הסיפור קרה בימי שלטונו של הצאר הרוסי. התעשייה הרוסית הייתה אז בשפל, ואיכות תוצרתה – ירודה. אין פלא אפוא כי רבים נשאו את עיניהם לסחורות מיובאות מארצות חוץ. אולם המכס שהטילו השלטונות על סחורה מיובאת היה גבוה כל-כך, עד כי רק העשירים היו מסוגלים לקנותה.

על רקע זה פרח ושגשג שוק ההברחות. השלטון הרוסי השקיע מאמצים רבים כדי להילחם בהברחות. פקחים חמורי-סבר שוטטו בשווקים וניסו לאתר סחורה מיובאת וללכוד סוחרים מעלימי מכס. מי שעבר על החוק ונתפס – נענש קשות.

יום אחד ייבאה קבוצת סוחרים יהודים מהעיר אמצ'סלב סחורה מחוץ לרוסיה. היבוא היה חוקי ועל הסחורה שולם המכס הדרוש. אולם סוחר צר-עין העליל עליהם כי סחורתם מוברחת וכי לא שולם עליה מכס. חיש-מהר הוזעקו למקום פקחים, שביקשו להחרים את הסחורה ולהובילה לתחנת המשטרה.

הסוחרים היהודים, ביודעם את נפש הפקחים שלפניהם, חששו כי ברגע שהסחורה תילקח מהם, יסירו הפקחים מעליה את התוויות המאשרות כי דמי-המכס אכן שולמו בעבורה, ואזיי יואשמו כמבריחים. "בדקו את הסחורה כאן, מול עינינו", דרשו הסוחרים וסירבו להניח לפקחים ליטול אותה עמם.

מפקד יחידת הפקחים זעם על 'חוצפתם' של היהודים. עד מהרה הזעיק למקום חיילים, כדי להגן על 'פקחים במצוקה'. בכך לא הסתפק האיש. הוא רקח מרקחת שלמה שנועדה להפליל את הסוחרים שהמרו את פיו.

המפקד ישב וחיבר דוח מפורט על "התנגדותם האלימה של הסוחרים המורדים מאמצ'סלב". אל הדוח צירף כמה רובים ישנים, שיצאו מכלל שימוש, והוסיף כי "זה הנשק שהוחרם מידי המורדים". את הדוח והממצאים המצורפים שלח בדחיפות לקצין המודיעין הראשי היושב בפטרבורג, והמליץ להעביר את העניין לטיפולו הזריז של הצאר בכבודו ובעצמו.

קצין המודיעין הראשי, שלא הצטיין באהבת ישראל יתרה, העביר את הדוח כמות-שהוא לטיפולו של הצאר. הצאר אך ראה את המילה "מורדים", ותגובתו לא איחרה לבוא. את הסוחרים היהודים מאמצ'סלב הורה להעניש בכל חומרת הדין. נוסף על כך גזר הצאר, כי אחד מכל עשרה מיהודי אמצ'סלב יגוייס לשורות הצבא.

תגובתו החריפה של הצאר הכתה את יהודי אמצ'סלב בהלם. הדי הפרשה חרגו בהרבה מתחומי אמצ'סלב והסבו דאגה עמוקה לראשי היהדות ברוסיה כולה. שהרי מעתה, לאחר שהאשמת-השווא נתקבלה ללא כל חקירה ודרישה, יהיו כל הסוחרים היהודים ברוסיה חשופים לעלילות דומות!

התכנסו המנהיגים והחליטו להפעיל את מלוא השפעתם בחלונות הגבוהים. בין השאר הצליחו להגיע אל שר-הפנים. השר, שחש פגוע מעצם העובדה שקצין המודיעין הראשי עקף את סמכותו והעביר מידע פנים-ארצי ישירות אל הצאר, בלי לשתפו וליידע אותו תחילה, היה נוח להשתכנע.

בפגישתו הבאה של שר-הפנים עם הצאר, סיפר לו האחרון על פרשת 'המרד באמצ'סלב' ועל אמצעי הענישה שהורה לנקוט נגד הסוחרים המעורבים ב'מרד' ושאר יהודי העיר.

"הלזה ייקרא מרד?!", תמה השר בקול-רם והוסיף, "סבורני, הוד מעלתו, כי תיאור המאורע לוקה בהגזמה פרועה". בינו לבין עצמו כבר החליט שר-הפנים לעכב את ביצוע הענישה.

בינתיים ניתנה שהות נוספת לראשי היהדות ברוסיה, אשר הוסיפו להפעיל את השפעתם על גורמים רמי-דרג במדינה. הם הגיעו ליורש העצר, הנסיך אלכסנדר, ולאחיו קונסטנטין, והצליחו לשכנעם כי מדובר בהאשמת-השווא. הם אף טענו באוזניהם, כי אם ייוודע בעולם שיהודי אמצ'סלב 'מרדו' בצאר, כדברי המלעיזים, יושם הצאר ללעג ולקלס וחוסנו של השלטון הרוסי כולו ייפגע.

בניו של הצאר העלו את הדברים לפני אביהם, אשר ניאות לשגר לאמצ'סלב שליח מיוחד, כדי שייכנס לעובי הקורה ויוציא את האמת לאור. לתפקיד נבחר הנסיך טרובוצקי. קודם צאתו לדרך נועד עמו שר-הפנים ומסר לו את נקודת-מבטו על הפרשה.

לנסיך טרובוצקי לא נדרש זמן רב כדי להבין כי פרשת ה'מרד' של הסוחרים היהודים באמצ'סלב בשקר יסודה. יתרה מזו, הוא אף גילה כי הרובים הישנים שצורפו לדוח שחיבר מפקד יחידת הפקחים, נגנבו על-ידו או על-ידי מי מאנשיו ממחסן נשק צבאי.

בתוך זמן קצר חיבר הנסיך טרובוצקי דוח משלו על האירוע. הדוח נשלח אל הצאר, וזה מיהר לבטל את העונשים שהטיל קודם-לכן על יהודי אמצ'סלב. לעומת זאת, מעליל העלילה לא יצא נקי מהפרשה. הוא הואשם בהטעיית הצאר ובבידוי עובדות וראיות, והוענש בהתאם.

ליהודי אמצ'סלב הייתה אורה ושמחה. היום שבו ביטל הצאר את העונשים הכבדים, היה להם לכעין פורים קטן.