ייתכן שהמחשבה על התועלת האישית אינה פוגעת כלל וכלל בעשיית הטובה ליהודי השני, אבל עצם העובדה שהאדם חושב על עצמו, בשעה שהוא עוסק בעשיית טובה לזולת, היא דבר בלתי-ראוי.

בדרך זו מפרש הרבי את הציווי "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", שעל זה מפרש רש"י: "לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו". הרבי דן בכך באריכות (לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 141) ומוכיח שאין מדובר בעצה שעלולה לגרום נזק לזולת, אלא שכאשר האדם חשב על העצה, חשב על תועלתו האישית, ולכן היא מוגדרת "עצה שאינה הוגנת לו". התורה מלמדת אותנו, שכאשר עוסקים בטובתו של הזולת, יש לחשוב עליו בלבד ועל טובתו שלו.

בציפייה לגאולה

"רבי שמעון זקף ידיו ובכה:... אשרי חלקו של מי שיזדמן ויימצא בזמן הגאולה, שמי שיתקיים באותו זמן באמונה, יזכה לאותה הארה של שמחת המלך" (תרגום מהזוהר, שמות ז,ב)

חיים יהודיים

הרב שטיין ויצירתו. אנציקלופדיה ל'תחנון'

כל מה שצריך לדעת על 'תחנון'

מסופר על רבי אברהם הלוי, אחד מתלמידי האר"י, שנהג לומר בכל יום ב'שמונה-עשרה' את תפילת 'נחם'. כשעשה כך גם בל"ג בעומר, נגלָה רבי שמעון בר-יוחאי אל האר"י והקפיד על אמירת 'נחם' של תלמידו "ביום שמחתו". כעבור זמן-מה אירע לרבי אברהם אסון כבד, והוא תלה זאת בקפֵדתו של רשב"י. סיפור זה משמש חיזוק נוסף למנהגנו שלא לומר 'תחנון' בל"ג בעומר.

'תחנון' הוא גם פרוייקט-החיים של הרב אפרים-פישל שטיין, חסיד ויז'ניץ מבני-ברק. בביתו שני ארונות גדושי אוגדנים, ובהם תצלומים מתוך כאלפיים וחמש-מאות ספרים וקונטרסים העוסקים ב'תחנון', להיבטיו הרבים.

חברותא עם האדמו"ר

בארון אחד מרוכזים התצלומים כפי שהם מחולקים לחמש קטגוריות: הלכה, מנהגים, שאלות ותשובות, הרמב"ם ומפרשיו ועוד. לצד כל מובאה מוצמד תצלום עמוד השער של ספר המקור. בארון נוסף מחולק החומר לפי פרקים (כחמישים במספר), המשמשים בסיס לסדרת הספרים 'עבודת אפרים', ששניים מחלקיה כבר ראו אור. 'תחנון ביום ל"ג בעומר' הוא שמו של אחד הפרקים.

הרב שטיין (70) נולד בעיר אראד שברומניה. בילדותו עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בבני-ברק. הוא למד בישיבת ויז'ניץ, כשהאדמו"ר הנוכחי (יחזק ה' את בריאותו) עדיין שימש ראש-הישיבה ורב שיכון ויז'ניץ בבני-ברק. יום אחד הציע לו ראש-הישיבה ללמוד עמו בחברותא בכל יום שישי בצהריים. הלימוד הזה, שהחל בשעה שתיים בקירוב והסתיים סמוך להדלקת הנרות, נמשך כמה שנים.

לעיין במקור

"אלה היו שעות מופלאות של לימוד מבורך", מתרפק הרב שטיין. "מלבד זאת, למדתי מהרבי שלי עוד שני דברים חשובים: ראשית, בכל פעם שנתקלים בהפניה למקור כלשהו, ברש"י, ב'תוספות' או בכל מפרש אחר – יש לעיין בגוף המקור. שנית – סֵדר. הרבי הוא האדם הכי מסודר שפגשתי מעודי. בגמר הלימוד היה השולחן שלנו מלא ספרים, שהרי, כאמור, הקפדנו לעיין בכל מקור. הרבי דאג לסיים את הלימוד כמה דקות קודם הזמן, ולהחזיר כל ספר למקומו. 'הסדר הוא חלק מהלימוד', אמר".

