אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן נודע בצעירותו כעילוי גדול ונמנה עם מתנגדי החסידות. פעם אחת הגיע אל הרבי, ודברי-תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד חודשים רבים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא-אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יֵשות וגסות-הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול".
בסיפור זה משתקפת התפיסה החסידית הבסיסית על החמץ והמצה. החמץ מסמל את ההתנשאות, הגאווה ותחושת היֵשות העצמית, ואילו המצה מסמלת התבטלות, ענווה והעדר יֵשות עצמית. חג-הפסח הוא זמן שבו מושם הדגש על היחלצות מכבלי היֵשות והגאווה, ולכן אנו נזהרים בשבעת ימי הפסח מפני החמץ.
מקור הרע
איסור חמץ שונה מהרבה איסורי-תורה בכך שאיסורו ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. שכן כל עוד יש באדם גאווה וגסות-הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה-לב".
התורה מתייחסת לגאווה ולהתנשאות בחומרה רבה כל-כך, משום שאין היא סתם גורם שלילי, אלא המקור לכל חטא ולכל עוון. הסיבה הראשית לכך שאדם מסוגל לעבור על רצון ה' נובעת מכך שהוא מחשיב את עצמו מציאות. לו היה בטל בתכלית לקב"ה – לא היה עולה על דעתו לעשות דבר-מה שאינו עולה בקנה אחד עם הרצון האלוקי. אך מכיוון שיש בו גאווה והרגשת יֵשות עצמית, נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.
הגאווה גם מונעת את החזרה בתשובה. ביסוד התשובה עומדת ההכרה בחטא, ההודאה בטעות. האדם הגאה אינו יכול להרשות לעצמו להודות ששגה. גאוותו אף עלולה לגרום לו להצדיק את החטא בק"ן טעמים, ואף לעוות את האמת עד-כדי הפיכת חושך לאור ומר למתוק. לכן חובה למחוק לחלוטין כל שריד של גאווה, ואז אפשר להתקרב אל ה'.
תקיפות של ענווה
אלא שכאן נוצרת בעיה. מצד אחד התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. מצד שני התורה מצפה ממנו להציג לא-אחת תקיפות ונחישות-דעת, עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בעת ובעונה אחת גם העדר שמץ של יֵשות עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות?
בעומק הדברים אין כל סתירה, ואדרבה, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה, שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. הכרה זו עולה בקנה אחד עם ההתבטלות המוחלטת לקב"ה. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל מציאות עצמאית, הוא מרגיש שהמציאות האחת והיחידה היא זו של הקב"ה. תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא בדיוק להפך – ביטוי להכרה העמוקה שאין שום מציאות חוץ מהקב"ה. כך יוצא, שדווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית היא הגורמת לאדם לנהוג ביתר תקיפות ועוצמה בענייני התורה ומצוותיה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