הסדר המופתי הוא שסייע לרב שטיין בהקמת פרוייקט ה'תחנון'. מדובר במלאכת איסוף חרוצה ויסודית, הנמשכת זה כעשרים שנה. ראשיתה בעת שהרב שטיין היה איש-עסקים שנסע בעולם. בכל מקום שאליו בא, פנה מיד לספריות ותר אחר חומר חדש בעניין 'תחנון'. כיום הוא בקשר עם כמה ספרנים, הטורחים ליידע אותו על כל ספר או חיבור העוסקים ב'תחנון'.

מיון ופענוח

לאחר איסוף ומיון החומר, הוא נערך לפי פרקים. ראשי-תיבות, ובהם הקשים לפענוח, נפתחים. למשל, מי יודע מהו 'זב"ש'? התשובה: זרע-ברך (חלק) שני. כל ציטוט עובר בדיקה ובמידת הצורך – מתוקן. במלאכה הרבה מסייעים גם ילדיו ונכדיו של הרב שטיין.

הנה כי-כן, כל המבקש לברר עניין כלשהו הקשור ב'תחנון', מובטח לו כי ימצאהו בספרי הרב שטיין. תחנון בתפילת ערבית, תחנון בהולך רגל, תחנון בבית כלה, תחנון בימי הילולא של צדיקים ועוד ועוד – הכול ב'עבודת אפרים'.

פינת ההלכה ומנהג

תספורת כהלכה

שאלה: למה נוהגים שלא לספר בנים עד גיל שלוש?

תשובה: נאמר בתורה (ויקרא יט,כז): "לא תקיפו פאת ראשכם". זו מצוות לא-תעשה, שאסור לגלח את השֵער שבצדעיים, מימין או משמאל. הדבר נקרא 'הקפה', מכיוון שכאשר מגלחים שֵער זה, מקבל שער הראש צורת עיגול. איסור גילוח הפאות הוא איסור נפרד – ואף חמור – מאיסור השחתת הזקן.

המקום הנקרא 'פאה' הוא המשולש שקצהו האחד בקצה המצח (העליון), קצהו השני בנקודה העליונה ביותר שאליה אפשר למתוח את האוזן, וקצהו התחתון מתחת לאוזן, במקום שמתחילה הלחי התחתונה (יש מקילים להסתפק בפאות עד אמצע האוזן).

את השֵער הגדל באזור זה (ואפילו מקצתו) אסור לספר לגמרי. יש להשאיר שערות באורך שמאפשר לכופף את קצה השערה לשורשה. ויש מקילים לקצץ יותר, כל עוד אין מגלחים סמוך לבשר ממש (מס' 1 במכונה כשר, ועדיף מס' 2). מי שמגלח לגמרי את שער הראש, צריך זהירות יתרה בנידון, וצריך להזהיר את הספר על כך.

אין מצווה להשאיר פאות ארוכות (ואדרבה, האר"י ז"ל היה מקצצן במספריים כשהגיעו למקום הזקן), אף כי יש שנהגו להשאירן גדלות עד מתחת האוזן. ויש שאינם קוצצים את הפאות כלל; ויש בזה משום 'גאון יעקב'.

גם את פאת ראשו של ילד אסור לגלח, וזה איסור מן התורה. בהרבה מתפוצות ישראל נהוג שלא לספר כלל את הבן עד מלאות לו שלוש שנים. בגיל זה מתחיל החינוך למצוות (וגם ההכנסה ל'חדר'), והדבר בא לידי ביטוי ראשון בכך שאז מספרים לילד את שער הראש, ברוב עם ובחגיגיות, ב'תספורת מצווה', ומניחים לו פאות. וכן מנהג חב"ד.

מקורות: שו"ע יו"ד סימן קפא ונו"כ. משנ"ב בביה"ל רנא,ב. שערי הלכה ומנהג יו"ד סי' לה. שו"ת מגדל צופים ח"א סי' כז. אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הקפת הראש". ספר המנהגים-חב"ד עמ' 78. סקירה בעניין 'חלאקה' בקובץ 'זכור לאברהם' תשנ"ג עמ' תקב. תודה לרב שמעון שטרן מהמכון המדעי-טכנולוגי להלכה.